על רגשי אשם
ככל שאני מדברת יותר עם הורים, אחים, עם מי שחווה אובדן, אני פוגשת אצלם את רגשי האשם. מעטים יאמרו לי שלא חשים בהם. מאחר והנושא הזה מעניין אותי כי אני מוצאת את עצמי לא פעם חושבת על מעשים שמתפרשים אצלי כעוולות כלפי אלה שאינם עוד, ולא תמיד יודעת מה עושים עם זה, מצאתי לנכון להעתיק חלקים מתוך הספר "לאחות את השבר" של ג´יימס ואן פרוג, המדברים על רגשי האשמה. "אנשים רבים אינם מבינים שרגש אשמה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך האבל. פעמים רבות אנשים חשים שהם נכשלו במילוי חובתם או במילוי התחייבותיהם, או שהם טעו. היבט נוסף של רגשי אשמה הוא האשמה עצמית. לדוגמה, כאשר זוג הורים מאבדים ילד, לעיתים קרובות הם ירגישו אחראיים למותו של ילדם. הורים כורעים תחת נטל האשמה..... תפקידם של הורים הוא לגונן על ילדם, ולכן אם ילדם מת הם מרגישים שלא ביצעו את תפקידם כהלכה.... רגשי האשמה כבדים אף יותר כאשר אתם לוקחים חלק בטרגדיה שגזלה חיים. תופעה זו ידועה בשם "תחושת אשמה של ניצולים". לדוגמה, אם מישהו שאהבתם נהרג בתאונת דרכים במכונית שבה אתם נהגתם. כשאנשים מעורבים באסון כזה או אחר - תאונות מטוסים, התנקשויות, מעשי טרור וכו´ - תחושת האבל של הניצולים עזה ביותר. הם מגנים את עצמם: מדוע לא ישבתי אני במושב הזה? אני חייתי חיים ארוכים, מדוע לא מתי אני במקום? היא היתה אדם טוב, אני הייתי צריך למות, לא היא. הניצולים מרגישים אשמים משום שהם נותרו בחיים ואילו אדם אחר מת. לכל זה מתווסף הלחץ המופעל על ידי בני משפחתו של המת, אשר בסתר לבם נוטים להאשים את הניצולים שנותרו בחיים. פעמים רבות כאשר מתים אנשים הקרובים לנו, נותרים עניינים רבים בלתי פתורים. אנו מצטערים על כך שלא התנצלנו בפני אותו אדם על דבר מה שעשינו או שאמרנו בעבר; אנו מרגישים אשמים על כי לא עמדנו בהבטחתנו; היה עלינו להתפייס מבעוד מועד. אנו מתישים את עצמנו במחשבות של לו רק עשיתי כך, ולו רק אמרתי אחרת. לעתים קרובות אנו מרגישים אשמים בגין עניינים של מה בכך: הוא כל כך אהב גלידת שוקולד, מדוע לא פינקתי אותו בגלידה לעתים תכופות יותר? אותה גלידה נתפסת בעינינו כשקולה בדרך כלשהי להארכת חייו של האדם או להמתקת ימיו האחרונים והפיכתם לנסבלים יותר. עלינו להזהר ולהמנע מלהפוך את מחשבותינו לרגשי אשמה, לכן חשוב כל כך להבין את הגורמים המניעים את מחשבותינו. לעתים קרובות מרגישים אנשים אשמה, משום שלא נכחו בשעת מותו של אדם אהוב...... תחושות של שמחה או של הקלה כתוצאה ממצב מסויים גורמות גם הן לתחושת אשמה. אין זה מן הראוי שאשמח כל כך........ בנסיבות מעין אלה עלינו לבצע הערכת מצב מדוייקת וכנה. עלינו לוודא שאיננו בוראים תרחישים בלתי מציאותיים ומזינים אותם בדברים שאינם קיימים. האם אני יכולים להמשיך הלאה? האם לא הגיעה העת להרפות ממערכת יחסים או ממצב מסויים בחיינו? עלינו להכריע בשאלות אלה ללא דעה מוקדמת וללא תחושת אשמה. רגשי אשמה בגין משהו שכבר קרה לא ישנו את העובדה שהדבר אכן קרה. תחושת האשמה תעכב את תהליך ההחלמה של לבכם. לחילופין, נסו להתבונן במצב באובייקטיביות ולראות את הדברים לאשורם. שאלו את עצמכם: מה עלי ללמוד מכל זה? כיצד ישתנו חיי כעת? האם כתוצאה מכך אהפוך לאדם אוהב ורחום יותר? ולבסוף שאלו את עצמכם אם הידע החדש שזה עתה רכשתם יש בכוחו לסייע למישהו אחר. אם כן, הרי שאתם בוחרים לרפא את חייכם ולא לשקוע בהאשמה עצמית."
ככל שאני מדברת יותר עם הורים, אחים, עם מי שחווה אובדן, אני פוגשת אצלם את רגשי האשם. מעטים יאמרו לי שלא חשים בהם. מאחר והנושא הזה מעניין אותי כי אני מוצאת את עצמי לא פעם חושבת על מעשים שמתפרשים אצלי כעוולות כלפי אלה שאינם עוד, ולא תמיד יודעת מה עושים עם זה, מצאתי לנכון להעתיק חלקים מתוך הספר "לאחות את השבר" של ג´יימס ואן פרוג, המדברים על רגשי האשמה. "אנשים רבים אינם מבינים שרגש אשמה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך האבל. פעמים רבות אנשים חשים שהם נכשלו במילוי חובתם או במילוי התחייבותיהם, או שהם טעו. היבט נוסף של רגשי אשמה הוא האשמה עצמית. לדוגמה, כאשר זוג הורים מאבדים ילד, לעיתים קרובות הם ירגישו אחראיים למותו של ילדם. הורים כורעים תחת נטל האשמה..... תפקידם של הורים הוא לגונן על ילדם, ולכן אם ילדם מת הם מרגישים שלא ביצעו את תפקידם כהלכה.... רגשי האשמה כבדים אף יותר כאשר אתם לוקחים חלק בטרגדיה שגזלה חיים. תופעה זו ידועה בשם "תחושת אשמה של ניצולים". לדוגמה, אם מישהו שאהבתם נהרג בתאונת דרכים במכונית שבה אתם נהגתם. כשאנשים מעורבים באסון כזה או אחר - תאונות מטוסים, התנקשויות, מעשי טרור וכו´ - תחושת האבל של הניצולים עזה ביותר. הם מגנים את עצמם: מדוע לא ישבתי אני במושב הזה? אני חייתי חיים ארוכים, מדוע לא מתי אני במקום? היא היתה אדם טוב, אני הייתי צריך למות, לא היא. הניצולים מרגישים אשמים משום שהם נותרו בחיים ואילו אדם אחר מת. לכל זה מתווסף הלחץ המופעל על ידי בני משפחתו של המת, אשר בסתר לבם נוטים להאשים את הניצולים שנותרו בחיים. פעמים רבות כאשר מתים אנשים הקרובים לנו, נותרים עניינים רבים בלתי פתורים. אנו מצטערים על כך שלא התנצלנו בפני אותו אדם על דבר מה שעשינו או שאמרנו בעבר; אנו מרגישים אשמים על כי לא עמדנו בהבטחתנו; היה עלינו להתפייס מבעוד מועד. אנו מתישים את עצמנו במחשבות של לו רק עשיתי כך, ולו רק אמרתי אחרת. לעתים קרובות אנו מרגישים אשמים בגין עניינים של מה בכך: הוא כל כך אהב גלידת שוקולד, מדוע לא פינקתי אותו בגלידה לעתים תכופות יותר? אותה גלידה נתפסת בעינינו כשקולה בדרך כלשהי להארכת חייו של האדם או להמתקת ימיו האחרונים והפיכתם לנסבלים יותר. עלינו להזהר ולהמנע מלהפוך את מחשבותינו לרגשי אשמה, לכן חשוב כל כך להבין את הגורמים המניעים את מחשבותינו. לעתים קרובות מרגישים אנשים אשמה, משום שלא נכחו בשעת מותו של אדם אהוב...... תחושות של שמחה או של הקלה כתוצאה ממצב מסויים גורמות גם הן לתחושת אשמה. אין זה מן הראוי שאשמח כל כך........ בנסיבות מעין אלה עלינו לבצע הערכת מצב מדוייקת וכנה. עלינו לוודא שאיננו בוראים תרחישים בלתי מציאותיים ומזינים אותם בדברים שאינם קיימים. האם אני יכולים להמשיך הלאה? האם לא הגיעה העת להרפות ממערכת יחסים או ממצב מסויים בחיינו? עלינו להכריע בשאלות אלה ללא דעה מוקדמת וללא תחושת אשמה. רגשי אשמה בגין משהו שכבר קרה לא ישנו את העובדה שהדבר אכן קרה. תחושת האשמה תעכב את תהליך ההחלמה של לבכם. לחילופין, נסו להתבונן במצב באובייקטיביות ולראות את הדברים לאשורם. שאלו את עצמכם: מה עלי ללמוד מכל זה? כיצד ישתנו חיי כעת? האם כתוצאה מכך אהפוך לאדם אוהב ורחום יותר? ולבסוף שאלו את עצמכם אם הידע החדש שזה עתה רכשתם יש בכוחו לסייע למישהו אחר. אם כן, הרי שאתם בוחרים לרפא את חייכם ולא לשקוע בהאשמה עצמית."
