על ציפיות אכזבות ולגיטימציה
שאלה קצת כבדה ביחסים ותקשורת לסוף השבוע, אבל אולי לרגל החורף ומזג האויר (דפקא פה נהיה מאד יפה בחוץ
) לא יזיק קצת להפעיל את התאים האפורים..
המטפלת הזוגית שלפה לנו לפני מס' שבועות את המשפט "מי שמצפה - מגיע לו!", ברגע הראשון נשמע לי נכון - בעיקר כשהדברים נאמרים בהקשר של ציפיות מהצד השני שהן או גבוהות או לא ידוע לו עליהן. אבל ציפיות בכלל? להנמיך ציפיות - נונגיד, אבל לא לצפות בכלל? האם לא לגיטימי מצידנו לצפות למשהו מאדם אחר, ברמה הנגזרת מהצהרת כוונות כזו או אחרת שלו? נגיד שמישהו אומר לך "אני תומך, אני מפרגן, אני אוהב". האם לא לגיטימי לצפות מאדם זה לעמוד מאחורי הצהרתו באופן שיורגש ע"י הצד האחר? או שאולי הבעייה היא באופן שבו יבטא אותו אדם את תמיכתו, פירגונו ואהבתו? עד כמה אפשר להרחיק עם מתן ההנחות לאדם אחר כשמכזיב אותך? "הוא רוצה אבל לא יכול", "הוא עושה אבל לא יודע איך" - למה לפעמים נשמעים לי אלה כתירוצים שנותן המצפה למצופה שמטרתם ריכוך האכזבה שהוא חש? האם הבעייה עם ציפיה ואכזבה נובעת מפירוש אינדבידואלי שהמצפה נותן לביטויים של "המצופה", או מעצם הלגיטימציה שלו לצפות לביטוי כלשהו? ולא, לא קרה משהו "גדול"
הגיג שחולף לי לפעמים בראש...
שאלה קצת כבדה ביחסים ותקשורת לסוף השבוע, אבל אולי לרגל החורף ומזג האויר (דפקא פה נהיה מאד יפה בחוץ
