עצה לגבי הלימודים ממי שכבר מצא את מקומו בתחום

[mays11]

עצה לגבי הלימודים ממי שכבר מצא את מקומו בתחום

שלום רב , אשמח לקבל חוות דעת לגבי השאלה הזו :
אני מעוניינת להתחיל ללמוד תואר ראשון לפסיכולוגיה . מאד מאד מתעניינת בתחום, קוראת ספרים שעוסקים בנושא כל הזמן ומאמרים באינטרנט והכי חשוב לי זה לממש את הרצון לעסוק בטיפול באנשים ומתן עזרה. החרדה היחידה שלי מלקבל החלטה זה האם אני אתאים להיות פסיכולוגית ( קלינית אני מתכוונת ) כמובן שלעולם לא אדע עד שאתחיל , אך רק אם תוכלו לענות לי לשאלה לגבי האישיות שלי שכמובן לפי מה שקראתי כאן זהו חלק מאד נכבד מהתהליך במיוחד בראיון האישי לתואר השני.
אני מאד רגישה מבחינה סנטימנטלית , נפש עדינה. אני חוששת שאולי אני יותר מדיי עדינה לעסק הקשה הזה ... ( רוצה להאמין שלא) . האם זה משהו שאני צריכה לשקול בתור סיבה רצינית להחליט שזהו לא תחום שאוכל להתמודד איתו. כי מעבר לזה אני מאמינה בלב שלם שיש לי את כל היכולות המנטליות, הרגשיות והקוגניטיביות.
תודה. סליחה על אריכות הדברים.

 

[דניאלהלב]

דעתי היא

יש לך מספר מסלולים שתוכלי להשתלב בהם בפסיכולוגיה, בטיפול או שלא בטיפול. אם התחום מאוד מעניין אותך ורק שם את רואה את עצמך,
לדעתי לכי על זה. יהיה לך זמן לחשוב בתואר מה מתאים לך, אולי תחליטי לשנות כיוון, היו אצלנו לא מעט בתואר שרצו קלינית ושינו את דעתם למחקרית או ארגונית למשל. בכל מקרה קחי בחשבון שהתואר דורש השקעה רבה והסיכויים להתקבל לקלינית די נמוכים (כדאי לדעת את זה לפני שמתחילים לדעתי..) או לכל מגמה טיפולית אחרת בחוג. ישנם אנשים שאחרי התואר הראשון ממשיכים לתכנית הסבה ותואר שני בעבודה סוציאלית או ליעוץ חינוכי ולאחר מכן לימודי פסיכותרפיה כדי לטפל,כך שיש דרכים חלופיות. אם את רגישה מדי, את יכולה או להחליט לטפל רק בילדים, או ללכת על פסיכולוגיה חינוכית אולי. אם עדיין במהלך הלימודים תתהי לגבי יכולתך לטפל, הייתי ממליצה שתתייעצי עם פסיכולוגית קלינית מומחית, שתבחן את האישיות שלך ואת ההיסטוריה האישית, ותיתן לך את חוות דעתה.

בהצלחה!

 

[אלמוניתוש1]

תנסי להתנדב

כבר עכשיו ולראות אם זה מתאים לך וככה תקבלי קצת פרספקטיבה שתעזור לך לגבש החלטה.

 

[mays11]

תודה

אכן להתנדב זו הצעה טובה... השאלה אם יתנו לי להתנדב אם אין לי שום ידע או רקע... כבר התנדבתי בכמה מקומות בעיקר עם ילדים אם זה בבית חולים ואם זה בחונכות אישית.
אבל זה לא פותר לי את החששות שמבחינה אמוציונלית לא אוכל להתמודד עם מקרים או סיפורים שאתקל בהם. הרי חשוב שיהיה לפסיכולוג חוסן נפשי הלא כך ?
בכל מקרה תודה על העצות.

 

[Just Neta1]

היי

אני לא חושבת שזה משהו שאת ממש יכולה לדעת כבר מעכשיו, דברים משתנים לאורך זמן. אני למשל יכולה להגיד לך שגיליתי על עצמי המון דברים במהלך התואר שגרמו לי להיות בטוחה יותר שזה המקצוע הנכון בשבילי, אבל לפני כן אני גם לא הייתי בטוחה ביכולותיי (וזה בניגוד אלייך שאת לא בטוחה רק בחוסן הנפשי שלך ולא ביכולות עצמן) והגבלתי את עצמי לתחום מאוד צר כי חשבתי שרק עם זה אני יכולה להתמודד, ועכשיו כשאני מתנסה אני רואה שאני יכולה הרבה יותר ממה שחשבתי, אבל זה לא משהו שיכולתי לבדוק כבר לפני התואר כי זה תהליך ארוך ועוברים שינויים לאורך הזמן.
יותר מזה, אני חושבת שחוסן נפשי מתפתח עם הזמן ועם הניסיון, אין שום דבר רע בזה שאת רגישה או עדינה.. להפך, זה יכול לאפשר לך להתחבר יותר למקרים, להיות מעורבת רגשית וכד', וזה שתיקחי דברים קשה או פחות קשה- זה כבר ישתנה עם הזמן.. גם אני מאוד מעורבת רגשית בעבודה שלי (אפילו יותר מדי), אבל ממה שראיתי זה לא פוגע בה, להפך.
הדבר היחיד שאת כן צריכה לשקול, כמו שאמרו לך מעליי, זה שאם את באמת רוצה ללכת על פסיכולוגיה קלינית- זה מסלול מאוד ארוך שצריכים להיות מוכנים אליו.. זה כולל בערך 10 שנים של לימודי תואר ראשון, לימודי תואר שני והתמחות והקבלה לתואר שני מאוד קשה (היא דורשת ממוצע ציונים של מעל 90 בתואר הראשון, ציון גבוה במבחן המתא"ם, המלצות, ניסיון ומוכנות לתהליך קבלה ארוך ומתיש נפשית), אז תשקלי אם זה באמת מה שאת רוצה ואם כן- תהיי מוכנה לעבודה קשה.

המון בהצלחה בכל מקרה!