על עצמי........../images/Emo39.gif
אני הולכת "לשפוך" קצת (אולי הרבה) על עצמי.........לא יודעת למה אבל זה מה שבא לי לעשות כעת. כפי שאמרתי אני בת 43 (במרץ אהיה בת 44) אמא ל-3 ילדים מ ק ס י מ י ם (לא אומרת את זה סתם כאמא פולניה כי אני לא
). בעבר הרחוק עבדתי כמורה ואח"כ עשיתי הסבה להנח"ש. בעיקרון אני אדם משקיען בכל תחום בו ידי נוגעת.....נותנת מעצמי עד הסוף וגם יותר......וזה ראשית כל בתחום המשפחתי ואח"כ זה גולש לתחום המקצועי והחברתי. אבל את מי ששכחתי לאורך כל אותן שנים זה את.....עצמי!!! בשנת 95 עברתי את ההתקף הראשון שלי(יודעת זאת בדיעבד). קבלתי לחצים איומים בעיין שמאל שהתפתחו לטשטוש ראייה כמעט מוחלט. עברתי מסכת של בדיקות שונות ומשונות והייתי במעקב במרפאה האופטמולוגית בתה"ש. בין שאר הבדיקות עשיתי גם NRI שבו הבחינו ועלה חשד לדיאמיליזציה. אחרי תקופה די ארוכה עייפתי מהריצות אחרי בדיקות ומכונים ובתי חולים ונטשתי את המערכה ללא ידיעה מה בעצם עובר עלי....החיים היו חזקים ממני. הראייה חזרה כמעט לחלוטין ואני זרקתי את הכל מאחורי והמשכתי במירוץ החיים המטורף. ביוני 2000 קבלתי התקף נוסף. קמתי בוקר אחד ללא תחושה בחלל הפה השמאלי עד הגרון וללא חוש טעם לחלוטין. למרות התחושות הנוראיות האלה הלכתי לעבודה ולא ספרתי כלום לאף אחד. רק בערב כשבעלי חזר מהעבודה ספרתי לו (בצורה די לקונית המאופיינת לי כשהדברים נוגעים אלי) את אשר עובר עלי. הוא כמובן לא לקח את העניין בקלילות כזאת ואמר לי לגשת מיידית לרופא. לאחר יומיים אכן עשיתי זאת והרופא הפנה אותי בדחיפות לעשות MRI בשנית. הפעם התוצאה היתה הרבה יותר ברורה........דאימליזציה ו ח ש ד לMS . ומכאן כבר העניינים התגלגלו מהר.....אושפזתי במחלקה הנוירולוגית בתה"ש והתחלתי לדלות אינפורמציה מה בעצם נחת עלי. התחלתי לשאול שאלות ובנוסף בעלי הוציא לי חומר מהאינטרנט........וככל שהתעמקתי בנושא חשכו עיניי. בביה"ח קבלתי טיפול ורידי של סטרואידים ולאחר 6 ימים שוחררתי לביתי. בבית המשכתי בלקיחת כדורי סטרואידים במינונים יורדים עד לאפס. הסטרואידים פשוט שגעו לי את הגוף. מצד אחד הייתי מותשת לחלוטין ומצד שני חסרת סבלנות וחסרת מנוחה (לא הייתי מסוגלת לשבת שניה בשקט וכשהייתי קמה ורוצה לעשות משהו בבית הייתי מתעייפת מיד).....בקיצור......ממש מתסכל. אח"כ הגיע השלב של החחלטה לגבי המשך הטיפול. התחלנו ללכת למספר רופאים...היינו בחדרה בירושלים ובתה"ש ולבסוף לאחר בדיקת ולמידת האופציות שעומדות בפני וההשלכות של כל אחת מהן החלטנו לפנות לטיפול בקופקסון. אני מדברת בלשון רבים כי בעלי שותפי לחיים וחברי הטוב ביותר היה תמיד ומאמינה שכך גם יהיה בעתיד צמוד אלי ואיתו התלבטתי ואיתו חלקתי את הרגשותי,מחשבותי וכו´. בין היתר גם יצרתי קשר או יותר נכון התעניינתי בקשר לאגודה לט.נ. גם קבלתי חומר מהם ושוחחתי בטלפון עם העובדת הסוציאלית שלהם. שמעתי גם על קבוצות התמיכה שקיימות ואפילו יצרתי קשר טלפוני עם מספר חולות וגם עמדתי ללכת לאחד המפגשים האלה אך ברגע האחרון התחרטתי. באיזשהו מקום לא רציתי ליצור מגע עם חולות נוספות.......למרות שברמת הרציונאלית אני יודעת שכל מקרה הוא מקרה לגופו ואין להשליך מקרה אחד על משנהו.......הרגשתי בשיחות הטלפון שזה עושה לי רע!!! במקום לשאוב עידוד מצאתי את עצמי מאזינה למצוקותיהן של אותן נשים ולי לא היה הכוח הנפשי לעמוד בזה. היות וחשתי שנפשית אני זקוקה לחזוקים (לעבוד הפסקתי) פניתי לכיווני תמיכה אלטרנטיביים. הלכתי לחוגים שונים (רייקי,לחיות טוב) הלכתי גם למשהי שעושה רייקי, לטיפול בשיטת גרינברג וכו´. כמו כן הלכתי לחוג צילום אומנותי (צילום זה דבר שתמיד אהבתי ועשיתי אבל במסגרת ארועים משפחתיים או חגיגות שונות שהיו לילדים.....מצלמת ומסריטה). בקיצור עשיתי וממשיכה גם היום למלא עצמי בדברים שאני אוהבת. בגדול......שמתי את עצמי יותר בפרונט (משתדלת כל הזמן לעשות זאת למרות שלעתים סוטה מהקו וחוזרת להיות אותה תמר שדואגת קודם כל לאחרים אך שוב בעלי דואג לאפס אותי
). לגבי הפורום הזה......גם עכשיו יש לי רגשות מעורבים. מצד אחד מרגישה שזה עושה לי טוב אך מצד שני קשה לי לקרוא על הקשיים והסימפטומים של האחרים...אבל נכון לעכשיו זורמת עם זה. זה הכל בינתיים........שוב לא יודעת למה ישבתי וכתבתי את כל המגילה הזאת (יכול להיות ומאמינה שכך הדבר שיש לי צורך לספר על עצמי ועל מה שעובר עלי) מקווה שלא העמסתי עליכם יותר מדי בתודה מראש על הסבלנות (למי שהיתה)
ת מ ר
אני הולכת "לשפוך" קצת (אולי הרבה) על עצמי.........לא יודעת למה אבל זה מה שבא לי לעשות כעת. כפי שאמרתי אני בת 43 (במרץ אהיה בת 44) אמא ל-3 ילדים מ ק ס י מ י ם (לא אומרת את זה סתם כאמא פולניה כי אני לא
