על פרוייקט הקריאה הבינלאומי בנושא השואה
ילדי העולם לומדים על ילדים" - פרויקט קריאה בינלאומי בנושא השואה הפרוייקט "ילדי העולם לומדים על ילדים" - במסגרתו נחשפים הילדים בני ימינו בישראל ובארה"ב לספרות העוסקת בילדים בתקופת השואה, מופעל מטעם "יד לילד" השייך לבית לוחמי הגטאות - אתר ההנצחה החינוכי לילדים היהודיים שנספו בשואה. הפרוייקט החל כפרויקט פרטי (של חבר קיבוץ לוחמי הגטאות ויהודי אמריקאי נוסף) לפני כשבע שנים, אשר תהו כיצד ניתן ללמד את נושא השואה לילדים בצורה מרתקת, וכיצד אפשר למשוך אותם ללמוד על מלחמה נוספת כאשר הם חשופים לתכנים עכשוויים רבים אחרים. לימוד השואה בדרך מרתקת היה חשוב בפרט ליהודי ארה"ב מאחר והם לא ידעו כיצד לשמר את מורשת השואה ללא הנחייה וספרים, ובצורה ידידותית אשר לא תגרום לילדים להלם, ובנוסף להתיחס לנושא הילדים בשואה. במסגרת סיעור המוחות עלה הרעיון ללמד את הנושא דרך האינטרנט, אולם באותה תקופה לפני שבע שנים הרשת עדיין לא הייתה קיימת בבתי הספר בארץ ובחו"ל, אולם כעבור מספר שנים הנושא החל לצבור תאוצה והלימוד הבינלאומי החל דרך חליפת מכתבים. שיטה זו לא הוכיחה את עצמה מאחר והילדים איבדו עניין ושכחו את נושאי הדיון שלהם במהלך הזמן שלקח למכתב לעשות את דרכו מישראל לארה"ב ולהפך. האינטרנט הפך את הדיון המשותף למיידי, מרתק ומגשר בין תרבויות. כיום הפרוייקט מועבר לילדים בגיל היסודי, חטיבת הביניים והתיכון, כאשר לכל גיל מותאמת ספרות משלו. הילדים הצעירים לומדים את ספרה של נחמק'ה רהב (ז"ל) "המרבד האדום" חטיבות הביניים לומדות את ספריו של אורי אורלב "משחק החול", "רוץ ילד רוץ" או "האי ברחוב הציפורים" ובתיכון נלמדים ספריו של אלי ויזל. בשלב הראשון של התוכנית נערכת הכרות בין התלמידים בארץ ובחו"ל. הם שולחים לעמיתיהם תמונות ופרטים על עצמם. בשלב הבא נעשית קריאה משותפת לתלמידים ולאחר מכן דיון: ראשית הם דנים בנושאים מתוך הספר בדיון פתוח בכיתה ולאחר מכן הם מתכתבים ברשת בפורומים המחולקים לנושאים או קבוצות, כאשר לעיתים הכתיבה נעשית באופן פרטני ולעיתים במשותף עם ילדים אחרים. פעמים רבות נוצר קשר הדוק בין הילדים והם ממשיכים להתכתב ביניהם. שלב הפורום נעשה בצורה לא מקוונת בשל פער השעות בין המדינות. תלמיד תורן או "נאמן מחשב", מודיעים לכתה על הגעת הדואר ובמהלך השיעור הם עוקבים אחר המכתבים. המורים בפרוייקט עוברים הכשרה מיוחדת לפרוייקט הכוללת העשרה בהיסטוריה, וסדנאות אשר מלמדות אותן כיצד להעביר לילדים את נושא השואה. ההתכתבות נעשית בשפה האנגלית כך שניתן לראות שיפור ברמת השפה של התלמידים בפרוייקט. פעמים רבות נוצר קשר הדוק בין הילדים. לדוגמא, בשנה שעברה כשישה חודשים לאחר התחלת הפרויקט, כתבה ילדה המתגוררת מניו ג'רסי לחבריה בביה"ס הריאלי בחיפה לבקשת עזרה מאחר ומשפחתה הודיעה לה שהם עומדים לעלות לישראל והיא חשה רגשות מעורבים ביחס לכך. שימרון שהיתה עדה לכך, מיהרה לספר למורה בביה"ס הריאלי על המייל והן ענו לילדה בדואר מעודד. למחרת הן ראו שנוסף להן, גם 80 תלמידי הכתות שלחו לה הודעות עידוד ותמיכה. בנוסף לדיון בקריאה על התלמידים לעשות פרויקט סיכום כלשהו (ציור, תערוכה או שיר הנעשים במשותף) ומומלץ להם לכתוב מעין "יומן מסע אישי" במהלך הקריאה שבו הם יעלו את המחשבות, הרגשות וההגיגים הנובעים תוך כדי הקריאה. יש תלמידים שבחרו לראיין ניצולי שואה ואחרים סיפורים ושירים המתארים את החוויה הפנימית שהם חוו בעקבות הלמידה והכניסה לנבכי נפשו של הילד שבספר ובעקבות המפגש עם תרבויות נוספות ושונות. חלק מהתלמידים מגישים את יומנם למורות וחלקם עורכים אותו במהלך השנה. בארה"ב התלמידים זוכים לפרסים על עבודת הפרויקט שלהם (כגימיק לנושא איסוף הכספים). בארץ כל בית ספר משלם 1000 שקלים לפרוייקט. בישראל הפרויקט קיים במתכונתו הנוכחית כשבע שנים והוא פועל ב30 בתי ספר (במקביל) בארה"ב ובישראל, כאשר בכל כיתה נמשכת ההתכתבות כארבעה חודשים - הם קוראים את הספר בחנוכה ולאחר חופשת החורף מתחיל הדיון. בעקבות הפרויקט ישנם בתי ספר שיצרו ביניהם קשרים הכוללים ביקורים הדדיים בבתי הספר המקבילים. כיום יש התעניינות באוסטרליה ובגרמניה לגבי התחלת הפרוייקט, בעקבות ביקור במוזיאון "יד לילד". צורת הלימוד הייחודית הזו הנה מרתקת כי התובנות שבה נוצרו על ידי קיום של דיאלוג. הספרים מאפשרים לילדים להזדהות עם הגיבורים (בני גילם) על רגשותיהם, מחשבותיהם, בריחותיהם והרפתקאותיהם והם הופכים לדמויות חשובות מאד עבורם. ספר מאפשר נגיעה פנימית עמוקה יותר מאשר סרט. ספריו של אורלב נבחרו מאחר ובין השאר הם תורגמו לאנגלית. ככלל הילדים הישראלים נכנסים עמוק יותר לתהליך מעמיתיהם האמריקאים. ביומני המסע הנעשים רק בישראל, ניתן לראות את התהליך אותו הם עוברים. פעמים רבות הם אף מבקשים מהמורות בבית הספר להקריא להם את הספר, כדי להפוך אותו לחווייתי יותר, ולאחר מכן המורה שואלת אותם על החוויה הרגשית שעברו בעקבות הקראתה. יש ילדים שמגיעים למוזיאון "יד הילד" לפני נסיעתם לפולין לאחר שהם השתתפו בפרוייקט הקריאה וניתן להבחין אצלם בערך מסוים שחסר בילדים אחרים - השואה עבורם היא לא רק "עוד שיעור" או מקצוע לימוד. יש ילדים שפוחדים לשהות במוזיאון וחוששים לראות את התמונות - אבל כאשר הלמידה נעשית לאט וברור, היא מאפשרת לילדים להחצין את רגשותיהם באמצעות הכתיבה בפורום וביומן המסע וכך הם אינם נחשפים לטראומה ופחדיהם קטנים. בארה"ב הפרוייקט מועבר בבתי ספר יהודיים או צבוריים בהם האוכלוסייה נוצרית ויהודית. ניתן לראות שגם בבתי הספר הציבוריים מעבירים אותו בצורה מצוינת והמורים מקבלים הכשרה לגבי השואה. לעומתם, הילד הישראלי או היהודי הלומד בבית הספר היהודי, נכנס מיד לנושא הזה ואין צורך להסביר לו כלל על השואה, או מהו גטו. ילדים אלו מכירים את הנושא מבתיהם ועסקו בו בעבר, הילדים האחרים (הלא יהודים) מגיעים לנושא השואה ממקום שונה. חלקם שואלים כיצד הדבר התאפשר ואיך נתנו לו לקרות, ואילו אחרים מתייחסים אליו כאל עוד נושא שמצריך לימוד. אני חייבת לציין שבתור בוגרת הפרוייקט שלו הייתי שותפה לפני כשלוש וחצי שנים זהו אחד הפרוייקטים החשובים המתקיימים בנושא הנצחת השואה. הכיתה שלי הייתה שותפה לפרוייקט במקביל לכיתה י"ב בביה"ס בעיירה לואיסוויל louisville במחוז קנטאקי,ולעניות דעתי גם אנחנו פה בארץ וגם עמיתינו מחו"ל הרווחנו בגדול מהפרוייקט-למדנו,התדיינו,הפנמנו,התווכחנו וניסינו לתת פרשנות ממבט מודרני לזיכרון השואה. אגב אני עד היום בקשר עם אחד הבנים שלמד בכיתה האמריקאית שהייתה העמיתה שלנו. אצלינו במקום יומן מסע כל תלמיד התבקש לבחור נושא שעלה ועניין אותו מהספר עצמו או בכלל מנושא השואה. אני כתבתי את עבודת סיכום הפרוייקט שלי בנושא "חיי הילדים בגטאות ומחנות הריכוז כפי שבאו לידי ביטוי בשירי ילדים מתקופת השואה" אגב הפרוייקט נעשה כולו באנגלית,כולל הקריאה עצמה שמתבצעת בשפה האנגלית,כך שיהיה נוח לשני הצדדים. זהו פרוייקט מדהים ואני ממליצה לבתי ספר לקחת בו חלק,זו חוויה חד פעמית.
ילדי העולם לומדים על ילדים" - פרויקט קריאה בינלאומי בנושא השואה הפרוייקט "ילדי העולם לומדים על ילדים" - במסגרתו נחשפים הילדים בני ימינו בישראל ובארה"ב לספרות העוסקת בילדים בתקופת השואה, מופעל מטעם "יד לילד" השייך לבית לוחמי הגטאות - אתר ההנצחה החינוכי לילדים היהודיים שנספו בשואה. הפרוייקט החל כפרויקט פרטי (של חבר קיבוץ לוחמי הגטאות ויהודי אמריקאי נוסף) לפני כשבע שנים, אשר תהו כיצד ניתן ללמד את נושא השואה לילדים בצורה מרתקת, וכיצד אפשר למשוך אותם ללמוד על מלחמה נוספת כאשר הם חשופים לתכנים עכשוויים רבים אחרים. לימוד השואה בדרך מרתקת היה חשוב בפרט ליהודי ארה"ב מאחר והם לא ידעו כיצד לשמר את מורשת השואה ללא הנחייה וספרים, ובצורה ידידותית אשר לא תגרום לילדים להלם, ובנוסף להתיחס לנושא הילדים בשואה. במסגרת סיעור המוחות עלה הרעיון ללמד את הנושא דרך האינטרנט, אולם באותה תקופה לפני שבע שנים הרשת עדיין לא הייתה קיימת בבתי הספר בארץ ובחו"ל, אולם כעבור מספר שנים הנושא החל לצבור תאוצה והלימוד הבינלאומי החל דרך חליפת מכתבים. שיטה זו לא הוכיחה את עצמה מאחר והילדים איבדו עניין ושכחו את נושאי הדיון שלהם במהלך הזמן שלקח למכתב לעשות את דרכו מישראל לארה"ב ולהפך. האינטרנט הפך את הדיון המשותף למיידי, מרתק ומגשר בין תרבויות. כיום הפרוייקט מועבר לילדים בגיל היסודי, חטיבת הביניים והתיכון, כאשר לכל גיל מותאמת ספרות משלו. הילדים הצעירים לומדים את ספרה של נחמק'ה רהב (ז"ל) "המרבד האדום" חטיבות הביניים לומדות את ספריו של אורי אורלב "משחק החול", "רוץ ילד רוץ" או "האי ברחוב הציפורים" ובתיכון נלמדים ספריו של אלי ויזל. בשלב הראשון של התוכנית נערכת הכרות בין התלמידים בארץ ובחו"ל. הם שולחים לעמיתיהם תמונות ופרטים על עצמם. בשלב הבא נעשית קריאה משותפת לתלמידים ולאחר מכן דיון: ראשית הם דנים בנושאים מתוך הספר בדיון פתוח בכיתה ולאחר מכן הם מתכתבים ברשת בפורומים המחולקים לנושאים או קבוצות, כאשר לעיתים הכתיבה נעשית באופן פרטני ולעיתים במשותף עם ילדים אחרים. פעמים רבות נוצר קשר הדוק בין הילדים והם ממשיכים להתכתב ביניהם. שלב הפורום נעשה בצורה לא מקוונת בשל פער השעות בין המדינות. תלמיד תורן או "נאמן מחשב", מודיעים לכתה על הגעת הדואר ובמהלך השיעור הם עוקבים אחר המכתבים. המורים בפרוייקט עוברים הכשרה מיוחדת לפרוייקט הכוללת העשרה בהיסטוריה, וסדנאות אשר מלמדות אותן כיצד להעביר לילדים את נושא השואה. ההתכתבות נעשית בשפה האנגלית כך שניתן לראות שיפור ברמת השפה של התלמידים בפרוייקט. פעמים רבות נוצר קשר הדוק בין הילדים. לדוגמא, בשנה שעברה כשישה חודשים לאחר התחלת הפרויקט, כתבה ילדה המתגוררת מניו ג'רסי לחבריה בביה"ס הריאלי בחיפה לבקשת עזרה מאחר ומשפחתה הודיעה לה שהם עומדים לעלות לישראל והיא חשה רגשות מעורבים ביחס לכך. שימרון שהיתה עדה לכך, מיהרה לספר למורה בביה"ס הריאלי על המייל והן ענו לילדה בדואר מעודד. למחרת הן ראו שנוסף להן, גם 80 תלמידי הכתות שלחו לה הודעות עידוד ותמיכה. בנוסף לדיון בקריאה על התלמידים לעשות פרויקט סיכום כלשהו (ציור, תערוכה או שיר הנעשים במשותף) ומומלץ להם לכתוב מעין "יומן מסע אישי" במהלך הקריאה שבו הם יעלו את המחשבות, הרגשות וההגיגים הנובעים תוך כדי הקריאה. יש תלמידים שבחרו לראיין ניצולי שואה ואחרים סיפורים ושירים המתארים את החוויה הפנימית שהם חוו בעקבות הלמידה והכניסה לנבכי נפשו של הילד שבספר ובעקבות המפגש עם תרבויות נוספות ושונות. חלק מהתלמידים מגישים את יומנם למורות וחלקם עורכים אותו במהלך השנה. בארה"ב התלמידים זוכים לפרסים על עבודת הפרויקט שלהם (כגימיק לנושא איסוף הכספים). בארץ כל בית ספר משלם 1000 שקלים לפרוייקט. בישראל הפרויקט קיים במתכונתו הנוכחית כשבע שנים והוא פועל ב30 בתי ספר (במקביל) בארה"ב ובישראל, כאשר בכל כיתה נמשכת ההתכתבות כארבעה חודשים - הם קוראים את הספר בחנוכה ולאחר חופשת החורף מתחיל הדיון. בעקבות הפרויקט ישנם בתי ספר שיצרו ביניהם קשרים הכוללים ביקורים הדדיים בבתי הספר המקבילים. כיום יש התעניינות באוסטרליה ובגרמניה לגבי התחלת הפרוייקט, בעקבות ביקור במוזיאון "יד לילד". צורת הלימוד הייחודית הזו הנה מרתקת כי התובנות שבה נוצרו על ידי קיום של דיאלוג. הספרים מאפשרים לילדים להזדהות עם הגיבורים (בני גילם) על רגשותיהם, מחשבותיהם, בריחותיהם והרפתקאותיהם והם הופכים לדמויות חשובות מאד עבורם. ספר מאפשר נגיעה פנימית עמוקה יותר מאשר סרט. ספריו של אורלב נבחרו מאחר ובין השאר הם תורגמו לאנגלית. ככלל הילדים הישראלים נכנסים עמוק יותר לתהליך מעמיתיהם האמריקאים. ביומני המסע הנעשים רק בישראל, ניתן לראות את התהליך אותו הם עוברים. פעמים רבות הם אף מבקשים מהמורות בבית הספר להקריא להם את הספר, כדי להפוך אותו לחווייתי יותר, ולאחר מכן המורה שואלת אותם על החוויה הרגשית שעברו בעקבות הקראתה. יש ילדים שמגיעים למוזיאון "יד הילד" לפני נסיעתם לפולין לאחר שהם השתתפו בפרוייקט הקריאה וניתן להבחין אצלם בערך מסוים שחסר בילדים אחרים - השואה עבורם היא לא רק "עוד שיעור" או מקצוע לימוד. יש ילדים שפוחדים לשהות במוזיאון וחוששים לראות את התמונות - אבל כאשר הלמידה נעשית לאט וברור, היא מאפשרת לילדים להחצין את רגשותיהם באמצעות הכתיבה בפורום וביומן המסע וכך הם אינם נחשפים לטראומה ופחדיהם קטנים. בארה"ב הפרוייקט מועבר בבתי ספר יהודיים או צבוריים בהם האוכלוסייה נוצרית ויהודית. ניתן לראות שגם בבתי הספר הציבוריים מעבירים אותו בצורה מצוינת והמורים מקבלים הכשרה לגבי השואה. לעומתם, הילד הישראלי או היהודי הלומד בבית הספר היהודי, נכנס מיד לנושא הזה ואין צורך להסביר לו כלל על השואה, או מהו גטו. ילדים אלו מכירים את הנושא מבתיהם ועסקו בו בעבר, הילדים האחרים (הלא יהודים) מגיעים לנושא השואה ממקום שונה. חלקם שואלים כיצד הדבר התאפשר ואיך נתנו לו לקרות, ואילו אחרים מתייחסים אליו כאל עוד נושא שמצריך לימוד. אני חייבת לציין שבתור בוגרת הפרוייקט שלו הייתי שותפה לפני כשלוש וחצי שנים זהו אחד הפרוייקטים החשובים המתקיימים בנושא הנצחת השואה. הכיתה שלי הייתה שותפה לפרוייקט במקביל לכיתה י"ב בביה"ס בעיירה לואיסוויל louisville במחוז קנטאקי,ולעניות דעתי גם אנחנו פה בארץ וגם עמיתינו מחו"ל הרווחנו בגדול מהפרוייקט-למדנו,התדיינו,הפנמנו,התווכחנו וניסינו לתת פרשנות ממבט מודרני לזיכרון השואה. אגב אני עד היום בקשר עם אחד הבנים שלמד בכיתה האמריקאית שהייתה העמיתה שלנו. אצלינו במקום יומן מסע כל תלמיד התבקש לבחור נושא שעלה ועניין אותו מהספר עצמו או בכלל מנושא השואה. אני כתבתי את עבודת סיכום הפרוייקט שלי בנושא "חיי הילדים בגטאות ומחנות הריכוז כפי שבאו לידי ביטוי בשירי ילדים מתקופת השואה" אגב הפרוייקט נעשה כולו באנגלית,כולל הקריאה עצמה שמתבצעת בשפה האנגלית,כך שיהיה נוח לשני הצדדים. זהו פרוייקט מדהים ואני ממליצה לבתי ספר לקחת בו חלק,זו חוויה חד פעמית.