עצוב....כתמים שחורים קשה לנקות

[רותיש1]

עצוב....כתמים שחורים קשה לנקות

מאסר של הומאופת בגין רשלנות

 

[אלישוע הומיאופת קלסי]

יוסף רווס אדם דגול

ואם יש שאלות או נקודות ספציפיות שברצונך שאתייחס אליהן, בבקשה אני כאן.

 

[רותיש1]

אז מה קרה שם?

למה הוא הורשע?

 

[אלישוע הומיאופת קלסי]

הנושא אינו האיש

אלא ההומיאופתיה. מדוע העלת את הכתבה? זו לא הנקודה שאליה אני צריך להתייחס. הרפואה הקונבנציונאלית, ובכלל כל הממסד הזה, מתרשלים כל הזמן ותוצאות הרשלנות הזו מבצבצים מכל פינה בחיינו. לא רק בארץ אלא בעולם כולו. צדקנים. החולי שנגרם לאנושות הוא בגלל שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות, בגלל פחדנות, בגלל שכל אחד דואג לכיסוי התחת שלו. וכשבא מישהו אמיץ פעם בדור ומנסה ליצור שינוי אמיתי למען החיים ולא רק למען עצמו, צולבים אותו. ככה קרה תמיד. זה לא ממש חשוב, העיקר שהמושג הומיאופתיה ימשיך להדהד, ואפילו אם תהיה שנויה במחלוקת. אנחנו רגילים להיות תחנה אחרונה. אנשים ימשיכו להגיע אל מי ששמעו שמסוגל לרפא. אנשים ממשיכים להגיע אל יוסף רווס, אולי יותר.

 

[אלישוע הומיאופת קלסי]

ומבחינה עקרונית

- "...הורשע בהתחזות לרופא ובמעשה פזיזות ורשלנות, לאחר שטיפול שנתן לנער חולה גרם לסיכון חייו..." - הוא מעולם לא טען שהוא רופא. הוא הומיאופת. הוא שייך לדור שלמד את התורה בדרך לא דרך, כאשר לא היו מיכללות הומות שכל תכליתן היה לעשות כסף מתלמידים. הוא היה שייך לסוג האנשים האטודידקטיים שלומדים לאורו של נר. ולא היה מעולם חלק ממימסד עד היום הזה. ההורים האלה כמו, רבים אחרים, הגיעו אליו בגלל ששמעו מאנשי אמונם שהאיש עזר להם במקום שרבים ונחשבים, נכשלו. צריך לדעת ללמד זכות. אף אחד לא באמת יודע מה היה בחדר הטיפולים, מה הוא אמר ומה הם הבינו. אני יודע מה אני הייתי עושה ומתפלל שאצליח. המורה שלי אמר לי בזמנו - אלישוע, הטוב שברופאים (אנשי הרפואה) לגיהינום. אתה תציל 100 אנשים והאדם הבא יפשוט את עורך כי ניסית לעזור לו. במקצועות הריפוי צריך לנוע בזהירות ובמתינות ובלי פניקה. צריך לדעת מה נכון ומה לא, מה ניתן ומה לא ובעיקר להיות ישרים עם עצמנו ולדעת את גבולותנו. לא רק את שלנו אלא גם את של מי שבא אלינו. למרבה הצער אנחנו רק בני אדם ולא תמיד יש לנו את היכולת האלוהית לצפות הכל. רוב המטופלים שמגיעים אלינו באים לאחר או תוך כדי טיפולים כימיים. החומרים האלה, במקרה הטוב, מאפשרים איכות חיים, זמנית בדרך כלל, אך לא ריפוי מהמחלה. ובשביל שאמשיך יש צורך לדעת קודם כל מה זה "מחלה" ומהם השפעות כימיות. יותר קל לדבר על ההשפעות כימיות. אלה מדכאים את הסימפטומים ולמעשה מתישים את כוחות החיים של החולה ושובים אותו בתוך אשליה גופנית ורוחנית שהוא בסדר, עד לשלב הבא שתמיד מגיע, או בצורה של חולי קשה יותר או מוות. כשאדם חולה נתון להשפעות כימיות, על שלל תופעות הלוואי שהן מייצרות, מקבל תרופה הומיאופתית, כוח החיים שלו אינו פנוי להבחין בה, הוא טרוד בהתגוננות מפני ההשפעות הרעילות, יש לו פחות פנאי וכוח לעסוק בתהליך של ההבראה. מאחר ותרופה הומיאופתית נבחרת לכל אדם באופן אישי, ועל סמך הסימפטומים שמאפיינים את המחלה, שמדוכים ומוחנקים אל מתחת לפני השטח, בגלל התרופות הכימיות. למעשה קשה לאתר את התרופה ההומיאופתית, זו שדרושה לצורכי ההבראה. לכן השאיפה הן של המרפא והן של החולים היא לרדת מהתרופות הכימיות, כלומר להבריא. לכן באים אלינו! ההומיאופת שואף לכך מטעמיו המקצועיים ולא האגואיסטיים והחולים מטעמיהם הברורים. הדבר הקשה בין מטופל למטפל הוא הפער בהבנת הדברים. שום דבר לא נעשה בכפיה. אם אין ברירה האדם ימשיך בנטילת תרופות כימיות, עד להבראה או לכל חייו. יש כל מיני תרופות וכל מיני מחלות ואין מחלה אחת דומה לאחרת אפילו אם שתיהן נקראות" אסטמה". המצב הוא כזה שיש פחד ולא עושים את מה שצריך לעשות בגלל שאנחנו חיים בתקופה של עריפת ראשים וחיפוש אחר מלאכים. לא רוצים אחריות וחושבים שאם האדם מבוטח בביטוח מקצועי אז הוא נקרא אחראי,שיש מי שישא את הנטל שלו במקומו. שטויות. החולה רוצה תמיד 100% של הצלחה, רוצה הבטחה, וגם כאשר הוא מבריא, לרוב לא ידע מה גרם לכך ולא ידע להכיר תודה. זה גם חלק מנחלת הרפואה מהסוג שלנו. אבל אני אוהב את עיסוקי אהבת נפש. רק אתמול אמרתי לעצמי שהתברכתי על המקצוע משובב הנשמה הזה, שמצאתי את יעודי בחיים האלה. אנחנו נמצאים בטוב יודעים שזה כך, לא מרעילים אף אחד, לא כופים על אף אחד, מסבירים היטב מה המצב, מה האפשרויות, מה הסיכויים, מה זה תהליך ריפוי, מה כרוך בו, תמיד קשובים לניואנסים, עושים את מה שאחרים פוחדים לעשות, אומרים את מה שתמיד רצו לשמוע, שיש סיכוי ופיתרון אמיתי. - "...מחלתו של הנער גורמת לגוף לתקוף את איבריו הפנימיים, תוך יצירת נוגדנים עצמיים נגד מערכות חיבור בגוף. המחלה תוקפת איברים שונים. הנער טופל בבית החולים רמב"ם במשך יותר מחמש שנים, וכשהביאו אותו הוריו אל רווס, הודיע להם ההומיאופת שאינו מטפל בלקוחות הממשיכים לקבל תרופות קונבנציונליות..." -נו? אז הוא אמר להם את האמת שלו. מה הם חשבו לעצמם, שמדובר בפיקניק? ההחטאה אולי היתה בכך (ואולי לא הייתה החטאה כזו כלל) שלא הובהרו הדברים עד לעומקם, שגודל המשימה לא הועבר. מבחינה ראשונית, לילד הזה אין הרבה סיכוי בגלל אופי המחלה ובגלל הטיפולים. היה צריך כאן מקרה של נס! אז הם באו לבקש נס, האם הוא הבטיח להם הצלחה? אני יותר ממסופק. זכותו לטפל או לא לטפל לפי הקריטריונים שלו ולא למסור הסברים על בחירתו. הבן אדם מבוגר, מטופל בילדים, תלמידים, הוגה דיעות ומוציא מהכוח אל הפועל מפעל חיים שלם. לא כל אחד ניחן באומץ ויושר עצמי כמו שלו. - "... והוא החל לקבל טיפול הומיאופתי, שכלל ייעוץ תזונתי וגרגרי צורן. מצבו של הנער החל להידרדר, ואמו התריעה על כך .. אך זה לא ראה בהידרדרות בעיה, אלא שלב ביניים בריפוי...." - גרגירי צורן - נעזוב את זה כי רק מאופי הניסוח רואים שהאפילה עדין גדולה ומאיפה בכלל אפשר להתחיל להסביר. ליבי על הילד, מה ההבדל בינו לבין בננו שלנו? אבל אנו יודעים שלפעמים הגאולה נקנית ביסורים רבים ולפעמים כהרף עין. צריך לדעת גם ממה ומתי להרפות, ואופיים של הורים טובים לא להרפות לעולם. עבודת חיים שלמה שמחירה יקר ולא פעם כפויית טובה. - "... לבסוף הובא הנער לבית החולים במצב כה קשה, עד שלדברי הרופאה שטיפלה בו לפני הטיפול ההומאיפתי, היא התקשתה להכירו. לדברי הרופאה, אי לקיחת תרופות למחלה זו משמעותה מוות ברוב המקרים." - החלק שלו בסיפור מסתכם בכך שהוא ניסה ולא הצליח ועל זה הוא שילם. חבל שאלה היו פני הדברים