עם ישראל וארץ ישראל
פרשת ויגש, בה יעקב ומשפחתו (70 נפש) מהגרים למצרים לבקשת יוסף, היא למעשה, מבחינה היסטריוסופית הגלות הקולקטיבית הראשונה של בני ישראל, שלאחריה יגיעו השעבוד והגאולה שנקרא עליהם בחומש שמות.
גלות זו, אף שהיא יזומה וברצון נעשתה, לא נעדרה חשש כבד באשר לטיבה ומשמעותה לעתיד. בקשתו של יוסף מאביו להגר למצרים לשם נוחות כלכלית, אף על פי שהיא נראית בקשה סבירה והגיונית, גרמה חששות כבדים לאבי האומה הישראלית, יעקב. והמקרא מקפיד לתאר חשש זה בחלומו של יעקב ("במראות הלילה") ערב כניסתו למצרים בו האל נגלה אליו ומבטיח: "..אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה..". פרשני המקרא הקלאסיים לדורותיהם, ואין צורך לומר הוגי הדעות ביהדות פרשנית זו, בהכירם את ההיסטוריה המקראית בכללותה, ואין צורך לומר את ההיסטוריה שלאחריה, ובכפוף לתקופה בה חיו (רובם ככולם חיו בגלויות שונות ובמקומות שונים תחת שלטון זר) מעלים סיבות שונות לחששות אלו, המובנות מאוד לעם היהודי ההיסטורי. ורובם רואים בחששותיו של יעקב מפני גלות זו (היטמעותם שלא בארצם וכו') חשש שהתאמת בסופו של דבר - את הגורם העיקרי לתלאות עם ישראל בגולה ככלל, באשר אין עם מושלם הנעדר את מולדתו וריבונותו. לא שהעם היהודי אינו עם ללא ארצו וריבונותו, אלא שהאידיאל שיש לשאוף אליו הוא זה (זאת למרות שלעולם, לדעתי, לא אפשרי שיושג בעיקר בשל המרכיב הריבוני שבו).
כאמור, חששות אלו התאמתו עוד בדורו של יעקב. ומהכוונה הראשונית כפי שמוצהרת בפרשתנו "לגור בארץ באנו", כלומר, להתגורר זמנית (מלשון גרות=זרות) הרי שבסוף הפרשה כבר מופיע הפסוק הפרובלמטי מאוד בעיני קמאינו: "וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה.." תושבות קבע, שחז"ל, ובעקבותיהם גם הפרשנים המאוחרים, רואים בה אם כל חטאת (מחבר הפירוש, "כלי יקר": "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך והמה בקשו להיות תושבים במקום..").
חריג מכולם הוא הפרשן האיטלקי המשכיל מתקופת הרנסאנס, ר' עובדיה ספורנו (מתטמטיקאי, רופא ופילוסוף שידע לטינית וערבית על בוריין). ודבריו בהקשר זה מעניינים מאוד מבחינת מה שאנו קוראים היום "פסיכולוגיה חברתית". למעשה, טוען ספורנו, ירידתו של יעקב למצרים הייתה מחוייבת בכדי שתיווצר האומה היהודית. כלומר, באם בני ישראל לא היו יורדים למצרים הרי שלא היו הופכים לעם ייחודי (על כל ההגדרות המגדירות עם) משום שהיו משתלבים בכנען ובתושביה. העובדה ההיסטורית שכל תושבי כנען היו דוברים אותה שפה (כולל משפחתו של יעקב), ופחות או יותר, בעלי אותה תרבות, הייתה מכריעה את משפחתו הזעירה של יעקב, ותוך דור אחד או שניים הייתה נטמעת כליל בסביבתה, ומאליו מאבדת את אמונתה. דווקא הירידה למצרים על שפתה הייחודית, תרבותה השונה ("כי תועבת מצרים כל רועי צאן") ואפילו נוהגי האכילה המוקפדים ("כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם") דווקא בידול אליטיסטי זה מצד המצרים, הוא שהביא בהכרח להווצרותה של האומה הישראלית, המובדלת ומופרשת (מיניה וביה) ועל ידי כך, בשמירת ייחודה ותרבותה, ומאליו הקפדתה בשמירת אמונתה הייחודית.
כמובן שחלקים מפרשנותו של ספורנו עומדים בסתירה לפשט הכתובים,ולחלקים נרחבים מדברי חז"ל, אך ודאי שהיא לגיטימית (ואף ראויה) במסגרת זו. מה שכן מרתק הוא המוטו שמנחה את ספורנו בפרשנותו זו, ובפירושים אחרים. ספורנו, שאין צורך לומר שהינו חלק אינטגרלי ומכובד מהיהדות הרבנית לדורותיה, לא מכריח את הווצרותה של האומה הישראלית ב"השגחה" העליונה הפרטית והכללית, תוצר ההבטחות האלוהיות וכו וכו', אלא הווצרותה של זו הייתה (כמובן ביד מכוון, כי הוא רב עליליה) תוצר תהליכים היסטורים, אנתרפולוגיים ופסיכולוגיים.
פרשת ויגש, בה יעקב ומשפחתו (70 נפש) מהגרים למצרים לבקשת יוסף, היא למעשה, מבחינה היסטריוסופית הגלות הקולקטיבית הראשונה של בני ישראל, שלאחריה יגיעו השעבוד והגאולה שנקרא עליהם בחומש שמות.
גלות זו, אף שהיא יזומה וברצון נעשתה, לא נעדרה חשש כבד באשר לטיבה ומשמעותה לעתיד. בקשתו של יוסף מאביו להגר למצרים לשם נוחות כלכלית, אף על פי שהיא נראית בקשה סבירה והגיונית, גרמה חששות כבדים לאבי האומה הישראלית, יעקב. והמקרא מקפיד לתאר חשש זה בחלומו של יעקב ("במראות הלילה") ערב כניסתו למצרים בו האל נגלה אליו ומבטיח: "..אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה..". פרשני המקרא הקלאסיים לדורותיהם, ואין צורך לומר הוגי הדעות ביהדות פרשנית זו, בהכירם את ההיסטוריה המקראית בכללותה, ואין צורך לומר את ההיסטוריה שלאחריה, ובכפוף לתקופה בה חיו (רובם ככולם חיו בגלויות שונות ובמקומות שונים תחת שלטון זר) מעלים סיבות שונות לחששות אלו, המובנות מאוד לעם היהודי ההיסטורי. ורובם רואים בחששותיו של יעקב מפני גלות זו (היטמעותם שלא בארצם וכו') חשש שהתאמת בסופו של דבר - את הגורם העיקרי לתלאות עם ישראל בגולה ככלל, באשר אין עם מושלם הנעדר את מולדתו וריבונותו. לא שהעם היהודי אינו עם ללא ארצו וריבונותו, אלא שהאידיאל שיש לשאוף אליו הוא זה (זאת למרות שלעולם, לדעתי, לא אפשרי שיושג בעיקר בשל המרכיב הריבוני שבו).
כאמור, חששות אלו התאמתו עוד בדורו של יעקב. ומהכוונה הראשונית כפי שמוצהרת בפרשתנו "לגור בארץ באנו", כלומר, להתגורר זמנית (מלשון גרות=זרות) הרי שבסוף הפרשה כבר מופיע הפסוק הפרובלמטי מאוד בעיני קמאינו: "וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה.." תושבות קבע, שחז"ל, ובעקבותיהם גם הפרשנים המאוחרים, רואים בה אם כל חטאת (מחבר הפירוש, "כלי יקר": "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך והמה בקשו להיות תושבים במקום..").
חריג מכולם הוא הפרשן האיטלקי המשכיל מתקופת הרנסאנס, ר' עובדיה ספורנו (מתטמטיקאי, רופא ופילוסוף שידע לטינית וערבית על בוריין). ודבריו בהקשר זה מעניינים מאוד מבחינת מה שאנו קוראים היום "פסיכולוגיה חברתית". למעשה, טוען ספורנו, ירידתו של יעקב למצרים הייתה מחוייבת בכדי שתיווצר האומה היהודית. כלומר, באם בני ישראל לא היו יורדים למצרים הרי שלא היו הופכים לעם ייחודי (על כל ההגדרות המגדירות עם) משום שהיו משתלבים בכנען ובתושביה. העובדה ההיסטורית שכל תושבי כנען היו דוברים אותה שפה (כולל משפחתו של יעקב), ופחות או יותר, בעלי אותה תרבות, הייתה מכריעה את משפחתו הזעירה של יעקב, ותוך דור אחד או שניים הייתה נטמעת כליל בסביבתה, ומאליו מאבדת את אמונתה. דווקא הירידה למצרים על שפתה הייחודית, תרבותה השונה ("כי תועבת מצרים כל רועי צאן") ואפילו נוהגי האכילה המוקפדים ("כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם") דווקא בידול אליטיסטי זה מצד המצרים, הוא שהביא בהכרח להווצרותה של האומה הישראלית, המובדלת ומופרשת (מיניה וביה) ועל ידי כך, בשמירת ייחודה ותרבותה, ומאליו הקפדתה בשמירת אמונתה הייחודית.
כמובן שחלקים מפרשנותו של ספורנו עומדים בסתירה לפשט הכתובים,ולחלקים נרחבים מדברי חז"ל, אך ודאי שהיא לגיטימית (ואף ראויה) במסגרת זו. מה שכן מרתק הוא המוטו שמנחה את ספורנו בפרשנותו זו, ובפירושים אחרים. ספורנו, שאין צורך לומר שהינו חלק אינטגרלי ומכובד מהיהדות הרבנית לדורותיה, לא מכריח את הווצרותה של האומה הישראלית ב"השגחה" העליונה הפרטית והכללית, תוצר ההבטחות האלוהיות וכו וכו', אלא הווצרותה של זו הייתה (כמובן ביד מכוון, כי הוא רב עליליה) תוצר תהליכים היסטורים, אנתרפולוגיים ופסיכולוגיים.