על שימוש בפסלים ודימיון.
לאחרונה (נו טוב, היום) התחלתי לקרוא ספר שנקרא "סוד המוח היהודי". הספר מדבר על אותה סטיגמה שנדבקה ליהודים כחכמים ומנסה להסביר מהן השיטות והדברים שהובילו ליצירת המיתוס הזה. בצורה זו הספר מציג שיטות פיתוח זיכרון ואינטיליגנציה. עם הרבה דברים שנאמרו שם היתה לי בעיה, אך משהו אחד הדליק לי נורה שעדיין לא ברור לי באיזה צבע היא. באחד מהפרקים שבספר נאמר שחוסר השימוש בפסלים ביהדות נובע גם מאחד העקרונות לשיפור יכולת ההגשמה העצמית. למה הכוונה? הדימיון של האל באופן מופשט כצבע, ריח וקול נותן לאדם אפשרות "לצייר" את האין סופיות של האל בצורה אישית ובכך לפתח את הדימיון -יכולת נפלאה להפיכת דבר לאפשרי. היהודים של התקופה ידעו שקל יותר להתפלל בעזרת פסל אך העדיפו חשיבה מופשטת. פיתוח החשיבה המופשת הזו היא אחת הסיבות שהובילו, לפי הספר, לפיתוח המוח היהודי ובעיקר לחשיבה מופשטת. דוגמאות הניתנת שם היא הרצון של אנשים לראות סרט במקום לקרוא ספר, דבר המצריך יותר דימיון, דוגמא נוספת היא שאיינשטיין עצמו חשב על תורת היחסות כאשר הוא דמיין כיצד יהיה לרוץ ביחד עם קרן אור. אני נוטה להסכים עם הגישה הזו אך כמה דברים לא מאפשרים לי לקבל אותה: השימוש בפסל כסמל מעורר ומשנה מצב מודעות יכולה דווקא להוביל לשינוי בדפוס המחשבה וכך גם ל"בריחה" מנטלית או פיזית, בכך שהיא מקלה על הדבר. אך האם הדבר פשוט מקל על חשיבה מסוג שונה או שמא הוא רק "תוקע" דפוס מחשבה? דיון פורצ'ן כתבה בספרה sane occultism שהאותיות העבריות עצמן מקבילות מבחינה נורמולוגית לסדרי הבריאה וכך עוזרות להבין אותם. אני חושב שאפשר להסכים שמילים אמנם מופשטות יותר, אך הן עדיין מהוות סמל לכל דבר. לכן גם תפקודם, ברמה מסוימת, משמש כטריגר למחשבה שאינה פחות מופשטת מהתחושות והרגשות שעולים בנו בעת השימוש בפסל. אם כן, מהו ההבדל המהותי בין הפסל לסיפור או התפילה? אולי בכך שהסיפור והתפילה לא מראה לך את האלוהות אלא אם אתה טורח לדמיין אותה. מצד שני, גם הפסל לא טורח להעביר לך את האל אלא אם כן אתה מעז לשקוע לרגשות שהוא מעלה בך. אם אכן ישנן תפילות שעוזרות "לראות" ולחוש את האל בצורה מסוימת, האם הוא לא מפסיק להיות מופשט? מהניסיון האישי שלי, ההבנה שלי את הדברים בחיים, קטנים כגדולים, גם מסתמכת על "המחזה" בראש שלי של המקרה ונתינת דרור לסיטואציה. פעמים רבות אף ההגשמה של אלים מסוימים עוזרת לי להבין בעיות בפיסיקה. הם אפשר לומר שזהו דבר שאינו מופשט? האם בכלל אפשר לטעון שרגשותינו אינם מופשטים?
לאחרונה (נו טוב, היום) התחלתי לקרוא ספר שנקרא "סוד המוח היהודי". הספר מדבר על אותה סטיגמה שנדבקה ליהודים כחכמים ומנסה להסביר מהן השיטות והדברים שהובילו ליצירת המיתוס הזה. בצורה זו הספר מציג שיטות פיתוח זיכרון ואינטיליגנציה. עם הרבה דברים שנאמרו שם היתה לי בעיה, אך משהו אחד הדליק לי נורה שעדיין לא ברור לי באיזה צבע היא. באחד מהפרקים שבספר נאמר שחוסר השימוש בפסלים ביהדות נובע גם מאחד העקרונות לשיפור יכולת ההגשמה העצמית. למה הכוונה? הדימיון של האל באופן מופשט כצבע, ריח וקול נותן לאדם אפשרות "לצייר" את האין סופיות של האל בצורה אישית ובכך לפתח את הדימיון -יכולת נפלאה להפיכת דבר לאפשרי. היהודים של התקופה ידעו שקל יותר להתפלל בעזרת פסל אך העדיפו חשיבה מופשטת. פיתוח החשיבה המופשת הזו היא אחת הסיבות שהובילו, לפי הספר, לפיתוח המוח היהודי ובעיקר לחשיבה מופשטת. דוגמאות הניתנת שם היא הרצון של אנשים לראות סרט במקום לקרוא ספר, דבר המצריך יותר דימיון, דוגמא נוספת היא שאיינשטיין עצמו חשב על תורת היחסות כאשר הוא דמיין כיצד יהיה לרוץ ביחד עם קרן אור. אני נוטה להסכים עם הגישה הזו אך כמה דברים לא מאפשרים לי לקבל אותה: השימוש בפסל כסמל מעורר ומשנה מצב מודעות יכולה דווקא להוביל לשינוי בדפוס המחשבה וכך גם ל"בריחה" מנטלית או פיזית, בכך שהיא מקלה על הדבר. אך האם הדבר פשוט מקל על חשיבה מסוג שונה או שמא הוא רק "תוקע" דפוס מחשבה? דיון פורצ'ן כתבה בספרה sane occultism שהאותיות העבריות עצמן מקבילות מבחינה נורמולוגית לסדרי הבריאה וכך עוזרות להבין אותם. אני חושב שאפשר להסכים שמילים אמנם מופשטות יותר, אך הן עדיין מהוות סמל לכל דבר. לכן גם תפקודם, ברמה מסוימת, משמש כטריגר למחשבה שאינה פחות מופשטת מהתחושות והרגשות שעולים בנו בעת השימוש בפסל. אם כן, מהו ההבדל המהותי בין הפסל לסיפור או התפילה? אולי בכך שהסיפור והתפילה לא מראה לך את האלוהות אלא אם אתה טורח לדמיין אותה. מצד שני, גם הפסל לא טורח להעביר לך את האל אלא אם כן אתה מעז לשקוע לרגשות שהוא מעלה בך. אם אכן ישנן תפילות שעוזרות "לראות" ולחוש את האל בצורה מסוימת, האם הוא לא מפסיק להיות מופשט? מהניסיון האישי שלי, ההבנה שלי את הדברים בחיים, קטנים כגדולים, גם מסתמכת על "המחזה" בראש שלי של המקרה ונתינת דרור לסיטואציה. פעמים רבות אף ההגשמה של אלים מסוימים עוזרת לי להבין בעיות בפיסיקה. הם אפשר לומר שזהו דבר שאינו מופשט? האם בכלל אפשר לטעון שרגשותינו אינם מופשטים?
