" ענתי מה זה נבצרות?"

[ענתי44]

" ענתי מה זה נבצרות?"

בימים היותר טובים של אמא זה כאילו היא מקיצה מתרדמת. כאילו איזה נסיך ממלכת צלילות מגיע ומנשק אותה ומעיר אותה לחיים.. עד שמכשפת האלצהיימר שוב עובדת עליה ומאכילה אותה מתפוח מורעל והיא חוזרת לעולמה. וכשהיא חוזרת היא רוצה לדעת הכל. אתמול היא ראתה חדשות ושאלה מי נשיא המדינה ולמה רוצים לתבוע אותו. חברתה שהיתה איתה הסבירה לה. ועכשיו כשפתחתי לה את הטלוויזיה והיא ראתה חדשות היא שאלה אותי : " ענתי, מה זה נבצרות?" וכשהסברתי לה היא קראה בכיתוביות ושאלה מי זו דליה איציק. איך אני אוהבת את הרגעים האלה כשהיא פוקחת את עינייה היפות אחרי תרדמה ארוכה והיא שוב " איתנו" , כמו שהרופאים אוהבים לומר.אפילו שאני יודעת שמעבר לדלת באפלה מגששת אלינו מכשפת האלצהיימר והיא נושאת עימה את רעלה ההרסני, ומה שלא אנסה לעשות, היא בוא תבוא בתחבולותיה ומזימותיה.ואין לי שליטה על זה

 

[מקווה לנס]

הלוואי בכל יום המון רגעים כאלו../images/Emo140.gif

לענתי ולכולם !!!! הזדהתי כל כך עם מה שכתבת רק קרוב משפחה של אדם החולה במחלה הארורה הזאת יכול להבין כמה שרגעי צלילות הם הרגעים המאושרים בעולם. גם לנו היה יום טוב עם אבא ואני פשוט מאושרת קראתי את המבזקון על המדבקה ואני מתפללת שימצאו תרופה . היום יש לי מצב רוח טוב אחרי שאבא היה כל כך בעניינים (היינו בארוע משפחתי) אז ההרגשה שלי חזקה יותר מתמיד וב"ה עוד ימצאו תרופה ותבוא הישועה לכולנו אמן.

 

[ענתי44]

על אטלס ואלצהיימר ../images/Emo222.gif

בתור ילדה הזדהתי עם אטלס המסכן שנגזר עליו לשאת את העולם כולו על כתפיו. עכשיו הייתי במיטה של אמא, היא ניסתה לצאת. נלחמה בשד יודע מה, היתה מאוד מוטרדת. עיניה המיוסרות הזכירו לי את פניו של אטלס. סבל העולם כולו ניבט מהן. היא צריכה לקום וללכת לבדוק מה עם הילדים. איזה ילדים? אני שואלת, והיא עונה לי שהילדים שהיא שומרת עליהם. זה היה לפני כעשרים שנה. ואותו תינוק היום חייל לקראת שחרורו. זה השיגעון החדש שלה. כבר לא ללכת לקנות חלות לשבת ולא לצאת מהמרתף שכלאו אותה אלא הדאגה לשלום הילדים שהיא מטפלת והחשש שהיא פישלה. חשבתי לעצמי שמה שלא נעשה הם יעמדו שם, היקרים והאהובים שלנו, וישאו על כתפיהם השחות את גורל העולם כולו, ולא נוכל להושיעם או להחליפם בגורל הזה שלהם.

הם ימשיכו יום יום , שעה שעה, לעסוק באופן סיזיפי באותה משימה שנטלו לעצמם. להכין את השבת כמו אמא של ג'סטמי או לשמור על הילדים כמו אמא שלי... ותמיד יקחו את מטה הנדודים הרגשיים וינדדו בדרכים לא סלולות בחזרה "הביתה".

 

[ariela המקורי]

../images/Emo44.gifענתי 44 שגעון חדש

בחדר שינה יש לנו טלויזיה בן זוגי מסתכל על הטלויזיה רואה חדשות, , השבוע ראה שדיברו על הנשיא , אני ישבתי ליד המחשב פתאום אני שומעת שהוא צועק בשמי וקורא לי בואי בואי חשבתי שקרה משהוא , נגשתי אליו אמרתי מה קרה , הוא השיב לי איפה הנשיא אמרתי לו בטלויזיה , הוא אומר לי אבל איפה הוא? ושוב ושוב הוא מחפש את הנשיא , לאחר 5 דקות הוא מעט נרגע וחייך, אמרתי לו מצאת אותו השיב לי לא וחייך. נו , כך קורא כל יום הוא רוצה משהוא אך מדבר מילה אחרת לא מה שהוא מתכוון.וכך הלב פועם וכואב שאין שיחה משותפת אין עם מי לדבר וזה מצתבר , ובכאבנו מתפללים שהקב"ה יקל מעלינו את שאר הסבל שמקווים שלא יבוא ב"ה.בשורות טובות.אריאלה

 

[נילי41]

../images/Emo20.gif ענתי יקרה

את תמיד מצליחה כל כך יפה לתאר את מה שעובר על אמך היקרה ועליך והדימויים שלך כל כך נכונים ומתאימים לכולנו. יקירינו החולים נתקפים באובססיות שונות ומשונות, כל אחד ו"השיגעון" שלו, אבל נראה לי שכולם נתקפים ברצון החזק הזה "הביתה", ללכת הביתה, אני חשבתי שזה לבית ילדותו ולתקופת ילדותו. חברה אחרת אמרה לי שהיא חושבת שהכוונה ב"הביתה" זה למרכז היום שהם רואים אותו כבית. לא יודעת, אי אפשר להבין את הרצון החזק הזה "הביתה" והלוואי ויכולנו לתת להם את התחושה האמיתית של הבית שהוא ביתם זה עשרות בשנים ולפתע נראה להם כל כך זר ומוזר. קראת לזה "נדודים רגשיים" ואכן זה כך, הזכרונות והרגשות נושאים אותם אל העבר הרחוק, אל רסיסי זכרונות מעולם הילדות ומבית ההורים בדרך כלל, ואנחנו, בני הזוג, האוהבים, המטפלים, כאילו לא שייכים לאותה תמונת עולם שלהם. לא נותר לנו אלא לזכור להם חסד נעורים ולהמשיך ולאהוב ולטפל גם אם הם כבר לא מזהים אותנו אפילו... עצוב נורא...

 

[ענתי44]

צעקה אחת יותר מידי

בימים האחרונים, על על סף שבירה. בוכה מכל דבר. לוקחת ללב כל דבר. הסבל של אמא גרם לי לבכות שעות. וזה בא לידי ביטויי גם בלילות של חלומות רעים. הבוקר, אחרי ליל סיוט, שבו גם אמא התקשתה להרדם, התעוררנו עם חיוך. הושבנו את אמא בגינה שלה, שמש נעימה ליטפה אותה וגרמה לה לחייך. היא מביטה בכזו אהבה במטפלת שאני כל כך מרוצה מזה. ויודעת שהיא בידיים טובות. טיילתי לי בשמש הנעימה והלכתי סתם לפנק את עצמי, אבל אז קרו דברים אישיים שגרמו לי שוב מצב רוח. חזרתי הביתה, ואמא, שכנראה לא זכרה לאן הלכתי ( פחות משעה) התנפלה עליי וצעקה. ואז נפרצו שוב מעיינות הבכי והכאב שטף את ליבי. כשהשכבתי אותה במיטה היא חיבקה אותי ושאלה למה אני בוכה. כמובן ששיקרתי לה, כדי לא לגרום לה להרגיש רע. כל הדברים ששימחו אותי פתאום כאילו סר חינם.לא מצליחים להמתיק את הכאב הזה שנדבק אליי. ואת הרב שאופף אותי.

 

[ariela המקורי]

../images/Emo24.gifגם לבכות זה טוב כדי להוציא מ

את הכאב. אחרי הבכי יש אנחת רווחה ותקווה שהדמעות לא הולכות חינם אלה יש מי שאוסף אותם וצובר אצלו את כל הדמעות שאחר כך יהיה טוב, שערי דימעה לא ננעלו ולכל דמעה יש תקוה ותפילה שיש מי שרואה ושומע את הכאב, היושב במרומים הוא מביא את הכאב והוא יעלים את הכאב ע"י תפילות ובקשות ועשיית צדקה וגמילות חסדים, כמו שכתוב תפילה תשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה.לכל דבר יש חשבון שמים בן לטוב ובן לרע.בתקווה לבשורות טובות

 

[ענתי44]

תודה אריאלה

חבל שאי אפשר להוביל את הדמעות האלו לכנרת... לפחות שיהיה תועלת