על ספורט ונטייה להשמנה - הרוקי מוראקאמי

[efroch99]

על ספורט ונטייה להשמנה - הרוקי מוראקאמי../images/Emo22.gif

עשיתי עכשיו השלמות בפורום, וכמה דברים הזכירו לי קטע מהספר של מורקמי על ריצה, שרציתי כבר מזמן להעלות בפורום. הנה בבקשה בתרגום חופשי: כפי שאמרתי, אם אני לא עושה שום דבר, הקילוגרמים נוטים להיערם. אשתי ההיפך, מכיוון שהיא יכולה לאכול כמה שהיא רוצה [..], אף פעם לא להתאמן ועדיין לא להעלות במשקל. אין לה שומן עודף בכלל. החיים פשוט לא הוגנים, כך חשבתי בעבר. יש אנשים שיכולים לקרוע את התחת ולעולם לא לקבל את מה שהם שואפים אליו, בעוד שאחרים מקבלים את זה בלי שום מאמץ. אבל כשאני חושב על זה, זה שיש לי גוף שנוטה להעלות במשקל בקלות, זאת אולי קללה שנתגלתה כברכה. במילים אחרות, אם אני לא רוצה להעלות במשקל, אני צריך להתאמן חזק כל יום, לשים לב למה שאני אוכל, ולחתוך בפינוקים. החיים קשים, אבל כל עוד לא תקמצן במאמץ, חילוף החומרים שלך ישתפר מאוד כתוצאה מההרגלים האלה, ובסופו של דבר תהיה הרבה יותר בריא, שלא לומר - יותר חזק. במידה מסוימת, תוכל אפילו להאט את השפעות ההזדקנות. ואילו אנשים שהמשקל שלהם נשמר לא משנה מה, אינם צריכים להתאמן או לשמור על דיאטה כדי להישאר רזים. בודאי קר מעטים מהם יצאו מגדרם על מנת לעשות את הצעדים הקשים האלה כשאין להם צורך בכך. וזאת הסיבה שבמקרים רבים, הבריאות שלהם מתדרדרת עם השנים. אם לא תתאמן, השרירים יחלשו באופן טבעי, וכך גם העצמות. חלק מהקוראים שלי הם בודאי מהסוג שעולה במשקל בקלות, אבל הדרך היחידה להבין באמת מה הוגן, זה לאמץ נקודת מבט רחוקת טווח. מהסיבות שציינתי למעלה, אני חושב שיש להתיחס למטרד הפיזי בצורה חיובית, בתור ברכה. אנו צריכים לראות את עצמנו כברי מזל, שהאור האדום הוא כל כך בולט. כמובן, לא תמיד קל לראות את הדברים בצורה הזאת. (עמוד 41, What I talk about when I talk about running, Haruki Murakami) הפסקה הזאת מצד אחד נותנת המון מוטיבציה, ומצד שני, מעלה שאלות. אני מעדיפה כרגע להשאיר לכן לאסוציאציה חופשיות שלכן מהפסקה הזאת.... מה אתן אומרת?

 

[omaopa]

קטעים.....

כשאני קראתי את זה בספר חשבתי עלי ועל אחותי. כילדה הייתי ממש שמנמוכה, כל פירור לחם שאכלתי עליתי קילו והחיים באמת היו קשים. מגיל צעיר (13 בערך) התחלתי לסגל לעצמי הרגלי אכילה של ילדה שמנה שזה אומר: שימת לב, הקפדה על שומן, דיאטה כשצריך וכו' וכו'. אבל אף פעם לא נהייתי ממש רזה עד שהתחלתי לרוץ וגם היום, כשאומרים לי שאני רזה (יש אומרים קטנה אפילו) אני מסתכלת על מי שאומר את זה כאומרת: אתה צריך דחוף בדיקה אצל האופטומטריסט! אחותי לעומת זאת היתה תמיד רזונת, כולה זרועות ורגליים. עד אחרי הצבא היא שקלה 48 קילו על 1.69 מטר וזה בלי לעשות כלום. אכלה שטויות מכל הסוגים, לא ידעה פירוש המילה דיאטה וגם לא הזיזה את עצמה לשום מקום. שנאתי ללכת לקנות איתה בגדים כי היא תמיד היתה מידה 34 בקושי ואני 44 בקלות וזה היה פשוט טבעי אצלה. אממה, עם הגיל והילדים והספורט היוצרות קצת התהפכו. אחותי בפירוש עדיין רזה אבל כשהיא עולה במשקל או אחרי ההריון קשה לה מאד מאד לסגל לעצמה הרגלי אכילה נכונים ולעשות ספורט פשוט עושה לה רע. דווקא אני, אחרי כל השנים של הסגפנות, בקלות נכנסת למשטר אכילה ומשטר ספורט ושומרת על ההרגלים האלה לאורך זמן. מזמן למדתי להסתכל על אוכל לא-טוב ולהגיד לא. מצד אחד, תמיד קינאתי באחותי שהיה לה קל כל כך ברמה הזאת. מצד שני אני רואה את העבר שלי כשמנמונת כברכה כי זה עוזר לי עד היום בספורט ובהרגלי החיים.

 

[רצה רחוק]

אני פוחדת להשמין אבל הספורט מזמן מנותק מזה

אין לי נטיה מיוחדת להשמין, מצד שני אני בד"כ רוצה לשקול פחות מכפי שהגוף שלי רוצה והחיבה שלי למתוקים רק מקשה. מאחר ועסקתי בספורט כמעט כל חיי, קשה לי לדעת מתי זה היה בשביל לשרוף קלוריות ומתי זה הפך לטבע שני ולמשהו שאני חייבת קודם כל בשביל הנפש. כילדה עסקתי בספורט כי אהבתי את זה, לא חשבתי על משקל עד גיל 14. (אח"כ? עזבו...). אין ספק שהעיסוק הקבוע בספורט נותן לנו כל כך הרבה, החל ממצב רוח טוב ושיפור הדימוי העצמי, בטחון עצמי, מעגלים חברתיים מגוונים, עניין אינסופי, העצמה אישית, שמירה על בריאות ועוד ועוד, והתרומה לשמירה על המשקל היא רק חלק קטן (אם כי לא פחות חשוב) במשוואה הזו. האם אני מקנאה בנשים שיכולות לאכול כל מה שבא להן ללא הגבלה? ברור! אם כי כנראה שבא להן בעיקר חסה או ממש מעט ממטעמים אחרים. האם הן מאושרות ממני? ממש לא. אם היו מבטיחים לי כיום, שאני יכולה לאכול הכל והרבה, בלי להעלות גרם אחד במשקל, ובלי לעסוק בספורט, האם הייתי מפסיקה להתאמן? לא, לא ושוב- לא! גם לא הייתי מתאמנת פחות. מפני שהאהבה לספורט היא מתנה. לכל החיים

 

[עוד נועה]

מזדהה לגמרי - זו עצה שגם אני נותנת במובן

מסויים. הייתי ילדה שמנמונת עד שמנה. כל הבנות מסביבי היו דקיקות. תמיד הייתי חייבת להיות מודעת למה שאני אוכלת, מה שגרם לרזות מסביב לרדת עלי קשות (באופן כללי, שנות הילדות והנערות שלי בקיבוץ לא היו עליזות). היום חלק גדול מהצוחקות האלו הן הרות אדם. עצוב לראות את מי ששחקה כדורעף בנבחרת בעוד אני הייתי בטטה עם מודעות תזונתית, כהר אדם שלא עושה כלום בנדון. את מתנת הספורט גיליתי רק בשלב מאוחר בחיים - בפעם הראשונה בגיל 26 ואחר כך בפולסים. אני לא רזה היום אבל תמיד ידעתי איך לא להגיע למשקלים גבוהים מאד בזכות המודעות מגיל צעיר. הרבה אנשים לא מפתחים את המודעות הזו כי הם יכולים לאכול מה שהם רוצים ולא להשמין. אצל הרוב המוחלט של האנשים זה נגמר בגילאי 15-30 ואז הם לא יודעים מה עושים עם עודף משקל....

 

[אלת הירח]

זו בדיוק ההרגשה שלי בקשר לזה

אחרי שנים של קנאה בחברותיי הרזות שיכולות לאכול מה שהן רק רוצות בלי לשים לב מה נכנס להן לפה. אני שמחה שבסופו של דבר אני אוכלת הרבה יותר בריא ומאוזן ואני בטוחה שבטווח הארוך זה יעשה לי הרבה יותר טוב מאשר לטחון שטויות נון סטופ במשך שלושים ומשהו השנה הראשונות לחיי רק כי באותו רגע אין לי אינדיקציה חיצונית ובולטת שאני מגזימה. וכן, זה קשור גם לספורט. מדהים אותי שבדיוק לפני יומיים כתבתי את הדברים האלה באיזשהו פורום והנה בא הציטוט הזה ונשמע כאילו נלקח מפי. תודה על השיתוף.

 

[אגשית]

נושא כאוב אם כי משתפר

אני למודת דיאטות שהחלו בגיל ההתבגרות ולא תמיד לקחו אותי למקומות טובים. ההריון הראשון היה סוג של פורקן: אורגיית אכילה בלתי נשלטת והיה לי קשה מאוד לחזור לעצמי אח"כ. אחרי לידת האמצעית שלי כ"כ התהלבתי שההרזיה באה לי בקלות שאשכרה נראתי כמו נרקומנית רק בלי לעמוד בצומת עם כוס. היום, אני הרבה יותר מאוזנת (וגם שוקלת 8 ק"ג יותר). נכון, שכל הגזמה מיד מורגשת אבל אני מייחסת את זה לגיל. אם פעם הייתי סותמת את הפה ליום וחצי ומשילה במהירות ק"ג סורר היום צריך לעבוד על זה הרבה יותר קשה. נראה לי שעם השנים הפכתי לסלחנית יותר כלפי עצמי. אני מאוד שמחה שאני מבצעת פעילות ששורפת הרבה קלוריות ככה אני לא צריכה לחשבן לעצמי יותר מידי ואת הדגש אני שמה על הכמות ולא על איכות. ועוד משהו, יש לי שתי בנות, אחת רזונת צעירונת ואחת שמנמנה מתבגרת ואי אפשר להתעלם מזה. זה שם וזה בולט אבל אני כל כך נזהרת מהחשש שיתפתחו שם הפרעות.

 

[אגשית]

כמובן שעל האיכות ולא על הכמות. אוי ואבוי אם

זה היה להפך

 

[מור שלז]

איזה יופי. בהחלט מעורר מחשבה, ונותן מוטיבציה

בדיוק עכשיו אני מתוסכלת מהעובדה שאיזה כמה קילוגרמים שהתלבשו עלי בחופשה מסרבים לרדת... בול מה שהייתי צריכה עכשיו. תודה שחלקת

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

שני דברים שיש לי לאמר על זה

אני מודעת הרבה זמן לזה שיש לי גנטיקה מעאפנה בכל הקשור לנטיות השמנה, יש לי מבנה של שרוך אבל שרוך שסופח היטב

אני גם יודעת שאני צריכה לשמור על תזונה מאוד מסוימת כדי למנוע מכל מיני בעיות בריאות להציק לי והריצה עושה את זה מצוין (כשאני מתאמנת אני יכולה קצת להרפות בהקפדה שלי בתזונה וזה מאוד מקל). אבל ... יש לי משהו שלהרבה אנשים ובעיקר נשים חסר - קבלה ואהבה עצמית. יש לי גוף יוצא דופן ואני אוהבת אותו וחיה איתו בשלום, אני כנראה בראש שלי הרבה יותר רזה מרוב חברותיי וקרובותיי, זה מעסיק אותי הרבה פחות, מעולם לא חשבתי פעמיים לפני שלבשתי בגד ים ונכנסתי לבריכה, מעולם לא כיביתי את האור בעירום וכו'. זה שד אחד שאני שמחה מאוד שלא רודף אותי בחיים וזאת הברכה האמיתית שלי.

 

[hartzitzit]

אהבתי מאוד את מה שכתבת

"יש לי משהו שלהרבה אנשים ובעיקר נשים חסר - קבלה ואהבה עצמית" את צודקת - זה משהו שבאמת חסר בעיקר לנשים. לא משנה אם את שמנה או רזה, גבוהה או נמוכה, רחבה, צרה, עגולה או משולשת. זה את. קצת לגבי עצמי - אני לא רזה ולא חטובה כמו שהייתי רוצה להיות. למעשה, אפילו קצת השמנתי לאחרונה... יש לי נטייה להשמנה וגם אם אהיה רזה, האגן שלי רחב יחסית ותמיד יהיה לי ישבן עם נוכחות יחסית לגוף. שלא להזכיר את הרגליים הקצרות... יש מקום לשיפור - אין ספק, ואני גם משתדלת למצוא את הדרך המאוזנת והנכונה לשפר ולהשתכלל. א ב ל - וזה אבל גדול - בינתיים זה מה שיש - זו אני. אני חיה עם עצמי בשלום ומקבלת את עצמי עם כל הטוב והרע.

 

[dalitrin]

הי חתולה

אני חושבת שאת עלית על הנקודה החשובה ביותר. זה פחות משנה אם את מידה 38 או 42,יותר חשוב איך את מרגישה עם גופך גם שאת שוקלת קצת יותר. אני עוברת בעיניין הזה ימים לא פשוטים מכיוון שאני כל הזמן משווה - אני יכולה לצאת מהבית עם תחושה נפלאה ובגדים חדשים ואז לפגוש במשרד את חברה שלי - חודש תשיעי עם כדורסל קטן במקום בטן הריונית ורגליים שלא נגמרות - ולא משנה אם רצתי היום כבר 8 ק"מ בבוקר, אני כבר מרגישה פחות טוב. המקום אליו אני צריכה להגיע הוא לאהוב את עצמי ככה - לא רזה,לא שמנה,שרירית,קצת נמוכה (161 ס"מ) ,סקסית,גמישה ולמרות גילי המופלג(לא משנה שבתפוז אני בת 37 בחיים אני הרבה יותר קרובה ל38) מרגישה צעירה. אני מאמינה שכמעט כל הבנות פה התחילו להזיז את עצמן בגלל תחושה של משקל עודף(מצטערת על ההכללות) ואני מאמינה שרק אלו שהצליחו להפריד והרגיש נהדר עם עצמן מצליחות להמשיך. הסתכלתי על התמונות שמור צילמה בטריאתלון קיסריה ובלי לפגוע באף אחת לא כל הבחורות בתמונות היו מקלות אבל הן היו בסיומו של מסע ארוך ומפרך ושאני הסתכלתי עליהן ראיתי רק את זה ואני חושבת שבלי תחושת בטחון פנימית בגוף שלהן הן לא הי מתחילות את השחיה בכלל. ולך חתולה לא נותר לי אלא לומר לך - זכית דלית

 

[efroch99]

זאת באמת ברכה

אני כל פעם שואלת את עצמי איך אני, ואני מניחה שזה נכון לגבי עוד נשים רבות, אשה אינטילגנטית, חיים מלאים ומאושרים, זוגיות, פעילויות פנאי... איך זה שאני תקועה ככה על עניין המשקל ודימוי הגוף. נושא שמעסיק אותי מנטאלית הרבה יותר מדי. הייתי שמחה להרגיש כמוך ולקבל את עצמי יותר.

 

[גמדים קטנים]

מעניין אף פעם לא חשבתי על זה ככה

אני גם חושבת שאני אוהבת את עצמי יחסית יותר מבנות אחרות בסביבתי, בזכות הספורט. אפשר לחלוטין להגיד שאני גאה במה שהגוף שלי מסוגל לעשות, כלומר במה שהבאתי אותו לעשות. דווקא בגלל הגנטיקה המעצבנת הזאת, ההישג הוא יותר גדול (וכמובן תודה למי שהמציא את המדרסים ואת עדשות המגע ואת חזיות הספורט, שהביאוני עד הלום...) ובכל זאת, כן, הייתי רוצה להיות רזה. אפילו, רק לחודש, לראות אם זה שווה את המאמץ או לא. ועוד לא הצלחתי להגיע לשם... היו לי דיאטות (לא מוצלחות) ואחת מוצלחת, אבל היא רק תיקנה ולא "שיפרה"... וכיוון שכאמור אני די מחבבת את עצמי אני במצב של חוסר מוטיבציה להרעיב את עצמי. כי זה מה שדרוש פה - ממש רעב. אני אוכלת בריא, מאוזן ומספיק ואני פעילה, ולא יורד ממני גרם. אבל הנה קטע "לא הוגן" וממש כייפי - מאז שהגעתי לקנדה לא העליתי למרות שאני אוכלת כמו חזרזיר (מה אמרנו? מאוזן? טוב, זה לא תקף ל"שבוע אוריינטציה", גם כשהשבוע הזה נמשך שבועיים). כנראה הלחץ של הדברים החדשים והריצות עם הקנדים... או שהמשקל פה מקולקל

 

[efroch99]

קראתי בעניין את התגובות

אני חושבת שיש בי צד של רגשות אשמה על כך שאני עושה יותר מדי ספורט ומשתעבדת לכך. שאם באמת הייתי שלמה עם עצמי, אז לא הייתי צריכה לעשות כל כך הרבה ספורט - כמו שכתבתן גם בשירשור. ובאיזה מקום הציטוט הזה הרגיע את ההרגשה הזאת, ונתן לי זווית ראיה אחרת - זה מה שקיבלתי בחיים - להילחם במשקל, ואם אני צריכה להקדיש את הזמן הזה בכל יום בשביל להתמודד עם כך - אז זה בסדר. גם אני מאוד נהנית מהספורט שאני עושה, מההרגשה הטובה שזה נותן לי ועוד ערכים מוספים רבים. אבל אני תמיד שואלת את עצמי אם הייתי מגיעה לזה בכלל, אם לא הייתי צריכה להתאמץ לשמור על המשקל.... ועכשיו באילת, התסכול של לראות בנות בביקיני שברור לפי היציבה שלהן שלא עשו פעילות מימיהן, והגוף שלהן נראה הרבה יותר טוב משלי, בלי מאמץ. זה משהו שצריך לקבל אותו, אבל זה קשה. אפילו בן זוגי התיחס לזה, ואמר שהוא שמח שאני אחת שעושה כל כך הרבה פעילות, ולא איזה פדלאה שקיבלה במתנה את הגוף המושלם.

 

[עוד נועה]

למה שיהיו לך רגשי אשמה../images/Emo35.gif

אני מקבלת את הגוף שלי כמו שהוא. זה כולל את העובדה שלא משנה כמה ק"ג עוד אשיל, לעולם לא ארוץ, אדווש, אשחה וכו' מהר מאד. אין לי את מבנה הגוף וזה לא חשוב. חשוב לעשות ספורט כי זה עושה לי טוב לגוף ולנשמה. לפני שנה, כשכבר עשיתי ספורט אבל הרבה פחות, הייתי מסיימת לעבוד ביום שישי ובקושי נוהגת את ה10 דקות הביתה. כשהייתי מגיעה הביתה, הייתי נופלת למיטה לשנ"צ. החודשיים וחצי האחרונים הרימו את הכושר שלי לרמה שאני מסיימת את שבוע העבודה הארוך יותר מבעבר ותוך שעתיים אני עם הילדים ועם חברים בטיול בטבע (מטיילים בשישי אחה"צ כל עוד חם מדי לטייל בשבת בבוקר). חשוב לי לרדת במשקל אבל זו לא הסיבה העיקרית לעשות ספורט. אני עושה ספורט למען הנשמה והכוח. אני עושה כי זה נותן לי אנרגיות עצומות ושלוות נפש ששום דבר אחר לא נותן לי. בין היתר, גם הק"ג יורדים בקצב של צב. אם הייתי עושה את זה רק בשביל שירדו, הייתי מזמן מתייאשת ומפסיקה....

 

[efroch99]

נועה

כתבתי עוד קצת על נושא המחשבות הרעות שיש לי בשירשור האירוח למעלה. זה גם עשה לי קצת סדר בראש, מה בדיוק הבעיה המנטאלית שיש לי עם ריצה.

 

[מור שלז]

ספורט ומשקל - אצלי זה הפוך ../images/Emo4.gif

האמת, אצלי חל שינוי בעקבות הספורט, ואני לא בטוחה שלטובה.... אחרי הלידות של הילדים שלי, הגוף שלי קיבל צורת אגס ים תיכונית שכזו. לקח לי הרבה זמן ותהליכים עם עצמי, אבל, קרה לי דבר מופלא: קיבלתי את עצמי כמו שאני. עם הפולקעס, עם המבנה הלא פרופורציונלי. אמרתי לעצמי שזה חלק מלהיות אישה, ואני אוהבת להיות אישה. התייחסתי לזה כצל"ש שאני נושאת עלי בעקבות האמהות. ובאמת ובתמים היה לי טוב עם זה, והייתי שלמה עם עצמי. ואז, התחלתי עם הספורט, ונכנסתי יותר ויותר חזק, ופתאום המשקל הפך לכלי. חלק ממה שאני עושה בדרך להשגת המטרות שלי. וירדתי במשקל, והתחטבתי (הפולקעס עדיין כאן, מה לעשות זה מבנה גוף, אבל הרבה פחות). וכשאני במשקל ה"תחרותי" שלי (כלומר אחוזי שומן הכי נמוכים שרק אפשר לאישה), אני מרגישה טוב עם עצמי. וכל דבר מעבר, כמו עכשיו למשל, שחזרתי מהחופש – מציק לי. ואני רוצה כבר להיפטר מהקילוגרמים האלו. זה לא שאני עושה ספורט בשביל לרדת במשקל. פתאום אני רוצה לרדת במשקל בשביל הספורט. ואני יודעת שאני לא שמנה, ויחד עם זאת זה מציק לי.