על פרטיות ופומביות
מה שמביא אותי לכתיבת הודעה זו זה שילוב של הכתבה הזו וסוגיה שמטרידה אותי מזה זמן מה. את הבלוג הרגיל שלי אני מנהל כבר כארבע חודשים, יש שיגידו שזה לא הרבה, עבורי זה המון. הבעיה התחילה לאחרונה, כשזהיתי את אחד המגיבות לבלוג שלי. מסתבר שהיא ואני באותה תנועת נוער, שאינה גדולה כל כך (נוער מרצ) וכמו שאומרים אצלינו: אם התעטשת בסמינר, בחדר סגור אטום לרעש ואף אחד לא ראה אותך, למחרת כולם ידחפו לך תה. קיצור, הרכילות אצלינו שוברת שיאיים. עד לאחרונה זה איכשהו לא הפריע ליאך בכמה פוסטים האחרונים אני מתייחס באופן ספציפי למישהי מהתנועה שלנו וזה דברים אישיים שאני לא מעוניין שמישהו ידע (או יותר נכון, ידע לקשר בין הכינויים בבלוג לאנשים אמיתיים) הפתרון הראשון שעלה במוחי היה פשוט לסגור, אבל מהר מאוד גיליתי שיש את הצורך הזה להוציא החוצה. אז אני פשוט לא יודע וחשבתי לעלות את זה על גבי הרשת, לראות מה אחרים (אהם, אתם) חושבים על התמודדות עם האנונימיות הלא אנונימית...
מה שמביא אותי לכתיבת הודעה זו זה שילוב של הכתבה הזו וסוגיה שמטרידה אותי מזה זמן מה. את הבלוג הרגיל שלי אני מנהל כבר כארבע חודשים, יש שיגידו שזה לא הרבה, עבורי זה המון. הבעיה התחילה לאחרונה, כשזהיתי את אחד המגיבות לבלוג שלי. מסתבר שהיא ואני באותה תנועת נוער, שאינה גדולה כל כך (נוער מרצ) וכמו שאומרים אצלינו: אם התעטשת בסמינר, בחדר סגור אטום לרעש ואף אחד לא ראה אותך, למחרת כולם ידחפו לך תה. קיצור, הרכילות אצלינו שוברת שיאיים. עד לאחרונה זה איכשהו לא הפריע ליאך בכמה פוסטים האחרונים אני מתייחס באופן ספציפי למישהי מהתנועה שלנו וזה דברים אישיים שאני לא מעוניין שמישהו ידע (או יותר נכון, ידע לקשר בין הכינויים בבלוג לאנשים אמיתיים) הפתרון הראשון שעלה במוחי היה פשוט לסגור, אבל מהר מאוד גיליתי שיש את הצורך הזה להוציא החוצה. אז אני פשוט לא יודע וחשבתי לעלות את זה על גבי הרשת, לראות מה אחרים (אהם, אתם) חושבים על התמודדות עם האנונימיות הלא אנונימית...