עצובה...
עצובה ומתגעגעת.
כל הזמן ואני לא מצליחה להשתחרר מזה.
לפי כמה שבועות נאלצתי לעשות משהו שלא באמת רציתי ושנגרם בעיקר מפחד, עייפות ותירוצים כמו 'אין לי מה לתת...' של הצד השני.
ומאז רע לי וכואב לי, מאוד.
מאז יצא לנו פעם אחת לדבר ופעם אחת להיפגש לכמה דקות, וזה הרגיש כל כך מוזר, מה לעשות, מה להגיד, לגעת, לא לגעת.
מלחמה כואבת בין מה שהגוף והנשמה רוצים ומתגעגעים לבין ההחלטה שנעשתה והמשחק המוזר שכל הזמן שיחקנו בו...
הלב גורם כל הזמן לפקפק ולפחד שאולי זאת לא הייתה ההחלטה הנכונה, אבל הראש מזכיר שכנראה זאת כן הייתה ואולי זה הדבר הנכון לשנינו, גם אם לא רוצים.
ואני פשוט עצובה כל הזמן ומתגעגעת כל הזמן.
קמה כל בוקר עצובה ומתגעגעת.
שוכבת במיטה נזכרת איך היינו מתעוררים ביחד, בחום של הגוף, בידיים הגדולות שעוטפות, מלטפות, משחקות בשער, בחיבוק.
עוברת ליד המקומות 'שלנו' , נזכרת בכל איך היינו עושים את כל הדברים האלו ביחד, כביכול פשוטים ויומיומיים, אבל בשבילי הם היו מיוחדים ועשינו אותם ביחד ...
איך היינו רואים ביחד סרט או סדרה טיפשית, מכינים יחד ארוחות או לפעמים לא עושים כלום, סתם יושבים בשקט אחד עם השנייה – ביחד.
אני קמה כל בוקר עצובה ומתגעגעת והוא, הוא בעולם משלו, אולי טוב יותר אולי לא, אבל זה לא איתי.
אולי לפעמים גם הוא מתגעגע, אולי גם הוא לפעמים נזכר בדברים שהיינו עושים ביחד ורוצה שוב.
אולי גם הוא מתגעגע להתעורר ביחד בבוקר, מתגעגע לאצבעות משחקות בשערו, מתגעגע לחיבוק שהיה מרגיש כל כך בטוח ונכון...
אני לא יודעת, לא יודעת איך באמת הוא מרגיש, אם הוא באמת מתגעגע או שזה רק אני שמתגעגעת ורוצה שגם הוא יתגעגע...
עצובה ומתגעגעת.
כל הזמן ואני לא מצליחה להשתחרר מזה.
לפי כמה שבועות נאלצתי לעשות משהו שלא באמת רציתי ושנגרם בעיקר מפחד, עייפות ותירוצים כמו 'אין לי מה לתת...' של הצד השני.
ומאז רע לי וכואב לי, מאוד.
מאז יצא לנו פעם אחת לדבר ופעם אחת להיפגש לכמה דקות, וזה הרגיש כל כך מוזר, מה לעשות, מה להגיד, לגעת, לא לגעת.
מלחמה כואבת בין מה שהגוף והנשמה רוצים ומתגעגעים לבין ההחלטה שנעשתה והמשחק המוזר שכל הזמן שיחקנו בו...
הלב גורם כל הזמן לפקפק ולפחד שאולי זאת לא הייתה ההחלטה הנכונה, אבל הראש מזכיר שכנראה זאת כן הייתה ואולי זה הדבר הנכון לשנינו, גם אם לא רוצים.
ואני פשוט עצובה כל הזמן ומתגעגעת כל הזמן.
קמה כל בוקר עצובה ומתגעגעת.
שוכבת במיטה נזכרת איך היינו מתעוררים ביחד, בחום של הגוף, בידיים הגדולות שעוטפות, מלטפות, משחקות בשער, בחיבוק.
עוברת ליד המקומות 'שלנו' , נזכרת בכל איך היינו עושים את כל הדברים האלו ביחד, כביכול פשוטים ויומיומיים, אבל בשבילי הם היו מיוחדים ועשינו אותם ביחד ...
איך היינו רואים ביחד סרט או סדרה טיפשית, מכינים יחד ארוחות או לפעמים לא עושים כלום, סתם יושבים בשקט אחד עם השנייה – ביחד.
אני קמה כל בוקר עצובה ומתגעגעת והוא, הוא בעולם משלו, אולי טוב יותר אולי לא, אבל זה לא איתי.
אולי לפעמים גם הוא מתגעגע, אולי גם הוא לפעמים נזכר בדברים שהיינו עושים ביחד ורוצה שוב.
אולי גם הוא מתגעגע להתעורר ביחד בבוקר, מתגעגע לאצבעות משחקות בשערו, מתגעגע לחיבוק שהיה מרגיש כל כך בטוח ונכון...
אני לא יודעת, לא יודעת איך באמת הוא מרגיש, אם הוא באמת מתגעגע או שזה רק אני שמתגעגעת ורוצה שגם הוא יתגעגע...