עצה ועזרה, בבקשה
אמא מדרדרת מהר למדי. היא זוכרת שיש לה שתי בנות, ולרוב זוכרת את שמותינו - אבל לא מקשרת בין הזכרון הוירטואלי, לאדם (אישה) הממשי שעומדת לפניה. היא לא תמיד יודעת של מי הבית בו היא גרה כבר 40 שנה. היא לא זוכרת חברים ובני משפחה, ולא שומעת טוב - אז לא ברור לה מי הם הזרים שמגיעים אליה הביתה (לעיתים רחוקות, אמנם, אבל בכל זאת) ומדברים וצוחקים ("עליה", ככה היא חושבת לפעמים) ואוכלים לה את האוכל. היא לא זוכרת את הבית שלי... למרות שיש לה שם חדר משלה, שגרה בו כחש וחצי אחרי שאבא נפטר לפני כשנתיים, וכל פעם שהיא באה לבקר היא ישנה בו. ביום ששי לקחתי אותה אלי.... המטפלת היתה בחופש. כל הדרך לבית שלי (אני גרה במושב בדרום, היא בירושלים) בכתה שרע לה שם, במקום בו היא גרה, וכולם צוחקים עליה ולא מדברים איתה... הבטחתי לה לקחת אותה אלי כל סופשבוע, גם כשהמטפלת נמצאת. כשהיתה פה שאלה מדי פעם אם זאת העבודה שלי - לבשל, לנקות, לשטוף כלים... בקשה לדעת כמה היא צריכה לשלם על האוכל שאכלה, ולמה כלמיני אנשים (הבנים שלי, חברה של הבן האחד) נמצאים בבית ואוכלים וישנים בלי לשלם. לא קישרה בין ה"ידיעה" שאנחנו משפחה, לכך שלא כל דבר נמדד בכסף. היום החזרתי אותה הביתה. היא לא הבינה לאן היא נוסעת, שאלה אותי אם כבר הייתי בבית הזה (בית ילדותי, להזכירכם), והכי גרוע - צלצלה אלי בהיסטריה אחרי שחזרתי הביתה, להגיד שהיא נמצאת באיזה מקום בטעות, והיא לא צריכה להיות בו, והיא לא יודעת איפה היא צריכה להיות ומתי... ניסיתי להרגיע אותה, להסביר שהיא בבית שלה, להזכיר שהנכד יבוא לבקר אותה ביום שלישי, ולהבטיח שאני אבוא לקחת אותה אלי שוב ביום שישי... אבל אותי אני טועה? אולי זה לא טוב להעביר אותה ממקום למקום? אולי היא צריכה להשאר רק בבית שלה (אני לא יכולה שהיא תגיר איתי כל הזמן... אפילו שיש לה חדר. אין לי רגע לעצמי כשהיא פה, היא סוחטת אותי רגשית... ואני לא יכולה לשים לה גבולות. (ענתי... אחרי שאני קוראת אותך אני ממש מתבישת לכתוב את המשפט האחרון, אבל לא יכולה אחרת, בחיי) בקיצור - זו שאלתי: מה לעשות? להמשיך לקחת אותה אלי מדי פעם? להשאיר אותה רק בבית שלה, ולבוא לבקר? (ואז, מטבע הדברים, אוכל להיות איתה פחות זמן - יש לי, בכל זאת, ילדים, ועבודה, וחיים. להכניס אותה למוסד? אנא, התיחסותכם. תודה. אה. עוד דבר. המטפלת שלה - פשוט מלאך. אין לי מילים אחרות לתאר את האישה הנהדרת הזאת.
אמא מדרדרת מהר למדי. היא זוכרת שיש לה שתי בנות, ולרוב זוכרת את שמותינו - אבל לא מקשרת בין הזכרון הוירטואלי, לאדם (אישה) הממשי שעומדת לפניה. היא לא תמיד יודעת של מי הבית בו היא גרה כבר 40 שנה. היא לא זוכרת חברים ובני משפחה, ולא שומעת טוב - אז לא ברור לה מי הם הזרים שמגיעים אליה הביתה (לעיתים רחוקות, אמנם, אבל בכל זאת) ומדברים וצוחקים ("עליה", ככה היא חושבת לפעמים) ואוכלים לה את האוכל. היא לא זוכרת את הבית שלי... למרות שיש לה שם חדר משלה, שגרה בו כחש וחצי אחרי שאבא נפטר לפני כשנתיים, וכל פעם שהיא באה לבקר היא ישנה בו. ביום ששי לקחתי אותה אלי.... המטפלת היתה בחופש. כל הדרך לבית שלי (אני גרה במושב בדרום, היא בירושלים) בכתה שרע לה שם, במקום בו היא גרה, וכולם צוחקים עליה ולא מדברים איתה... הבטחתי לה לקחת אותה אלי כל סופשבוע, גם כשהמטפלת נמצאת. כשהיתה פה שאלה מדי פעם אם זאת העבודה שלי - לבשל, לנקות, לשטוף כלים... בקשה לדעת כמה היא צריכה לשלם על האוכל שאכלה, ולמה כלמיני אנשים (הבנים שלי, חברה של הבן האחד) נמצאים בבית ואוכלים וישנים בלי לשלם. לא קישרה בין ה"ידיעה" שאנחנו משפחה, לכך שלא כל דבר נמדד בכסף. היום החזרתי אותה הביתה. היא לא הבינה לאן היא נוסעת, שאלה אותי אם כבר הייתי בבית הזה (בית ילדותי, להזכירכם), והכי גרוע - צלצלה אלי בהיסטריה אחרי שחזרתי הביתה, להגיד שהיא נמצאת באיזה מקום בטעות, והיא לא צריכה להיות בו, והיא לא יודעת איפה היא צריכה להיות ומתי... ניסיתי להרגיע אותה, להסביר שהיא בבית שלה, להזכיר שהנכד יבוא לבקר אותה ביום שלישי, ולהבטיח שאני אבוא לקחת אותה אלי שוב ביום שישי... אבל אותי אני טועה? אולי זה לא טוב להעביר אותה ממקום למקום? אולי היא צריכה להשאר רק בבית שלה (אני לא יכולה שהיא תגיר איתי כל הזמן... אפילו שיש לה חדר. אין לי רגע לעצמי כשהיא פה, היא סוחטת אותי רגשית... ואני לא יכולה לשים לה גבולות. (ענתי... אחרי שאני קוראת אותך אני ממש מתבישת לכתוב את המשפט האחרון, אבל לא יכולה אחרת, בחיי) בקיצור - זו שאלתי: מה לעשות? להמשיך לקחת אותה אלי מדי פעם? להשאיר אותה רק בבית שלה, ולבוא לבקר? (ואז, מטבע הדברים, אוכל להיות איתה פחות זמן - יש לי, בכל זאת, ילדים, ועבודה, וחיים. להכניס אותה למוסד? אנא, התיחסותכם. תודה. אה. עוד דבר. המטפלת שלה - פשוט מלאך. אין לי מילים אחרות לתאר את האישה הנהדרת הזאת.