עצה..?
עברו שלושה חודשים, מרגיש כמו נצח.. תחושת הריקנות והכאב העצום שמתלווים לחיי היומיום, השבר. אני מוצאת את עצמי עם אלפי שאלות. והעיקרית שבינהן היא איך מתמודדים עם היומיום? כל בעיה או תקלה שיש נראית לי כמכשול בלתי עביר. איך מבדילים את הכאב על פטירתו של אבי מהיומיום שלי? זה משפיע על כולנו כך, על אמא שלי ועל האחים שלי.. אני לא רוצה (ויודעת שאין אפשרות כזאת בכלל) לשכוח, אבל גם מפחדת לשקוע באבל. זה קורה בכל פעם שאני נתקלת בסיטואציה שבה הייתי פונה לאבא שלי בבקשת עזרה, בכל רגע יומיומי בנאלי ורגיל שבו אני רגילה לראות את אבא שלי, בשבילים של הקיבוץ או באירוע משפחתי...
עברו שלושה חודשים, מרגיש כמו נצח.. תחושת הריקנות והכאב העצום שמתלווים לחיי היומיום, השבר. אני מוצאת את עצמי עם אלפי שאלות. והעיקרית שבינהן היא איך מתמודדים עם היומיום? כל בעיה או תקלה שיש נראית לי כמכשול בלתי עביר. איך מבדילים את הכאב על פטירתו של אבי מהיומיום שלי? זה משפיע על כולנו כך, על אמא שלי ועל האחים שלי.. אני לא רוצה (ויודעת שאין אפשרות כזאת בכלל) לשכוח, אבל גם מפחדת לשקוע באבל. זה קורה בכל פעם שאני נתקלת בסיטואציה שבה הייתי פונה לאבא שלי בבקשת עזרה, בכל רגע יומיומי בנאלי ורגיל שבו אני רגילה לראות את אבא שלי, בשבילים של הקיבוץ או באירוע משפחתי...
