על סף פרידה
לא כתבתי כאן הרבה זמן, לא היה לי מצברוח.
אני על סף פרידה מבעלי. שונאת את המילה הזאת, בעלי. כי אני לא מעריכה אותו מספיק בשביל לתת לו בעלות עליי.
אני משתגעת כי אני לא שלמה עם עצמי.
כל שני וחמישי אנחנו מחליטים שאנחנו מתגרשים ואז כשהוא נוסע בכעס ולא אומר לאן ומתי יחזור אני אומרת ברוך שפטרנו ואז מתחילה להתגעגע אליו ולדאוג לו.
איזה מצב חרא. אני לא יודעת איך להביע את זה במילים.
שנינו לא טלית שכולה תכלת ותמיד יותר כיף לי להאשים רק אותו.
הוא כל הזמן אומר שהוא נפגע ממני ואני כבר מאמינה שאני אדם כזה רע וקר ונוראי, עובדה שבאמת אין לי חברות.
לא יודעת מה יש לי. אף פעם לא הסתדרתי עם אף אחד. אולי אני על רצף האוטיזם או שיש לי הפרעת אישיות גבולית. תמיד יותר מדי אכפת לי מה חושבים עלי. כל מה שאני עושה בעצם זה מתוך חישוב מה חושבים עלי.
אני חושבת שאני לא מפחדת מהתקופה שאחרי הגירושים, אלא מהתהליך עצמו. בעצם אני מפחדת גם מאחר כך, כשנהיה בקשר בגלל הבנות. שאני אשמע שטוב לו ואקנא או שרע לו וארחם.
אבל אל תגידו שזה אומר שיש לי רגשות ושווה להילחם ולתקן כי אין לנו סיכוי ביחד.
מבולבלים? גם אני...
לשלוח את ההודעה או לא? אין לי מושג. מרגישה שאני לא אישה כזאת מאלה הזוהרות האלה שיש להן עוצמה והעצמה וזוהר ... אני מכונסת בתוך עצמי ולא רואה אף אחד אחר, אין לי סבלנות לדבר עם אנשים ולהקשיב להם ובפייסבוק כתוב שאדם נמדד לפי זה שגם כשיש לו צרות הכי גדולות הוא עוזר לאחרים ואני לא מתייחסת לאחרים. אני לא סינדרלה אל תקרא לי סנובית כי אני לא מתנשאת. השורה האחרונה סתם קפצה לי לראש.
לא כתבתי כאן הרבה זמן, לא היה לי מצברוח.
אני על סף פרידה מבעלי. שונאת את המילה הזאת, בעלי. כי אני לא מעריכה אותו מספיק בשביל לתת לו בעלות עליי.
אני משתגעת כי אני לא שלמה עם עצמי.
כל שני וחמישי אנחנו מחליטים שאנחנו מתגרשים ואז כשהוא נוסע בכעס ולא אומר לאן ומתי יחזור אני אומרת ברוך שפטרנו ואז מתחילה להתגעגע אליו ולדאוג לו.
איזה מצב חרא. אני לא יודעת איך להביע את זה במילים.
שנינו לא טלית שכולה תכלת ותמיד יותר כיף לי להאשים רק אותו.
הוא כל הזמן אומר שהוא נפגע ממני ואני כבר מאמינה שאני אדם כזה רע וקר ונוראי, עובדה שבאמת אין לי חברות.
לא יודעת מה יש לי. אף פעם לא הסתדרתי עם אף אחד. אולי אני על רצף האוטיזם או שיש לי הפרעת אישיות גבולית. תמיד יותר מדי אכפת לי מה חושבים עלי. כל מה שאני עושה בעצם זה מתוך חישוב מה חושבים עלי.
אני חושבת שאני לא מפחדת מהתקופה שאחרי הגירושים, אלא מהתהליך עצמו. בעצם אני מפחדת גם מאחר כך, כשנהיה בקשר בגלל הבנות. שאני אשמע שטוב לו ואקנא או שרע לו וארחם.
אבל אל תגידו שזה אומר שיש לי רגשות ושווה להילחם ולתקן כי אין לנו סיכוי ביחד.
מבולבלים? גם אני...
לשלוח את ההודעה או לא? אין לי מושג. מרגישה שאני לא אישה כזאת מאלה הזוהרות האלה שיש להן עוצמה והעצמה וזוהר ... אני מכונסת בתוך עצמי ולא רואה אף אחד אחר, אין לי סבלנות לדבר עם אנשים ולהקשיב להם ובפייסבוק כתוב שאדם נמדד לפי זה שגם כשיש לו צרות הכי גדולות הוא עוזר לאחרים ואני לא מתייחסת לאחרים. אני לא סינדרלה אל תקרא לי סנובית כי אני לא מתנשאת. השורה האחרונה סתם קפצה לי לראש.
