עצוב לי../images/Emo201.gif
שלום לכולם. אני חדשה פה בפורום. חיפשתי אוזן קשבת, וזה המקום היחיד שהצלחתי לחשוב עליו. זה העניין, וסליחה אם אני מאריכה: בעלי ואני נשואים מזה 3 שנים, יש לנו ילד קטן. לאחרונה בעלי קיבל עבודה שמחייבת אותו לעבוד בין השעות 9 בבוקר עד 1 בלילה. הוא אמנם עובד מהבית, אבל הוא כאילו לא נמצא בבית. העבודה מאוד אינטנסיבית, והשעות היחידות שהוא יכול איכשהו לפנות, הן 13- 15, שאז אני לא בבית, אלא בעבודה. המצב הוא שאני לבד. מחזירה את הילד מהמטפלת אל הבית, ומטפלת בו לבד. קניות, כביסה, נקיון של הבית, טיפול בילד..... חוזרת מהעבודה ישר לתוך כל זה, בלי מנוחה. כהשילד בוכה או עצבני, אסור בשום אופן שהוא יעשה רעש, כי זה מפריע לבעלי, הוא מנהל שיחות עם אנשים חשובים וכו', כשיש רעש הוא יוצא עצבני ודורש שמייד יהיה שקט, כועס עליי שאני לא מתפקדת ולא מטפלת בו היטב.הוא מדיי פעם עושה גיחות קצרות לסלון, אבל זה רק כדי לקחת אוכל ושוב לחזור לעבוד. כשהילד הולך סוף סוף הולך לישון, אמנם יש לי זמן לנוח ולהיות עם עצמי, אבל רק עם עצמי. כי בעלי עדיין עובד. בשלב הזה יש לי את ה"זכות" להיכנס לחדר העבודה שלו ולהיות קצת איתו. לפעמים הוא יכול לדבר איתי, אך זה נעשה בתחושה שאני מפריעה לו להתרכז. ככה שהוא לא באמת מפנה לי זמן. דיברתי על זה איתו ועל זה שקשה לי לי להיות לבד ולא לקבל תשומת לב. שלא הגיוני שהוא לא יהיה איתנו ושאני פשוט אהיה לבד כל הזמן. הוא אמר, ובצדק גמור, שאנחנו זקוקים נואשות לכסף הרב יחסית שהעבודה הזאת מכניסה לנו. כי במצבו (לאחר השחרור מהצבא), אין אף 1 שישלם לו סכום שכזה. אני מרגישה ממש פתטית לספר את זה, אבל אנחנו לא מקיימים יחסי-מין. כבר יותר מחודש. לעזאזל, אנחנו צעירים! רק בני 22!! ואני מרשה לעצמי לומר שאני נראית טוב. טוב+. פשוט אין לו זמן לזה, אתם מבינים?? וזה לא שאין לו חשק לזה, כי הוא מספק את עצמו לבד... אני פשוט לא יודעת מה לעשות. (אל תציעו טיפול, כי דיברנו על זה והאגו שלו לו נותן לו). מה לומר לו? מה לעשות? נכון שזה בלתי אפשרי ככה? בבקשה תעודדו אותי קצת
שלום לכולם. אני חדשה פה בפורום. חיפשתי אוזן קשבת, וזה המקום היחיד שהצלחתי לחשוב עליו. זה העניין, וסליחה אם אני מאריכה: בעלי ואני נשואים מזה 3 שנים, יש לנו ילד קטן. לאחרונה בעלי קיבל עבודה שמחייבת אותו לעבוד בין השעות 9 בבוקר עד 1 בלילה. הוא אמנם עובד מהבית, אבל הוא כאילו לא נמצא בבית. העבודה מאוד אינטנסיבית, והשעות היחידות שהוא יכול איכשהו לפנות, הן 13- 15, שאז אני לא בבית, אלא בעבודה. המצב הוא שאני לבד. מחזירה את הילד מהמטפלת אל הבית, ומטפלת בו לבד. קניות, כביסה, נקיון של הבית, טיפול בילד..... חוזרת מהעבודה ישר לתוך כל זה, בלי מנוחה. כהשילד בוכה או עצבני, אסור בשום אופן שהוא יעשה רעש, כי זה מפריע לבעלי, הוא מנהל שיחות עם אנשים חשובים וכו', כשיש רעש הוא יוצא עצבני ודורש שמייד יהיה שקט, כועס עליי שאני לא מתפקדת ולא מטפלת בו היטב.הוא מדיי פעם עושה גיחות קצרות לסלון, אבל זה רק כדי לקחת אוכל ושוב לחזור לעבוד. כשהילד הולך סוף סוף הולך לישון, אמנם יש לי זמן לנוח ולהיות עם עצמי, אבל רק עם עצמי. כי בעלי עדיין עובד. בשלב הזה יש לי את ה"זכות" להיכנס לחדר העבודה שלו ולהיות קצת איתו. לפעמים הוא יכול לדבר איתי, אך זה נעשה בתחושה שאני מפריעה לו להתרכז. ככה שהוא לא באמת מפנה לי זמן. דיברתי על זה איתו ועל זה שקשה לי לי להיות לבד ולא לקבל תשומת לב. שלא הגיוני שהוא לא יהיה איתנו ושאני פשוט אהיה לבד כל הזמן. הוא אמר, ובצדק גמור, שאנחנו זקוקים נואשות לכסף הרב יחסית שהעבודה הזאת מכניסה לנו. כי במצבו (לאחר השחרור מהצבא), אין אף 1 שישלם לו סכום שכזה. אני מרגישה ממש פתטית לספר את זה, אבל אנחנו לא מקיימים יחסי-מין. כבר יותר מחודש. לעזאזל, אנחנו צעירים! רק בני 22!! ואני מרשה לעצמי לומר שאני נראית טוב. טוב+. פשוט אין לו זמן לזה, אתם מבינים?? וזה לא שאין לו חשק לזה, כי הוא מספק את עצמו לבד... אני פשוט לא יודעת מה לעשות. (אל תציעו טיפול, כי דיברנו על זה והאגו שלו לו נותן לו). מה לומר לו? מה לעשות? נכון שזה בלתי אפשרי ככה? בבקשה תעודדו אותי קצת
