רציתי לצרף משהו חשוב../images/Emo92.gif
רפסודה, חברתי הטובה, שלחה לי מסר לגבי השרשור הזה. היא הרשתה לי לחשוף אותו בפורום. חשבתי שהמילים שלה חשובות ואתם יכולים להגיב מה דעתכם. להלן, מועתק מילה במילה מהמסר ששלחה לי: לפעמים בא לי לחבק אותך - כמו שמחבקים ילדה. ולפעמים אני רוצה לצעוק עליך, תתעוררי ! (איכשהו אני משוכנעת שאת עברת את אותה ההרגשה ביחס אלי בשנה שעברה, לדוגמה. בעצם כשאני חושבת על זה, זה בדיוק מה שעשית. לפעמים חמלת והגבת כמו מי שהצער שלי נגע לו ללב. ולפעמים כעסת עלי כמה אני עיוורת, ואיך אני דוחה את הפירוד, למה אני סלחנית וסובלנית-למרות מחיר שזה גובה ממני). לא יודעת איך להסביר לך. אין לי מושג אם יש דרך ממשית להסביר כזה דבר... זה לא שאני מישהי יותר טובה עכשיו. לפעמים נדמה אפילו שאני יותר נוקשה ונחרצת משהייתי קודם. אבל יצא כמו משוואה מוזרה כזאת - הסבלנות עלתה לי בכעסים שנבלעו. הסלחנות עלתה לי בכאב. הרחמים עלו לי בסבל ובדידות. כאילו כל התכונות החיוביות - עלו לי ביוקר, נורא ביוקר. אבל בסופו של דבר, נכון להיום. הכל כולל הכל - נקי וכולו רווח. בהמוני-ריבית. זה לא אומר שאני לא טועה, או אטעה, או אהיה יותר חכמה או מוצלחת, או השד יודע מה.... זה רק שעכשיו אני שווה לעצמי הרבה יותר מכל מה שהיה נדמה לי ששווה בנאדם בכלל. (בטח בשוק הבשר המחיר שלי עוד ירד פלאים, איכשהו)... כשאת מזדהה עם רגע אחד של כעס מלוכלך-פה של הבת שלך (זה נמשך כמה? דקה? שעה?) וממשיכה להתייסר על המשקל של המלים המלוכלכות - את מצמצמת את עצמך. מוזר העניין של יחסי אמהות-בנות. כשאת חושבת על אמא שלך ברגע מסוים, (היזכרות כזו) את יכולה לראות תמונה רחבה שמצטמצמת לרגע של זיכרון. כאילו נשאר בתוכנו מין גוף זיכרון אחד שמתאר את הדמות של אמא כאמא נפלאה ונהדרת... וגוף זיכרון שני שהוא מלא כעס על מין דמות אמא מפלצתית ומעצבנת. הבת שלך מתבגרת. ולא משרת אותך, גם לא אותה - גם לא מגדיל ערכים או כבוד (ובכלל מה זה כבוד?) - אם תשארי בכל ויכוח לכודה בתוך המילים הקשות. זה משאיר גם את אמא שלך לכודה ב"אמא המפלצת". היא זקוקה הכי הרבה עכשיו, לשדר קבוע ומתמיד שלך - שאת בטוחה בעצמך ובאיכות ההורות שלך. (למרות שאין הורות שהיא חפה מטעויות). כל הערכים והאיכויות שיש בך, כבר העבר אליה מזמן. זה ספוג בתוכה וטבוע בפנים (גם החרא, כמובן). היא חייבת למרוד. היא חייבת! ואת יכולה לחזק את הדמות של האישה שהיא מתעתדת להיות בזה שבכל פעם מחדש, תתעלי מעל המלים הקשות - ותתני מסר פשוט, אני אמא. זהו. לא מחרבנים עליך, גם לא על הערכים שלך. היא צריכה, כמו כל אחד - וגם כמוך - לעבור תהליך של פירוק ומרידה בכל הערכים (כולל את, כאמא) כשי לגלות בתוך עצמה את המשקל הנשי של אותם ערכים. (מוזר שמישהו שכח קצת לספר לנו, שגיל ההתבגרות הזה מתחיל בגיל 11-12, ולא נגמררר) אור צריכה אותך כגוף לוחם. לא כגוף נכנע. תני לה למען השם, מלחמה. (!!!) לא היסטריה. לא בכי. לא דרמה. ולא התפתות למלים קשות. רק מלחמה כזו של התשה. שבה את אומרת - אני אמא. זה יכאב נורא עכשיו, אבל זה יחזק אותה לאחר כך. היא תלמד ממך עכשיו, איך אישה ואמא - לא נכנעת! גם מול סערות גדולות. אהבתיך (מקווה שלא תתעלפי לי מהקשיחות שהבאתי פה). זהו המסר, ככתבו וכלשונו. אני אשמח לתגובותיכם.
