אתמול הלכה לעולמה, בשיבה טובה, האישה שאף פעם לא שכחה להיות ילדה - העורכת והסופרת הנפלאה בינה אופק. "כששואלים אותי איפה למדתי, אני עונה: בגן של ימימה", נהגה לספר אופק על גן הילדים המיוחד אליו שלחו אותה הוריה - הגן של ימימה אבידר-טשרנוביץ', מאמהות ספרות הילדים העברית.
אבל יותר מאשר סיפור על איזו גננת מדהימה הייתה אבידר-טשרנוביץ', זה סיפור על אישה אחת עם לב ענק מלא בצחוק ובשמחת חיים, שאף פעם, אף פעם לא הפסיקה להיות קצת ילדה.
בינה אופק ז"ל הייתה סופרת, עורכת ומתרגמת ספרי ילדים בחסד. היא גדלה בבית מלא ספרים ומאוחר יותר הקימה בית נוסף שהיה מלא בספרים ובסופרים, אבל אל תטעו - לא מדובר בחיים מבודדים בין כרכים עבי כרס. לא. הספרים של בינה - אלה שקראה, אלה שכתבה, אלה שהביעה עליהם את דעתה בטרם יצאו לאור, אלה שתרגמה ואלה שערכה - היו ספרים שופעי הומור, אהבה וחברות. ספרי ילדים ונוער שהפיצו אור, בדיוק כמוה.
בינה אופק נולדה וגדלה בתל אביב, ברחובות שהיו עדיין מכוסים בחול ים. היא הלכה, כאמור, לגן של ימימה אבידר-טשרנוביץ', שם למדה בעל פה שירים וסיפורים פרי עטם של יוצרים ויוצרות כמו מרים ילן שטקליס, לאה גולדברג ולוין קיפניס. את רובם, אגב, היא עדיין זכרה בעל פה עשרות שנים אחר כך, כשהיא כבר סבתא ויוצרת מכובדת.
בזמן מלחמת העולם השניה, נאלצה משפחתה לעזוב את העיר ולעבור למושב חרות. למרות שבבית לא היה כמעט מה לאכול, חתמו הוריה עבור בתם חובבת הקריאה על מנוי לעיתון "דבר לילדים" ועל מנוי לסדרת "שחרות" של הוצאת עם עובד. בינה גדלה והתאהבה - בסופרים, ובספרים.
בשנות העשרה המאוחרת שלה היא התאהבה אהבה ממשית יותר, בסופר ספציפי אחד - אוריאל אופק, שהיה עורך ב"דבר לילדים"- העיתון עליו גדלה. הם נישאו כשהיא הייתה בת 18, והיו בין ראשוני הדיירים בשכונת נוף ים בהרצליה.
בבית הזה, החדש, בהרצליה, כבר לא הייתה רק ילדה אחת שאהבה ספרים בכל ליבה, עכשיו הם היו שניים.
"את קירות הבית שלנו", סיפרה לנו לפני כשנה בתה עטרה אופק (סופרת, מתרגמת ועורכת בעצמה), "לא כיסו טפטים כמו אצל השכנים, אלא ספרים".
עם השנים, הבית עלה על גדותיו מספרים, ומאחר ובספרייה הציבורית בהרצליה באותם ימים היו כמעט רק ספרי מבוגרים, ומפני שנדיבות הייתה לחם חוקם של אוריאל ובינה אופק, בית משפחת אופק הפך לספרייה ציבורית לילדים, או כפי שקראו לה ילדי נוף ים: "הספרייה של בינה".
בינה ניהלה את הספרייה ביד רמה. בחדר אחד היה יושב אוריאל ועובד: כותב, מתרגם או עוסק בחקר הספרות, ובחדר האוכל, דרך החלון הצרפתי הגדול שפנה לרחוב, היא הייתה ממליצה לילדים על ספרי קריאה וניהלה את תיקיית ההשאלות וההחזרות העמוסה לעייפה.
למרות הזמן הרב שהקדישה לעולם הדמיון, בינה אופק הייתה אישה מעשית. היא ניהלה את הבית ואת עסקיו של בעלה אוריאל ביד רמה. לו היו הדברים תלויים באוריאל בלבד, איש לא היה משלם לו על כתיבתו והוא היה גווע ברעב, שמח וטוב לב. בתחילה היא משכה את ידה מיצירה עצמאית שלה, והתמסרה לגידול בנותיה הקטנות ולקריירה של בעלה, גם כשזו איתגרה את המשפחה הצעירה ודרשה מעבר רווי געגועים לקנדה, שם השלים אופק את הדוקטורט שלו.
היא לא עשתה את זה מחוסר ברירה, אלא באהבה גדולה. היא הייתה אימא "שובבנית" (כפי שכינתה אותה חוה נובק, עיתונאית שהגיעה לראיין אותה בביתה), ומאכליה המפורסמים היו פיצות וופלים מתוקים.
בין לבין, היא בכל זאת גם כתבה. סיפורים מופלאים לילדים, מלאי הומור, תום ויופי. סיפורים שכבשו את לבם של הקוראים הצעירים שקראו אותם.
חוץ מעבודתה העצמאית, עם השנים החלה אופק להשתתף יותר ויותר ביצירתו של בעלה.
"פתאום הבנות גדלו, והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו, והמשהו הזה היה תמיד חבוי אי-בזה, בתוכי. חוץ מזה, אנחנו - אורי ואני - מהווים צוות עבודה לא רגיל. חלפו הזמנים, ששנינו היינו רגישים מאד זה לביקורתו של זה. סוף כל סוף, שנינו התבגרנו…" (מתוך ראיון לחוה נובק ב"דבר", 1971).
ב-1968 פנו לאוריאל בבקשה שיכתוב סדרת טלוויזיה לילדים. הוא לא רצה להתחייב לכתיבה מדי שבוע, והפתרון שהוצע היה שהוא ובינה יכתבו יחד. מהר מאד התפקיד עבר לידיה של בינה בלבד, והיא יצרה מדי שבוע פרק מלהיב ומשעשע בסדרה המיתולוגית "סמי וסוסו". למרות שנכתבה בעברית, הסדרה תורגמה לערבית ושודרה בשפה הזאת, וכך הביאה בינה אופק תמונות מחייו של ילד ערבי לחדרי המגורים בכל בית בישראל.
"למען האמת, אני חושבת שיתרוני הוא בזה שאני ניגשת לכל נושא מנקודת מבטו של ילד. לאמיתו של דבר, סוסו זה אני. אולי אי-בזה אני בעצמי לא התבגרתי". ואולי הקסם היה נעוץ בעובדה שהיא כתבה דברים שהצחיקו אותה. היא לא חיפשה "מה יצחיק את הילדים", אלא השתעשעה בדברים ששימחו את ליבה שלה.
מכאן והלאה, קריירת הכתיבה, העריכה והתרגום שלה הלכה ותפסה נפח יותר ויותר משמעותי בחייה. היא ערכה ותרגמה מאות ספרים וסיפורים לילדים, וב-1979 מונתה לעורכת הראשית של "ידיעות אחרונות לילדים".
אתמול כתבה בתה עטרה, "אמא שלי החמודה עברה היום לעולם שכולו טוב", ואולי באמת אין דרך אחרת לתאר את האישה המקסימה הזו, שהשאירה אחריה אוצר של יצירות מלאות חן.
***
בתמונה: בינה אופק בשנות ה-70. צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
באדיבות הספרייה הלאומית
אבל יותר מאשר סיפור על איזו גננת מדהימה הייתה אבידר-טשרנוביץ', זה סיפור על אישה אחת עם לב ענק מלא בצחוק ובשמחת חיים, שאף פעם, אף פעם לא הפסיקה להיות קצת ילדה.
בינה אופק ז"ל הייתה סופרת, עורכת ומתרגמת ספרי ילדים בחסד. היא גדלה בבית מלא ספרים ומאוחר יותר הקימה בית נוסף שהיה מלא בספרים ובסופרים, אבל אל תטעו - לא מדובר בחיים מבודדים בין כרכים עבי כרס. לא. הספרים של בינה - אלה שקראה, אלה שכתבה, אלה שהביעה עליהם את דעתה בטרם יצאו לאור, אלה שתרגמה ואלה שערכה - היו ספרים שופעי הומור, אהבה וחברות. ספרי ילדים ונוער שהפיצו אור, בדיוק כמוה.
בינה אופק נולדה וגדלה בתל אביב, ברחובות שהיו עדיין מכוסים בחול ים. היא הלכה, כאמור, לגן של ימימה אבידר-טשרנוביץ', שם למדה בעל פה שירים וסיפורים פרי עטם של יוצרים ויוצרות כמו מרים ילן שטקליס, לאה גולדברג ולוין קיפניס. את רובם, אגב, היא עדיין זכרה בעל פה עשרות שנים אחר כך, כשהיא כבר סבתא ויוצרת מכובדת.
בזמן מלחמת העולם השניה, נאלצה משפחתה לעזוב את העיר ולעבור למושב חרות. למרות שבבית לא היה כמעט מה לאכול, חתמו הוריה עבור בתם חובבת הקריאה על מנוי לעיתון "דבר לילדים" ועל מנוי לסדרת "שחרות" של הוצאת עם עובד. בינה גדלה והתאהבה - בסופרים, ובספרים.
בשנות העשרה המאוחרת שלה היא התאהבה אהבה ממשית יותר, בסופר ספציפי אחד - אוריאל אופק, שהיה עורך ב"דבר לילדים"- העיתון עליו גדלה. הם נישאו כשהיא הייתה בת 18, והיו בין ראשוני הדיירים בשכונת נוף ים בהרצליה.
בבית הזה, החדש, בהרצליה, כבר לא הייתה רק ילדה אחת שאהבה ספרים בכל ליבה, עכשיו הם היו שניים.
"את קירות הבית שלנו", סיפרה לנו לפני כשנה בתה עטרה אופק (סופרת, מתרגמת ועורכת בעצמה), "לא כיסו טפטים כמו אצל השכנים, אלא ספרים".
עם השנים, הבית עלה על גדותיו מספרים, ומאחר ובספרייה הציבורית בהרצליה באותם ימים היו כמעט רק ספרי מבוגרים, ומפני שנדיבות הייתה לחם חוקם של אוריאל ובינה אופק, בית משפחת אופק הפך לספרייה ציבורית לילדים, או כפי שקראו לה ילדי נוף ים: "הספרייה של בינה".
בינה ניהלה את הספרייה ביד רמה. בחדר אחד היה יושב אוריאל ועובד: כותב, מתרגם או עוסק בחקר הספרות, ובחדר האוכל, דרך החלון הצרפתי הגדול שפנה לרחוב, היא הייתה ממליצה לילדים על ספרי קריאה וניהלה את תיקיית ההשאלות וההחזרות העמוסה לעייפה.
למרות הזמן הרב שהקדישה לעולם הדמיון, בינה אופק הייתה אישה מעשית. היא ניהלה את הבית ואת עסקיו של בעלה אוריאל ביד רמה. לו היו הדברים תלויים באוריאל בלבד, איש לא היה משלם לו על כתיבתו והוא היה גווע ברעב, שמח וטוב לב. בתחילה היא משכה את ידה מיצירה עצמאית שלה, והתמסרה לגידול בנותיה הקטנות ולקריירה של בעלה, גם כשזו איתגרה את המשפחה הצעירה ודרשה מעבר רווי געגועים לקנדה, שם השלים אופק את הדוקטורט שלו.
היא לא עשתה את זה מחוסר ברירה, אלא באהבה גדולה. היא הייתה אימא "שובבנית" (כפי שכינתה אותה חוה נובק, עיתונאית שהגיעה לראיין אותה בביתה), ומאכליה המפורסמים היו פיצות וופלים מתוקים.
בין לבין, היא בכל זאת גם כתבה. סיפורים מופלאים לילדים, מלאי הומור, תום ויופי. סיפורים שכבשו את לבם של הקוראים הצעירים שקראו אותם.
חוץ מעבודתה העצמאית, עם השנים החלה אופק להשתתף יותר ויותר ביצירתו של בעלה.
"פתאום הבנות גדלו, והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו, והמשהו הזה היה תמיד חבוי אי-בזה, בתוכי. חוץ מזה, אנחנו - אורי ואני - מהווים צוות עבודה לא רגיל. חלפו הזמנים, ששנינו היינו רגישים מאד זה לביקורתו של זה. סוף כל סוף, שנינו התבגרנו…" (מתוך ראיון לחוה נובק ב"דבר", 1971).
ב-1968 פנו לאוריאל בבקשה שיכתוב סדרת טלוויזיה לילדים. הוא לא רצה להתחייב לכתיבה מדי שבוע, והפתרון שהוצע היה שהוא ובינה יכתבו יחד. מהר מאד התפקיד עבר לידיה של בינה בלבד, והיא יצרה מדי שבוע פרק מלהיב ומשעשע בסדרה המיתולוגית "סמי וסוסו". למרות שנכתבה בעברית, הסדרה תורגמה לערבית ושודרה בשפה הזאת, וכך הביאה בינה אופק תמונות מחייו של ילד ערבי לחדרי המגורים בכל בית בישראל.
"למען האמת, אני חושבת שיתרוני הוא בזה שאני ניגשת לכל נושא מנקודת מבטו של ילד. לאמיתו של דבר, סוסו זה אני. אולי אי-בזה אני בעצמי לא התבגרתי". ואולי הקסם היה נעוץ בעובדה שהיא כתבה דברים שהצחיקו אותה. היא לא חיפשה "מה יצחיק את הילדים", אלא השתעשעה בדברים ששימחו את ליבה שלה.
מכאן והלאה, קריירת הכתיבה, העריכה והתרגום שלה הלכה ותפסה נפח יותר ויותר משמעותי בחייה. היא ערכה ותרגמה מאות ספרים וסיפורים לילדים, וב-1979 מונתה לעורכת הראשית של "ידיעות אחרונות לילדים".
אתמול כתבה בתה עטרה, "אמא שלי החמודה עברה היום לעולם שכולו טוב", ואולי באמת אין דרך אחרת לתאר את האישה המקסימה הזו, שהשאירה אחריה אוצר של יצירות מלאות חן.
***
בתמונה: בינה אופק בשנות ה-70. צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
באדיבות הספרייה הלאומית