על שם מי נקרא מוזיאון GREIF בחיפה? חלק שלישי
פוסט זה, הוא חלקו השני (והאחרון) של סיפור חייו של זהר (זיגמונד) גריף, שגם על שמו נקרא מוזיאון GREIF בחיפה.
כשחזר זיגמונד גריף לישראל (אחרי עשר שנים), שבע קרבות מלחמת העולם השניה- חיכתה לו מלחמה חדשה.
המצב בירושלים היה קריטי. חיל ים לעומת זאת- לא היה כמעט קיים. לזיגמונד עמד ניסיונו הן בים והן בקרבות ביבשה- הוא "נחטף" מיידית לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שם מונה למפקד מחלקה-ושוב מצא את עצמו במערבולת בלתי פוסקת של קרבות. הוא שימש כמפקד מחלקת חבלה, מפקד מחלקת מרגמות, ומפקד מחלקת חי"ר.
זיגמונד מצא את עצמו בקרבות מעלה החמישה, נבי סמואל, הרדאר, המסרק, בית מחסיר, הקסטל, ניסיון הפריצה הכושל לעיר העתיקה, בקטמון, ובקרב המפורסם בסן סימון.
לקראת סוף המלחמה כשרווח המצב בגזרת ירושלים- הוא הועבר לחיל הים- והיה לצ'יף אנג'יניר של אנית חיל הים-הקורבטה-אח"י הגנה ק-20, שם שירת עד סוף המלחמה ולאחריה.
זכורה מאותה תקופה היתקלותו בבן גוריון- שביקר באניה. הוצגו לפניו קציני האניה-"וזה זיגמונד גריף, קצין המכונה".
בן גוריון: "זה לא שם לקצין עברי- תשנה אותו !!!!"
זיגמונד: "לא! זה שם פרוסי למעלה מאלף שנים. אני לא בטוח שהמדינה הזאת תתקיים עשרה אחוזים מהזמן הזה."
בן גוריון הפך לעגבניה, צנון, סלק....ובזה נגמר העימות. זיגמונד חווה איומים גדולים יותר מראש ממשלה מעוצבן.
לאחר מכן שיכנעו אותו לפחות לשנות את שמו הפרטי לזהר.
כשנקנו הפריגטות מדגם RIVER לחיל הים- מונה זהר לצ'יף אנג'יניר של אח"י משגב ק-30.
לאחר מערכת סיני הוצב להשמשת המשחתת חיפה ק-38 (לשעבר איברהים אל אוואל המצרית) ואז כצי'ף אנג'יניר של המשחתת אח"י יפו ק-42.
תקופה קצרה פיקד על מספנת חיל הים- וביקש לחזור לכלי השיט.
בשנת 1965 הוצב כ-צ'יף אנג'יניר של המשחתת אחי" אילת ק-40, וערב מלחמת ששת הימים, הוצב בצוות ההקמה של בסיס אשדוד החדש- כקצין הטכני של פלגת הנחתות, איתה השתתף גם במלחמת ששת הימים.
מיד לאחר המלחמה- ביקש ממנו הצ'יף אנג'יניר של אח"י אילת (בן-בסט, בסטי) להצטרף לסיור כדי לראות ביחד איך להתגבר על בעיות במכונה- האניה כבר לא היתה במצב טוב.
כשעלה זהר לאניה- ברגע האחרון לפני ניתוק החבלים- הזעיק אותו מפקד פלגת הנחתות-סא"ל ברוך ברושי לדיון דחוף במטה.
זהר מחק את עצמו מרשימת המפליגים, זרק את חגורת ההצלה ודהר לסטלה מאריס-אחרת- כאן היה מסתיים סיפורו.
האניה הוטבעה באותו סיור- ומאנשי מחלקת המכונה- איש לא ניצל.
זהר השתתף בקליטת הסטיל"ים החדשים והבין שזמנו עבר.
הוא נחשב קצין מכונה מצטיין- קפדן, קשוח ודורש מאנשיו- אך קפדן ועקשן באותה מידה מול הפיקוד שמעליו- הוא אמר את מה שחשב, היה ישיר ובוטה- והגרוע מכל- כמעט תמיד התברר שצדק- לכן מעולם לא קודם מעבר לדרגת רב סרן.
סיפרו עליו שדיבר עם כולם מגובה העיניים- והיה נכון לשמוע דעה והצעות מכולם- גם מאחרון המסיקים (שאחד מהם הוא שלח לקורס חובלים-משם הוא התקדם לדרגת סגן אלוף).
בשנת 1970 השתחרר מחיל הים.
זהר המשיך בשירות מילואים כקצין מכונה הנילווה לאניית ההדרכה של חיל הים נגה- איתה גם השתתף בהפלגות לג'וניה שבלבנון בשנות ה-70, וכן בהפלגות קורס חובלים לחו"ל.
כאזרח- מונה למנהל מחלקת האחזקה והבטיחות במפעל האלקטרו-כימי פרוטארום בעכו.
לאחר יציאתו לפנסיה-התמסר לתחביבו- נגינה בכינור (הוא היה מוזיקאי מוכשר שידע לנגן בכל כלי מוזיקלי שנפל לידיו), קונצרטים, וטיפול בחתולי רחוב.
בספטמבר 2009 נפטר בבית חולים בחיפה מטיפול רפואי שנכשל.
פוסט זה, הוא חלקו השני (והאחרון) של סיפור חייו של זהר (זיגמונד) גריף, שגם על שמו נקרא מוזיאון GREIF בחיפה.
כשחזר זיגמונד גריף לישראל (אחרי עשר שנים), שבע קרבות מלחמת העולם השניה- חיכתה לו מלחמה חדשה.
המצב בירושלים היה קריטי. חיל ים לעומת זאת- לא היה כמעט קיים. לזיגמונד עמד ניסיונו הן בים והן בקרבות ביבשה- הוא "נחטף" מיידית לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שם מונה למפקד מחלקה-ושוב מצא את עצמו במערבולת בלתי פוסקת של קרבות. הוא שימש כמפקד מחלקת חבלה, מפקד מחלקת מרגמות, ומפקד מחלקת חי"ר.
זיגמונד מצא את עצמו בקרבות מעלה החמישה, נבי סמואל, הרדאר, המסרק, בית מחסיר, הקסטל, ניסיון הפריצה הכושל לעיר העתיקה, בקטמון, ובקרב המפורסם בסן סימון.
לקראת סוף המלחמה כשרווח המצב בגזרת ירושלים- הוא הועבר לחיל הים- והיה לצ'יף אנג'יניר של אנית חיל הים-הקורבטה-אח"י הגנה ק-20, שם שירת עד סוף המלחמה ולאחריה.
זכורה מאותה תקופה היתקלותו בבן גוריון- שביקר באניה. הוצגו לפניו קציני האניה-"וזה זיגמונד גריף, קצין המכונה".
בן גוריון: "זה לא שם לקצין עברי- תשנה אותו !!!!"
זיגמונד: "לא! זה שם פרוסי למעלה מאלף שנים. אני לא בטוח שהמדינה הזאת תתקיים עשרה אחוזים מהזמן הזה."
בן גוריון הפך לעגבניה, צנון, סלק....ובזה נגמר העימות. זיגמונד חווה איומים גדולים יותר מראש ממשלה מעוצבן.
לאחר מכן שיכנעו אותו לפחות לשנות את שמו הפרטי לזהר.
כשנקנו הפריגטות מדגם RIVER לחיל הים- מונה זהר לצ'יף אנג'יניר של אח"י משגב ק-30.
לאחר מערכת סיני הוצב להשמשת המשחתת חיפה ק-38 (לשעבר איברהים אל אוואל המצרית) ואז כצי'ף אנג'יניר של המשחתת אח"י יפו ק-42.
תקופה קצרה פיקד על מספנת חיל הים- וביקש לחזור לכלי השיט.
בשנת 1965 הוצב כ-צ'יף אנג'יניר של המשחתת אחי" אילת ק-40, וערב מלחמת ששת הימים, הוצב בצוות ההקמה של בסיס אשדוד החדש- כקצין הטכני של פלגת הנחתות, איתה השתתף גם במלחמת ששת הימים.
מיד לאחר המלחמה- ביקש ממנו הצ'יף אנג'יניר של אח"י אילת (בן-בסט, בסטי) להצטרף לסיור כדי לראות ביחד איך להתגבר על בעיות במכונה- האניה כבר לא היתה במצב טוב.
כשעלה זהר לאניה- ברגע האחרון לפני ניתוק החבלים- הזעיק אותו מפקד פלגת הנחתות-סא"ל ברוך ברושי לדיון דחוף במטה.
זהר מחק את עצמו מרשימת המפליגים, זרק את חגורת ההצלה ודהר לסטלה מאריס-אחרת- כאן היה מסתיים סיפורו.
האניה הוטבעה באותו סיור- ומאנשי מחלקת המכונה- איש לא ניצל.
זהר השתתף בקליטת הסטיל"ים החדשים והבין שזמנו עבר.
הוא נחשב קצין מכונה מצטיין- קפדן, קשוח ודורש מאנשיו- אך קפדן ועקשן באותה מידה מול הפיקוד שמעליו- הוא אמר את מה שחשב, היה ישיר ובוטה- והגרוע מכל- כמעט תמיד התברר שצדק- לכן מעולם לא קודם מעבר לדרגת רב סרן.
סיפרו עליו שדיבר עם כולם מגובה העיניים- והיה נכון לשמוע דעה והצעות מכולם- גם מאחרון המסיקים (שאחד מהם הוא שלח לקורס חובלים-משם הוא התקדם לדרגת סגן אלוף).
בשנת 1970 השתחרר מחיל הים.
זהר המשיך בשירות מילואים כקצין מכונה הנילווה לאניית ההדרכה של חיל הים נגה- איתה גם השתתף בהפלגות לג'וניה שבלבנון בשנות ה-70, וכן בהפלגות קורס חובלים לחו"ל.
כאזרח- מונה למנהל מחלקת האחזקה והבטיחות במפעל האלקטרו-כימי פרוטארום בעכו.
לאחר יציאתו לפנסיה-התמסר לתחביבו- נגינה בכינור (הוא היה מוזיקאי מוכשר שידע לנגן בכל כלי מוזיקלי שנפל לידיו), קונצרטים, וטיפול בחתולי רחוב.
בספטמבר 2009 נפטר בבית חולים בחיפה מטיפול רפואי שנכשל.