ענתי, הצד השני של חוסר הנימוס.

ronnyw

New member
ענתי, הצד השני של חוסר הנימוס.

הי ענתי וכולם, את הרבה פעמים כאבת את הכאב של אלו ש"נעלמו" מחייכם, לא מתעניינים בשלום אימך, לא מטלפנים. היתה לי היום שיחה עם מכר, בחור נחמד ורציני, ושמעתי, פתאום, את הצד השני: יש לו דודה חולת אלצהיימר שמאושפזת במוסד, מנותקת מהעולם. הדוד שלו ממשיך לחיות לבד באופן עצמאי. בעבר היו קרובים מאוד. הוא סיפר, שהפסיק להתקשר לדוד, כי הרגיש לא נעים לשאול כל פעם "מה שלום X" ולקבל את אותה תשובה (ששלומה גרוע). לדבריו, היתה לו תחושה שהוא מביך את הדוד. גם הצעות לבקר אותה במוסד נתקלו ב – "חבל על הזמן, היא לא תדע שבאת" תוקפני. היתה לו (למכר שלי) הרגשה שהדוד קצת מתבייש בה ובמה שנהייה ממנה. אז הוא ממעיט לשאול עליה בשיחות, וממעיט להתקשר, כי לא כל כך יודע איך להתנהג. ...אז הינה לנו הצד השני של המטבע....
 

ענתי44

New member
רוני לצערי אין הפרט מעיד על הכלל

זה לא מקרה מייצג. ולגופו של המקרה. יתכן והדוד אהב אותו מאוד. מאחר והיו ביניהם יחסים של דוד-אחיין הוא מנסה לגונן עליו ולחסוך ממנו כאב לב. יתכן והוא בעצמו לא מטיב להתמודד עם המחלה של אשתו ( וכולנו כאן יודעים כמה קשה) ולא מסוגל להתמודד עם הקרובים. ואולי הוא באמת רוצה להיות לבדו. אני במקומו, הייתי כן מנסה להתקרב למרות נסיונות הדחייה ואם הייתי נענית בשלילה הייתי אומרת שאני כאן בשבילו כשירצה ומניחה לו. לפעמים לאהוב מישהו זה לכבד את הרצון שלו לא לשמור על קשר. לצערי רוני הרוב פשוט בורח. חלק מדיעות קדומות ובורות, חלק מחוסר עיניין להכנס ל"מיטה חולה" או כל סיבה אחרת. לא אחת קראתי כאן על בן המשפחה הבריא שנוטל את הטיפול על עצמו ומוצא עצמו מדבר אל קירות.ומשווע לקול ידידותי בטלפון שישאל אותו מה שלומו? אבל, באמת אנחנו צריכים אולי להיות רגישים יותר לחוסר הנוחות של מכרים. ולזה שלא קל להם.
 
למעלה