עצב המתחלף בשמחה

[ל3]

עצב המתחלף בשמחה

יום הזיכרון הוא יום כל כך קשה עבורי וזהו יום שתמיד מכניס אותי לפרופורציות של מהבאמת חשוב בחיים, עד כמה החיים שבירים וצריך לנצל כל רגע בהם. זהו יום קשה עם הרבה עצב וים של דמעות שנשטפות מכל עבר וזהו יום של מחשבה עבורי לפחות על מהות החייים. מה שכן, לי תמיד היה מאוד קשה וכביכול מלאכותי המעבר החד הזה מעצב תהומי לשמחה שממית. איך עושים את הסוויץ הזה מיום הזיכרון לשמחה של יום העצמאות?


האם גם לכם נראה קשה המעבר הזה או שזה דבר שמתקבל בהבנה ובהגיון שזו מדינתנו ואלה חיינו- שלובים ביגון ושמחה? אז מה אתם חושבים
?

 

[11ב11]

נכון, הדבר קשה מנשוא אך במדינתנו זה דבר הקורה בכל יום.
השמחה והיגון משתלבים זה בזה לכל אורך קיומנו כמדינה...
כאשר התקבלה ההחלטה באו"ם על חלוקתה של הארץ יצאו המוני ישראל לחגוג
ושעות אח"כ יצאו למלחמה על מנת להקים את הארץ הזו.
או אשה השוכלת את בעלה במלחמה כאשר היא נמצאת בהריון ולאחר מספר ימים היא יולדת,
האם זו לא השתלבות של שמחה ויגון יחד? ויש עוד דוגמאות רבות לחיינו כאן, כאשר שמחה ויגון משתלבים להם יחדיו
במדינה הקטנה והטובה שלנו.
הלוואי ויבואו עלינו ימים של שלום ונדע שמחה לרוב!!!

 

[ל3]

השכל אומר בדיוק אותו הדבר

אך ללב זה קשה. נראה לי לא הגיוני שבשמונה בערב בדיוק עושים סוויץ ועוברים מאבל לשמחה שכזו אבל אולי באמת אלה הם חיינו- אובדן ושמחה שלובים ביחד. עדיין חושבת שאם היו דוחים את יום העצמאות בשבוע או לפחות בכמה ימים המעבר הזה היה פחות דרסטי וקיצוני אבל זו רק דעה שלי

 

[11ב11]

...

את צודקת לגמרי אך שוב,
במדינתנו הכל קורה כך,
משואה לתקומה,
מיגון לשמחה.
ואולי דווקא בגלל זה אנו צריכים לעשות את הסוויץ המהיר הזה.
וזוהי רק דעתי הבלתי מלומדת לחלוטין.

 

[A Wolf Life F]

מזכיר לי - פעם אנחנו למעלה ופעם למטה

גם מבחינתי זה מאוד קשה, כל המעבר הזה בין עצב לשמחה, אבל כאשר אני חושבת על זה בדיעבד, אני אומרת לעצמי שזה חלק מהאנושות שלנו בכלל ומהנשמה שלנו בפרט. יש גבול מאוד דק בין שמחה לעצב, כמו שיש גבול דק בין שנאה לאהבה. היומיים האלה מייצגים סוג של מודל מסויים, שגם האדם צריך לדעת להתמודד איתו בחיים. אבל אני כן רואה את זה כמשהו חיובי, שעוברים מעצב לשמחה, במיוחד שזה מזכיר לנו שהחיים ממשיכים הלאה, ויש דברים טובים בחיים ולחיוך יש כוח אמיתי.
מבחינתי יום הזיכרון הוא יום סמלי, משום שאדם יודע מה זה מוות, שכול, ירגיש את זה על בשרו ונשמתו כל ימות השנה. אבל זה כן מזכיר לי עד כמה שהמשפט הזה "חיים רק פעם אחת" באמת נכון, וצריך לדעת לנצל את החיים עד הסוף, והמעבר הזה בין עצב לשמחה, מבחינתי לגיטמי, כי זה בדיוק דרך החיים שלנו. ואם נתקע בזכרון, ובעצב, לא נדע יותר שמחה.

 

[ל3]

מילים נכונות עם משמעות עמוקה

אכן לאותם אנשים שאיבדו את יקירהם יום הזיכרון הוא עוד אחד מ 365 ימים בשנה בהם הם מרגישים בחיסרונם של אהובם, בעצב וביגון. יש יתרון לכך שיום העצמאות הוא מיד לאחר מכן כי "במותם ציוו לנו את החיים" אבל עדיין לי אישית קשה לעשות מעבר חד שכזה למרות שיש הגיון רב בדברייך- אלה הם חיינו עצב שזור בשמחה ולהיפך