ענתי יקירתי

ענתי יקירתי

כמה את סובלת ודואגת לאמא שלך אשריך שזכית בכיבוד אם, ולאמך שזכתה בבת מסורה ואוהבת השם יתן לך כוח ולאמך רפואה שלמה . כמו כן לך רוני הרבה כוח .אני יודעת שזה לא קל לראות אמא יקרה סובלת ואין בידיך להושיע. זה גורלנו וזו גזרה משמים ולא נותר לנו , ברירה אלא להמשיך בשגרת החיים . מצד אחד להמשיך לנהל את חיינו כמו שהיו לפני המחלה למען המשפחה הילדים , הנכדים לשמור על שלמות המשפחה . מצד שני לטפל באמא , בבעל החולה ,להיות מנותקים משגרת החיים שבה הורגלנו. היום אחר הצהריים נכנסתי למין דכאון קל , לאחר שחזרתי מבית חולים שניידר שבו אני מתנדבת במחלקת אונקולוגית ילדים, וזה לא קל , לראות ילדים בכל הגילים חולים בסרטן , אני מטפלת בהם בהרבה חום ואהבה. החלטתי לנסוע לראות את נכדי הקטנים . שחקתי אתם עשיתי להם מקלחת האכלתי אותם ארוחת ערב , כלתי הלכה להרצאה ואני שמרתי עליהם עד שהיא חזרה.מלאתי מצברים כי ידעתי מה מחכה לי בבית , אף על פי שיש לי עובד זר האחריות רובצת עלי . חברות יקרות שמרו על עצמכן תנו לנשמה שלכן מידי פעם להתרענן . אני מחבקת את כולכן ומאחלת לכן את כל הטוב שבעולם ורפואה שלמה ליקירכן, אמן אביבה
 

ronnyw

New member
חזקי ואימצי, אביבה!!

אם אחרי הכל את מצליחה גם למצוא זמן להתנדבות, ועוד התנדבות כל כך קשה ומעיקה - את אדם נהדר !! הפורום הזה, האנשים שבו, ההתייחסות - ממש מחמם לב !!
 

נילי41

New member
../images/Emo20.gif אביבה יקירתי

מה שלום בעלך? מקווה שהמצב בבית רגוע עכשיו. תודה לאל על העובד הזר שמאפשר לך לשוב לעיסוקייך השונים והחשובים ובעיקר לפעולת ההתנדבות הקדושה שאת עושה. מקווה להתראות היום במפגש החודשי של העמותה. קבלי חיבוקי גדול
 

zs1957

New member
יישר כוח אביבה!!!

ההתנדבות שלך במחלקה כה קשה עם כל מה שאת עוברת בבית ראויה להוקרה מכל הלב. כל הכבוד!!!!. זהבה שחם
 

ענתי44

New member
אביבה יקרה מאוד ../images/Emo24.gif

תודה על דבריך החמים. הם ריגשו אותי מאוד. בהחלט לא קל לראות עלדים, שטרם ראו עולם, כשהם סובלים כל כך ונאבקים על חייהם.לפני כמה שנים, כשחברתי הטובה ביותר החלימה מסרטן, התחפשנו בפורים לליצנים ( כלומר היא ואחיינית שלה) והלכנו לבית חולים קפלן עם ממתקים. היו שם הרבה ליצנים ליום, אבל אף אחד לא העיז להכנס לאונקולוגית. חברתי שהיא שחקנית מבוזבזת, ומעין פאטץ אדמס בנשמה, נכנסה לשם, היה שם ילד בן ארבע לערך, שהיה אחרי טיפולים ולא היה לו כוח למחוא כפיים. ראו את הסבל בעיניו הקטנות. ואז חברתי התקרבה אליו, וליטפה את פניו והצחיקה אותו, והילד, כאילו נדלק האור בעיניו חייך, ומחא כפיים עם הרגליים. הילד הזה, אני מקווה, היום תיכוניסט עם שיער שופע שצמח אחרי הקרחת. אבל עד היום כשאני מרחמת על מר גורלי אני חושת עליו ומבינה, שכמוהו, צריך לדבוק בחיים ולהיות שמח בחלקך. כל הכבוד לך על שאת מתנדבת בשניידר. את ממש עושה עבודת קודש, תבורכי.
 
למעלה