עפר שלי בן שנה
השבוע מלאה שנה לבני יחידי. הוא נולד אחרי חמש שנות המתנה מייסרות, ואי אלו הפלות, הריונות כימיים, היסטריוסקופיות להוצאת שארית, ובסוף לקינוח גם איזה חמישה סבבים של טיפולי IVF.
מעבר לעובדה שהוא ילד יפה ומתוק ומושלם מכל בחינה שאפשר לחשוב עליה (ובכלל זה הרגלי השינה הראויים להערצה), אני מרגישה - ואולי את זה רק אתן יכולות להבין - שזה לא רק יום ההולדת שלו, אלא גם, ואולי בעיקר, יום החגיגות לניצחון שלי על הטבע. באופן מוזר, למרות שלא עשיתי כלום כדי שיצא ככה, וסתם היה לי מזל, אני מאוד גאה בעצמי שהגעתי לרגע הזה.
השנה הייתה עמוסה בכל מיני דברים טובים. היא התחילה, כמובן, בלידה של עפר, אחריה הגיעו ארבעה חודשי חופשת לידה, שהיו נהדרים ומאושרים, ולקראת סוף השנה גם עשיתי צעד אמיץ אך מתבקש, ואחרי 14 שנים במקצוע, שבכולן הייתי שכירה, יצאתי לעצמאות והקמתי עסק עצמאי משלי (כך שבעצם אפשר לומר שילדתי השנה פעמיים).
ועפר הוא הילד הכי שמח ובר-לבב שיש בכל העולם כולו. כולם אוהבים אותו, גם זרים ברחוב, וכל דבר שהוא עושה ממלא אותי גאווה, אפילו אם זו סתם שן חדשה שיוצאת (מה יש להתגאות בזה?).
לפעמים אני רואה בחוגים ובפעילויות אמהות שמעירות לילד כל מיני הערות כמו "מה יש לך היום, כל הזמן עם הלשון בחוץ?", ואני בכלל לא יכולה להבין איך הן מסוגלות לראות משהו שלילי או ראוי לביקורת בילד הקטן שלהן.
אולי חוסר היכולת להבחין בפגמים זו המתנה שקיבלתי כפיצוי על השנים הרעות ההן, ואולי אובייקטיבית באמת אין פגמים, וגם זה כדי שאוכל להגיד לעצמי שהיה שווה לחכות.
השבוע מלאה שנה לבני יחידי. הוא נולד אחרי חמש שנות המתנה מייסרות, ואי אלו הפלות, הריונות כימיים, היסטריוסקופיות להוצאת שארית, ובסוף לקינוח גם איזה חמישה סבבים של טיפולי IVF.
מעבר לעובדה שהוא ילד יפה ומתוק ומושלם מכל בחינה שאפשר לחשוב עליה (ובכלל זה הרגלי השינה הראויים להערצה), אני מרגישה - ואולי את זה רק אתן יכולות להבין - שזה לא רק יום ההולדת שלו, אלא גם, ואולי בעיקר, יום החגיגות לניצחון שלי על הטבע. באופן מוזר, למרות שלא עשיתי כלום כדי שיצא ככה, וסתם היה לי מזל, אני מאוד גאה בעצמי שהגעתי לרגע הזה.
השנה הייתה עמוסה בכל מיני דברים טובים. היא התחילה, כמובן, בלידה של עפר, אחריה הגיעו ארבעה חודשי חופשת לידה, שהיו נהדרים ומאושרים, ולקראת סוף השנה גם עשיתי צעד אמיץ אך מתבקש, ואחרי 14 שנים במקצוע, שבכולן הייתי שכירה, יצאתי לעצמאות והקמתי עסק עצמאי משלי (כך שבעצם אפשר לומר שילדתי השנה פעמיים).
ועפר הוא הילד הכי שמח ובר-לבב שיש בכל העולם כולו. כולם אוהבים אותו, גם זרים ברחוב, וכל דבר שהוא עושה ממלא אותי גאווה, אפילו אם זו סתם שן חדשה שיוצאת (מה יש להתגאות בזה?).
לפעמים אני רואה בחוגים ובפעילויות אמהות שמעירות לילד כל מיני הערות כמו "מה יש לך היום, כל הזמן עם הלשון בחוץ?", ואני בכלל לא יכולה להבין איך הן מסוגלות לראות משהו שלילי או ראוי לביקורת בילד הקטן שלהן.
אולי חוסר היכולת להבחין בפגמים זו המתנה שקיבלתי כפיצוי על השנים הרעות ההן, ואולי אובייקטיבית באמת אין פגמים, וגם זה כדי שאוכל להגיד לעצמי שהיה שווה לחכות.
