seelinewoman
New member
על צום, "ניקוי רעלים", רעב ותחליף
מים גנובים ימתקו, ואוכל שנחשב לרעל טעים שבעתיים.
אחרי ששכנעו אותנו שהאכילה שלנו הפכה לגרגרנות מזיקה אנחנו הולכים לעשות דיאטה ל"ניקוי רעלים".
לאחר שהזדככנו נדמה לנו שאנחנו חסינים ואוכל רעיל לא יזיק לנו יותר אז אנחנו חוזרים אליו, כי שלטנו בעצמנו כמה ימים וניצחנו את המוח שלנו.
אולם, אם האוכל הזה היה הרעל שממנו ניסינו להתנקות, למה אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב או מנסים ללמוד לשלוט בו?
האם האוכל הוא הבעיה או שאנחנו טופלים עליו אשמה מופרכת?
שום תקופת ניקוי רעלים מוגבלת, ושום מדיטציה ויוגה והליכה ותרגול רוחניקי ברוך ככל שיהיה אינם מספיקים
כדי לזהות את הרעל האמיתי שדוחף אותנו להסחות דעת מנחמות.
אנחנו לא באמת לומדים שליטה במחשבות וברגשות שלנו בתוך כמה ימים של אכילת תפריט "בריא", אז אנחנו מאבדים אותה שוב.
זהו בסך הכל הפוטנציאל המסחרי שיש בנקיפות מצפון - כל עוד נחיה ונאכל האשם ידבק בנו בכל נגיסה,
ונצטרך לשלם מחדש על תהליכים שאינם יעילים באמת כי הם זמניים.
אין פה פוטנציאל טיפולי לאורך זמן באמת.
ה"רעל" הוא בסך הכל הסיפור שאנחנו מדביקים לאוכל.
לפעמים, אוכל מנחם הוא באמת רק אוכל טוב, לרוב הוא רק אשליה מפטמת בלבד.
הצום המטהר האמיתי הוא הצום הרגשי היום-יומי שאנחנו פוחדים להכיר בו.
רק כשנכיר בו ונודה ברעב שאנחנו משקיטים זמנית בתחליפים נסרב להסתפק בהם בלבד.
איזו הזנה חסרה לנו באמת בדיוק עכשיו? עוגייה או חיבוק? אינטימיות או כריך?
האם אתם קונים את מוצרי המזון הכי יוקרתיים ואיכותיים בגלל הטעם, או כי זהו הדבר היחיד בחייכם שלא נאלצתם להתפשר עליו?
האם זהו הדבר היחיד שנדמה לכם שאתם מסוגלים לשלוט בו באמת?
מים גנובים ימתקו, ואוכל שנחשב לרעל טעים שבעתיים.
אחרי ששכנעו אותנו שהאכילה שלנו הפכה לגרגרנות מזיקה אנחנו הולכים לעשות דיאטה ל"ניקוי רעלים".
לאחר שהזדככנו נדמה לנו שאנחנו חסינים ואוכל רעיל לא יזיק לנו יותר אז אנחנו חוזרים אליו, כי שלטנו בעצמנו כמה ימים וניצחנו את המוח שלנו.
אולם, אם האוכל הזה היה הרעל שממנו ניסינו להתנקות, למה אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב או מנסים ללמוד לשלוט בו?
האם האוכל הוא הבעיה או שאנחנו טופלים עליו אשמה מופרכת?
שום תקופת ניקוי רעלים מוגבלת, ושום מדיטציה ויוגה והליכה ותרגול רוחניקי ברוך ככל שיהיה אינם מספיקים
כדי לזהות את הרעל האמיתי שדוחף אותנו להסחות דעת מנחמות.
אנחנו לא באמת לומדים שליטה במחשבות וברגשות שלנו בתוך כמה ימים של אכילת תפריט "בריא", אז אנחנו מאבדים אותה שוב.
זהו בסך הכל הפוטנציאל המסחרי שיש בנקיפות מצפון - כל עוד נחיה ונאכל האשם ידבק בנו בכל נגיסה,
ונצטרך לשלם מחדש על תהליכים שאינם יעילים באמת כי הם זמניים.
אין פה פוטנציאל טיפולי לאורך זמן באמת.
ה"רעל" הוא בסך הכל הסיפור שאנחנו מדביקים לאוכל.
לפעמים, אוכל מנחם הוא באמת רק אוכל טוב, לרוב הוא רק אשליה מפטמת בלבד.
הצום המטהר האמיתי הוא הצום הרגשי היום-יומי שאנחנו פוחדים להכיר בו.
רק כשנכיר בו ונודה ברעב שאנחנו משקיטים זמנית בתחליפים נסרב להסתפק בהם בלבד.
איזו הזנה חסרה לנו באמת בדיוק עכשיו? עוגייה או חיבוק? אינטימיות או כריך?
האם אתם קונים את מוצרי המזון הכי יוקרתיים ואיכותיים בגלל הטעם, או כי זהו הדבר היחיד בחייכם שלא נאלצתם להתפשר עליו?
האם זהו הדבר היחיד שנדמה לכם שאתם מסוגלים לשלוט בו באמת?
