על סף ייאוש

[ברלה]

על סף ייאוש ../images/Emo7.gif

אני מניחה שהנושא הזה עלה מספר פעמים, ואני בטח לא הראשונה שנמצאת בסיטואציה הזו, אבל כנראה שתמיד נדמה שאתה המצאת את זה... בננו היקר יהיה בן שנה בעוד שבועיים, עד היום הוא עוד לא "למד" לישון לילה שלם. הוא נרדם בסביבות 8 בערב, ישן בערך 3-4 שעות, ואז מתחיל הלילה הסוער שלנו... וכך כל לילה... ההתעוררויות הראשונות באות לקיצן על-ידי מוצץ או בקבוק, ואז זה בהחלט לא נורא, אבל מהשעה 1 או 2 כאשר אני ניגשת אליו, הוא אוחז בשרוול חולצתי, פעמים רבות נעמד ונצמד, וזהו, מרגע זה עלי להרדימו איתי. בשעה כזו אני כבר מאד עייפה, ואין לי הרבה כוחות אז אנחנו מסיימים את הלילה במיטה שהצבנו בחדרו. וכך הוא ואני ישנים יחדיו ובעלי בנפרד. אני מאד רוצה לסיים את הסיפור הזה, וקיבלתי המלצה חמה מחברה פשוט לתת לו לבכות, ואחרי לילה או שניים, הוא יתרגל לישון, הוא לא יבכה לנצח. הדבר קשה לי מאד, קשה לי לתת לו לבכות. מה לעשות? ואם אני רכה, בעלי עוד יותר.... כך שאנחנו לא מסוגלים לאייש את עמדת הקשוח. זקוקה באמת לעצה. תודה

 

[דיאנה1]

אם השינה המשותפת גורמת לו לישון

את יכולה "למסד" את העניין, ולמצוא סידור שיאפשר לשלושתכם לישון ביחד. למשל לשים עוד מיטה בגובה של המיטה הזוגית בין המיטה הזוגית לבין הקיר, וכך תוכלו לישון ביחד כשהילד בין הקיר ובינך. או לוותר על מיטה ולישון על מזרון ענק על הרצפה. אצלנו זה היה דווקא ההיפך, השינה המשותפת גרמה לו להתעורר כל הזמן, אולי בגלל שאני מניקה והאוכל היה פיתוי זמין כל הלילה... מאז שהעברנו אותו למיטה שלו בחדרו הלילות מאד מאד השתפרו. אבל זה היה קשה, היה צריך להשאיר אותו במיטה שלו למרות שהוא בוכה ולהרגיע אותו על ידי נוכחות בחדר וליטופים ודיבורים שלא ממש עזרו בהתחלה. אם את לא בטוחה שתצליחו לעמוד בזה, או שלא נראה לך שזו השיטה הנכונה לתת לילד לבכות, לא כדאי לנסות כי שלשתכם רק תסבלו.

 

[ברלה]

ואין כאן לדעתך עניין של הרגל?

עד מתי הוא יתעורר בלילה? עד מתי הוא ידרוש אותנו באמצע הלילה על מנת להרדימו? שואלים אותי מה יהיה כשיהיה עוד ילד. על זה אני עונה שיהיו לנו 9 חודשים להתארגן, ו-9 חודשים להרגילו, אם יש דרך כזו. אבל בינתיים את מציעה להנציח את המצב? תודה

 

[עוד צפורה גנן]

ילדי בן הארבע

ישן איתי, ובגיל שנתיים עבר יפה למיטה לבד, בלי שום בעיות. אין כללים. אני זוכרת ילדות שעשיתי עליהן בייביסיטר, שלא ישנו עם הוריהן, ולא היה לילה שלא התעורר עשר פעמים. אני מצאתי את נוחיות השינה עדיפה, על מאבק השינה. יכול להיות שאם תרפו את המאבק, הוא יכנס למסלול של שינה עצמאית.

 

[ניריתי של יותם]

גם אני בדיעה הזאת, פשוט לזרום איתו

בשום פנים ואופן אל תאמצי את השיטה שהוצעה לך, כי לפי דברייך את פשוט לא תעמדי בה. זה יגרום לבלבול ותסכול של הילד וגם שלך. מה שכן, אם הפיתרון אצלכם לישון לילה רצוף עם אמא אז למה לא לזרום עם זה? ככה שניכם תרוויחו. אולי תרדימו אותו במיטה שלו אבל כשהוא מתעורר פשוט להעביר אותו אליכם. הלוואי ויותם שלי היה מסכים לישון איתנו. לנו אפילו אין קצה של פיתרון. מלבד זאת דיאנה הציעה לך רעיונות פרקטיים למימוש השינה המשותפת.

 

[שירלי של תומר]

גם אני הייתי שמחה אם תומרון היה

מעוניין לישון איתנו והדבר היה מרגיע אותו וגורם לו לישון רצוף... אנחנו דווקא מנסים להביא אותו אלינו למיטה אבל זה לא עוזר אלא להיפך

אני מוכנה מידי לילה להתקרבל איתו עד הבוקר ומצידי שזה יהיה ככה עד שיהיה בן 18............... אבל, כאמור, ישלי ילד עצמאי שזקוק למרחבים שלו (רק בנושא השינה בשאר הנושאים הוא דבק של אמא ואבא). שירלי.

 

[ברלה]

אנחנו בכלל לא נלחמים!

אם מתוך האופי של שנינו, שהוא ותרן ופייסן, ואם מתוך האמונה של לא לעשות דבר בכוח. וכמו שמרתן כאן לזרום עם הילד. אני מאמינה שכאשר אתה "מחנך" ילד בשלב הזה לעשות דבר מה על פי רצונך ונגד רצונו, אתה למעשה שובר אותו, ומאלף אותו. זה נוח אולי, אבל לא נראה לי. העלתי את הנושא, כיוון שקיבלתי הרצאה ארוכה ומפורטת מחברה אשר לה כבר שני ילדים עם השלישי בדרך, והיא טוענת שילד בגילו של בני מסוגל לישון לילה שלם, וזה שהוא התרגל לכך שאמא מגיעה אליו באמצע הלילה ומוציאה אותו מהמיטה, הכניס אותו לדפוס שינה פגום, אשר פוגע למעשה בו. כל העניין הזה של ההורות הוא עסק מסובך, לא כך? בכל אופן, כשלא ישנים כל כך טוב, הופכים למבולבלים מאד. במיוחד כשמתעסקים כל כך הרבה בשאלה, האם אני עושה נכון? האם אני לא פוגעת בו?

 

[שירלי של תומר]

אוי ברלה, הלוואי והיו לי עצות, אבל

גם אנחנו מהמתעוררים בלילה המון המון פעמים ולא זוכרים מה זה לישון לילה רצוף. אני נגד לתת לילד לבכות לבד בחדר מה שאומר שאנחנו קמים הרבה פעמים. אבל, אני לא מתכוונת להילחם איתו. אם הוא מתעורר וזקוק לנו אז זה מה שהוא יקבל. כרגע זה אינטואיטיבית נראה לי נכון. רופא טיפת החלב ששמע שתומר מתעורר עד 10 פעמים בלילה הזדעזע ואמר שילד בגילו (תומרון בן 10 חודשים) צריך לדעת לישון לילה שלם ושאנחנו צריכים להיות יותר קשוחים. נו, אז אמר. שיקפוץ. זה הילד שלי וככה אני בוחרת לטפל בנושא (או בעצם לא לטפל ולזרום עם הילד). אז נכון, אנחנו עייפים אבל שלמים עם עצמנו. מקווה שתרגישי שאת פועלת נכון ותהיי שלמה עם מה שאת עושה ואולי בקרוב מאוד הוא יתחיל לישון לילות שלמים ותהנו מלילה שקט

שירלי.

 

[דיאנה1]

גם אני שמעתי הרצאה דומה לא מזמן

וזו רק גישה אחת! גישה אחרת שיש לה הרבה תומכים, גם בין אנשי מקצוע, היא שהילדים זקוקים לנו בלילה, והם ישנו לילה שלם כשיהיו מוכנים לכך. את יודעת מה טוב לילד שלך. לא חברה שלך. אם את מרגישה טוב אם זה, ולא מרגישה שאת מסוגלת לתת לו לבכות, תלכי עם התחושות שלך. זה באמת מאד מבלבל שכל אחד אומר לך מה לעשות ומסביר איך את פוגעת בו... במיוחד כשכושר ההתנגדות שלנו לא משהו בגלל חוסר שינה. מה שנכון עבור הילדים של החברה שלך לא בהכרח נכון עבורך. מה שחשוב שתמצאי את סידור השינה הפרטי שלכם כמשפחה שבו תהיו אתם שבעי רצון.

 

[zimes]

רק לגבי האמירה של חברתך

מסוגל לישון לילה שלם זה ענין של בשלות מערכת העצבים המרכזית. אם היה לך ילד בן שנה וחצי שעוד לא הולך, והיתה חברתך אומרת לך שבגיל שנה וחצי הוא מסוגל ללכת - זה היה גורם לך להכריח אותו ללכת? אני מקבלת את שאר הדברים שאמרו לך (ושאמרת בעצמך) - ללכת עם הילד, לא לנסות לשבור אותו, למצוא פתרון שיתאים לכולם.

 

[דבי של שקד]

זה תלוי מה מתאים לך (ארוך)

אני בדיעה מנוגדת למה שכתבו לפני כי לי זה לא מתאים. שקד בת שנה ושלושה חודשים ובגיל 8 חודשים לימדנו אותה להירדם לבד. לי לא מתאים שינה משותפת עם הילדה וגם לא מתאים לי להרדים אותה על הידיים (חוץ מבמקרים חריגים שהיא חולה או משהו דומה) ואם אין לי שעה שעתיים חופש ממנה בערב לעצמי אז מה שיש לה זו אמא מאוד עייפה ועצבנית שלא יכולה להשקיע בה ולחבק ולנשק בשעות המשותפות שלנו. שקד בהתחלה היתה בוכה ומקיאה כשהיינו שמים אותה בחדר ויוצאים, מה שכמובן הקפיץ אותנו ישר אליה וישר היינו מוציאים אותה מהמיטה כי מאוד נבהלנו. מה שעשינו בדיעבד היה לשים כיסא ליד המיטה ללטף ולהרגיע תוך כדי הבכי שלה עד שהיא נרדמה ואז אחרי כמה לילות רק ישבנו לידה בלי לדבר ובלי לגעת והיא היתה בוכה ונרדמת וככה לאט לאט מרחיקים את הכיסא עד שהם לומדים להירדם לבד בלי לבכות. זה ענה לי על רגשות האשם שאני נוטשת אותה וגם לא גרם לה לחשוב כך. חוץ מזה שכשקרה שהיא הקיאה עוד פעם לא התרגשנו, החלפנו לה בגדים ומצעים בלי להוציא אותה מהמיטה והיא ראתה שהמניפולציה הזאת לא עובדת והפסיקה להקיא. היום שקד נכנסת למיטה בשעה 20:30 כי זו השעה שהיא כבר עייפה בה ונרדמת בלי התנגדות כשאני או אבא שלה מיד יוצאים מהחדר וגם אם היא בוכה אנחנו לא חוזרים ואחרי שתי דקות היא נרגעת ונרדמת או שאחרי שתי דקות אנחנו חוזרים לחדר מרגיעים ומשכיבים שוב ואז היא נרדמת. את צריכה להחליט מה את רוצה. אם קשה לך עם השינה המשותפת אז את חייבת להיות חזקה ולקבל שבכי היא צורת מחאה לגיטימית. אם טוב לך עם השינה המשותפת אז תזרמי עם הילד ותתני לו לישון איתכם.

 

[ליאת&הילי]

אני בדיעה של דבי (גם ארוך)

עד גיל 7 חודשים הילי ישנה לילה שלם ללא כל בעיות (מדי פעם התעוררות למוצץ אבל כמו שכתבת זה לא נחשב) ואז התחילו הבעיות ומצאנו את עצמנו מבלים חצי מהלילה ליד המיטה שלה, להביא אותה למיטה שלנו לא עזר ואחרי עצה מקצועית שטענה שיש לה בעיה פיזיולוגית להרדם לבד ולאו דוקא צורך נפשי ניסינו את שיטת החמש דקות באמצע הלילה זה לקח בדיוק לילה אחד ומאז חיינו שלווים יותר את צריכה להחליט מה מתאים ונכון לך, אנחנו הגענו למצב שלא תפקדנו ביום, לא בעבודה ואח"כ עם הילי לא נותרו לנו אנרגיות להשקיע בה בהצלחה עם מה שתבחרי

 

[דבי של שקד]

זה תלוי מה מתאים לך (ארוך)

אני בדיעה מנוגדת למה שכתבו לפני כי לי זה לא מתאים. שקד בת שנה ושלושה חודשים ובגיל 8 חודשים לימדנו אותה להירדם לבד. לי לא מתאים שינה משותפת עם הילדה וגם לא מתאים לי להרדים אותה על הידיים (חוץ מבמקרים חריגים שהיא חולה או משהו דומה) ואם אין לי שעה שעתיים חופש ממנה בערב לעצמי אז מה שיש לה זו אמא מאוד עייפה ועצבנית שלא יכולה להשקיע בה ולחבק ולנשק בשעות המשותפות שלנו. שקד בהתחלה היתה בוכה ומקיאה כשהיינו שמים אותה בחדר ויוצאים, מה שכמובן הקפיץ אותנו ישר אליה וישר היינו מוציאים אותה מהמיטה כי מאוד נבהלנו. מה שעשינו בדיעבד היה לשים כיסא ליד המיטה ללטף ולהרגיע תוך כדי הבכי שלה עד שהיא נרדמה ואז אחרי כמה לילות רק ישבנו לידה בלי לדבר ובלי לגעת והיא היתה בוכה ונרדמת וככה לאט לאט מרחיקים את הכיסא עד שהם לומדים להירדם לבד בלי לבכות. זה ענה לי על רגשות האשם שאני נוטשת אותה וגם לא גרם לה לחשוב כך. חוץ מזה שכשקרה שהיא הקיאה עוד פעם לא התרגשנו, החלפנו לה בגדים ומצעים בלי להוציא אותה מהמיטה והיא ראתה שהמניפולציה הזאת לא עובדת והפסיקה להקיא. היום שקד נכנסת למיטה בשעה 20:30 כי זו השעה שהיא כבר עייפה בה ונרדמת בלי התנגדות כשאני או אבא שלה מיד יוצאים מהחדר וגם אם היא בוכה אנחנו לא חוזרים ואחרי שתי דקות היא נרגעת ונרדמת או שאחרי שתי דקות אנחנו חוזרים לחדר מרגיעים ומשכיבים שוב ואז היא נרדמת. את צריכה להחליט מה את רוצה. אם קשה לך עם השינה המשותפת אז את חייבת להיות חזקה ולקבל שבכי היא צורת מחאה לגיטימית. אם טוב לך עם השינה המשותפת אז תזרמי עם הילד ותתני לו לישון איתכם.

 

[לימור של עמית]

עמית מתעורר בעיקר לאכול..

נרדם בסביבות השעה 9 ובערך באחת מתעורר...אוכל...ובארבע קם שוב לאכול..וגם בשש...כל ההתעוררויות יחד מאד מתישות וסה"כ בכל ה"ארוחות" הוא אוכל 60 CC ...מבחינתי הלוואי שהשינה איתנו היתה גורמת לשינה רצופה..הוא פשוט לא מעוניין..ומתחיל לבכות.. במהלך השבוע אני זו שקמה..ובחמישי-שישי-שבת..בן זוגי/בעלי/אבא שלנו.. (אני עוד לא בחרתי סופית כינוי) אז זה מאפשר לישון קצת לפעמים..אני חושבת שאתם צריכים למצוא קודם כל מה שטוב עבורכם..כלומר אם אתם בעד השינה המשותפת ואם זה הפתרון גם לילדכם.. אני אישית מאד נגד הבכי..כי זה הופך למשחק כוחות..ואני לא חושבת שזה עקרון ששווה להילחם עליו, אבל זו דעתי.. אם הוא מתעורר הוא זקוק לכם מאיזשהיא סיבה..לפעמים זה כאב שיניים,לפעמים זה רעב ולפעמים זה לצורך בטחון.. שיהיה לילה טוב וחיבוק גדול

 

[אילנה של יובל ומיכל]

מיכל שלי בדיוק ככה.

אני זורמת איתה. מקפידה שתרדם במיטה שלה (שאם היא תחליט "להשתפר" יהיה לה מאיפה להתחיל) ובהתעוררות הראשונה היא עוברת למיטה שלי בלי עניינים מצידי. מאז שהשלמנו עם זה היא מתעוררת פחות, במרווחים גדולים יותר. וברגע שהיא איך לישון, נעבוד על ה איפה

 

[אילנה של יובל ומיכל]

ברגע שהיא תלמד איך..(ברחה לי מילה)

 

[נ ו ע ם]

אני יכול להקצין קצת לרגע?!

תודה...

ישנו משפט מאוד מיוחד שאני מאמץ לחכי בגידול הילדים שלי... המשפט אומר: " מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים!" וחלילה וחס! לשניה אחת אני לא אומר שילדינו אכזריים ולכן אמרתי בהתחלה שאני עומד להקצין אבל חלק חשוב ואולי בין החלקים החשובים ביותר בחיינו הוא לנשוך שפתיים ולא לתת לרגש להשתלט! הילד בוכה... כי הוא יודע שתבואי אליו!!! ואך ורק בגלל זה!!! תנשכי שפתיים ואל תגיעי! תקני אטמי אוזניים לא יודע מה אבל את תהרסי את החינוך! לאשתי יותר קשה בקטע הזה... ואני זה שנושך את השפתיים ואת האשה אני שולח לחדר הכי רחוק... כדי שלא תשמע (לא! לא קניתי לה אטמים בסופו של דבר...) וכיום אנחנו בדרך אל המנוחה ואל הנחלה! (טפו טפו) כמובן עד הילד הבא...

נועם.

 

[לאה_מ]

אני גם אקצין קצת... ../images/Emo13.gif

נועם, מה שכתבת נראה לי כל כך נכון, ובדיוק בגלל זה אני כל כך לא מסכימה עם המסקנה שלך. כתבת "הילד בוכה... כי הוא יודע שתבואי אליו!!! ואך ורק בגלל זה!!!". ואני אומרת: כל כך נכון. הילדים שלנו בוכים משום שהם זקוקים לנו. הידיעה שלהם שנבוא כשהם זקוקים לנו, שנענה לקריאתם, היא המעניקה להם את הבטחון, את הידיעה שהאהבה שלנו אותם אינה תלויה בדבר. אי ההענות שלנו לקריאה שלהם, מובן שתביא בסופו של דבר לתוצאה של העדר קריאה. האם אתה היית ממשיך לקרוא לעזרה גם אם היית נואש מן האפשרות שמישהו יגיע לעזור לך? סביר שלא. כנראה היית מעדיף לחסוך את כוחותיך ואת קולך. אבל איזו תחושה זה היה נותן לך כלפי מי שציפית שיבוא לעזור לך? כלפי מי שקראת לו? תינוק עדיין לא יודע לקרוא "אמא". הוא עדיין לא יודע לומר "אני מרגיש בודד", "אני מפחד", "אני רוצה שתחבקי אותי", "אני רוצה שתאהבי אותי". או בעצם - הוא אינו יודע לומר זאת במילים, אך הוא חש בצרכים אלה ומבטא אותם בדרך אחרת. לעתים בבכי, לעתים בהתנהגות שמטרתה לבחון את גבולות האהבה שלנו (האם קיימים כאלה?). ואני שואלת את עצמי - לו הוצגו בפני השאלות האלה, הבקשות האלה של ילדי - מה הייתי עונה?

 

[נ ו ע ם]

איזה מזל שנבראנו שונים...

איש איש ודעותיו הוא... אבל לגופו של עניין ולמקרה שלא הייתי ברור אני התכוונתי למקרים שהילדים מנצלים את העובדה שהם קוראים! יש קריאת לעזרה אמיתית... ויש קריאת פינוק! אני התכוונתי לקריאת פינוק דהיינו לאותה הקריאה שמסרבת לקבל את אותה ההפרדה... לאותה הקריאה שבה הילד רוצה עדיין את החיבור! ולפעמים, הניתוק הזמני מהווה חלק חשוב! לזה אני התכוונתי... ומקווה שהבהרתי! אם את עדיין לא מסכימה אין לי אלא רק לשמוח שלפחות אחרים יכולים לראות דעות רבות ומגוונות! נועם.

 

[לאה_מ]

איש באמונתו יחיה ../images/Emo13.gif

אין לי שום בעיה בלראות את הדעה שלך, נועם. להיפך, מרענן מאד שיש השתתפות כל כך פעילה של גבר בפורום הזה, ומהודעות אחרות שלך למדתי שהכתיבה שלך אישית ומרגשת. כנראה בנושא הזה אנחנו נעשיר את הפורום בדעות שונות ומגוונות, כפי שכתבת. אני מתכוונת בדיוק "לאותה הקריאה שמסרבת לקבל את ההפרדה... לאותה הקריאה שבה הילד רוצה עדיין את החיבור!" (כתבת את זה כל כך ברור ונפלא!). ההתנתקות מהאם היא תהליך ארוך וכואב, ובעיקר - הדרגתי. אני מסתכלת על ילדי ורואה אותם בשלבים השונים של ההתנתקות ממני, ובעיני אחד הדברים החשובים בתהליך הזה הוא לתת לו לקרות בקצב שלהם, לא להאיץ אותו, לא לדרבן אותו. פשוט לזרום איתם ועם המוכנות שלהם להיות נפרדים, להיות עצמאיים, להיות עצמם. השאלה המקורית של ברלה מתייחסת לתינוק שיהיה בן שנה בעוד שבועיים. לדעתי בגיל הזה הם עדיין לא בשלים לחלוטין להפרדות, הם מאד זקוקים להורים (ובעיקר לאם), וכפי שאמרתי, אני לא בעד להאיץ את התהליך. הוא קורה לבד, ואחר כך - כשהם גדלים - מצטערים שזה עבר כל כך מהר...