עצוב לי -

[אמא של עופרי וטל]

עצוב לי - ../images/Emo4.gif../images/Emo10.gif

ולא במעגל האישי המשפחתי החברי שלי. אלא במעגל המדינה. אני מאוד אוהבת את ישראל - לא הייתי מסוגלת לגור בשום מקום אחר (וניסיתי). אני עדיין מתרגשת משירים שיש בהם את המילה "דגל" או את המילה "שלום" והמילה "מדינה" אוהבת את ריח האדמה בגשם הראשון, ואת ריח הפריחה באביב. יום שבת - אני שומעת על הרצח מזעזע של ילדה בת 15. יום שבת בלילה קוראת ת מה שיאיר לפיד כתב ב"7 ימים" וכל כך מסכיהמ איתו (שווה קריאה) על כל נושא השחיתות במדינה ואיך כולנו בלי יוצא מהכלל מושחתים או חיים לפי השיטה. יום ראשון אני מגיעה בבוקר לעבודה שומעת רדיו ומחכה לשמוע עוד פרטים על מעין ז"ל. מתחילים בראינות בנושא הזה ופתאום "סוס טרויאה" - תודו שזו נשמע כמו סיסמא למלחמה. ועוד פרשת שחיתות - והפעם פשוט נוראית בעיני. והיום - ילדה בת שלוש וחצי נרצחת באוטו ברמזור - ואף אחד לא יודע למה. ופעם שאריק איינשטיין חשב שהמדינה הולכת פיפל - הוא לא באמת האמין שזה מה שיהיה כאן. ולמרות כל השמחות שיש לי בחיים שלי (טפו טפו טפו) ההליכה הזאת למדינה בלתי נודעת קשה לי.

 

[שרון של לוטן]

מסכימה עם כל מילה ומוסיפה:

ומה עם ההתנתקות? בלי להכנס לויכוח של כן או לא. אני מדברת על הצורה: איך לוקחים אלפי משפחות ועוקרים אותן מבתיהן תוך חודשים ספורים, בלי פתרון ראוי לשמו, בלי פרנסה ובלי פיצוי כספי הולם? פשוט הופכים אותם לפליטים? ותוך כדי התהליך עושים להם דמוניזציה מאסיבית (רוצחי ראש ממשלה בפוטנציאל, אלימים, חמושים - ואף אחד עוד לא הרים יד, חוץ מאשר כדי לשרת כאן בצבא) כדי שהציבור הישראלי יראה וישתוק. והציבור שותק. או אפילו שמח לאיד. איפה השמאלנים? איפה פעילי זכויות האדם? רק לפלסטינאים יש זכויות שנאבקים עבורן? אפילו בצלם הוציאו דו"ח לגבי חוסר ההומאניות בה נוהגים כלפי מתנחלי גוש קטיף. אני מזועזעת כבר כמה חודשים ממה שקורה כאן, ברמה כל-כך עמוקה שאני שוקלת לעזוב את הארץ. לא שאני אי פעם אעשה את זה, אבל כל התפיסה שלי של מה זה להיות אזרח ישראלי השתנתה מהיסוד. ברור לי שכשלמישהו לא יהיה נוח שאני גרה בגילה, אושלך מכאן כלאחר יד. וזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.

 

[שרון של לוטן]

אני בטוחה שהשחיתות העמוקה

וגם ההפקרה של אזרחים במדינה ושבירת קוד ערכים עדין שהיה קיים כאן מאז קום המדינה, הם אלו שמביאים לאלימות קשה כל-כך. איך אפשר לחנך נוער לערכים גבוהים, כשהכל מסביב רקוב וכל יום נשברים שיאים חדשים ע"י השלטון וראשי המשק? בחיי שאני שומעת חדשות מדי פעם ופשוט נשארת עם פה פעור.

 

[daldan]

כל כך מזדהה

לפעמים יותר נח לי להיות קצת "בת יענה" כדי לא לקחת את כל זה יותר מידי ללב, כי אני כבר לא מסוגלת לשאת את כל מה שקורה כאן. וכל מה שעולה לי בראש זה - לאיזה עתיד אני הולכת להביא את הילדים שלי.

 

[עינבלית]

מזדהה על דלדן ואיתך

לאחרונה אני מעדיפה להתעלם כי כל פעם מחדש אני חוטפת כעסים איומים על השחיתות, הפוליטיקה והיחס המזעזע של המדינה הזו לאזרחיה.

 

[עמית@]

עצוב, וכועס, וזועם ורותח.

מחריד. זה נושא שאם אני אתחיל, אני לא אסיים לדבר בו, מזל (שלכם

) שאין לי זמן כעת.

 

[חושחושה]

גם אני מהבוקר../images/Emo4.gifעם תחושת מועקה

נוראית, כל הזמן חושבת, מה יהיה, מה הפכנו להיות,נותנת לבן שלי את כל תחושת העצמאות בעולם, הולך לבד, חוזר לבד, ואני מתה מפחד, אוף....

 

[ט ו ל י ל ה]

מסתובבת עם התחושה הזו כבר הרבה זמן

עד כדי כך המועקה חזקה אצלי שלפעמים אני לא מבינה למה הבאתי בנות לעולם הזה ולמדינה הזו - אני חוששת לחשוב מה יהיה כשהן תגדלנה. אני מרגישה שהפכנו למדינת חסרת רסן, מושחתת שלא נדבר על החינוך... כמו שעמית אמרה, אם אתחיל לדבר זה לא ייגמר... חבל לי ועצוב לי.

 

[tookish]

כל כך מזדהה איתך ../images/Emo10.gif

אני מרגישה כאילו אנחנו חיים בהארלם , רוצחים פה על ימין ועל שמאל ללא שום סיבה נראית לעין. כל כך עצוב לי על הילדה המקסימה הזאת שבסך הכול רצתה ללכת להסתובב בקניון.( מתחשק לי לסרס אותו עם מספריים בלי הרדמה) כל הממשלה מושחתת, רמת העוני והזלזול בשכבות החלשות מרתיחה אותי, אין כבוד לבעלי החיים ועוד ועוד... עצוב נורא וממש מפחיד לחשוב לאן הילדים שלנו יגדלו בעוד כמה שנים.

 

[lulyK]

../images/Emo10.gif

 

[maya28]

כמה את צודקת , זה אכן עצוב

 

[ו שתי]

../images/Emo4.gif (מזהירה, ארוך)

היום בבוקר אמרתי ללוליק, שאני כבר יומיים לא ישנה בלילה. אני תוהה באיזו זכות, אני לוקחת אחריות בעבודה שלי על נערים, שיכולים מחר ללכת ברחוב ולבצע פשעים חמורים כאלו. כן, יש לי בעיה מאד קשה עם עצמי, ועם הדרך הטיפולית שמקובלת היום, כל פעם שמקרה כזה עולה לכותרות, ואני לא יודעת אם יש פתרון אחר. אבל זה לא הענין. (ואני לא רוצה לחשוב אפילו, על כל הטיפוסים שנתקלתי בה בשנים האחרונות, שמסתובבים בעולם, ואלוהים יודע איך זה יגמר) הענין הוא, שגמני מרגישה כמו המיעוט הדומם שחי במדינה שבה כח הזרוע, וחוסר היושר שולטים. שבה יש תחושה לעיתים אם אתה לא עברין או סוג של בריון, בהרבה מקרים פחות טוב לך. פעם יונתן גפן כתב קטע, על חיל בלבנון, שמגיע למילואים ונלחם למען החברים- למען הפלוגה, ולא למען מטרת הגג (המדינה, הממשלה). ולפעמים, כשאני שואלת את עצמי למה אני כאן- אני חושבת על זה שאני עובדת, ועושה וחיה כאן, כי זו ה"פלוגה" שלי. כי זה העתיד, ורק ככה אפשר לבנות מציאות שפויה יותר. ומשבת אני מרגישה שכל המאמצים שלי- הכל "על פארש" הכל לחינם.

 

[קרניר]

זה עצוב כמה אני מזדהה אם דבריך

אני רק פותחת חדשות ומיד מתחילה לבכות.

 

[אור יום]

פשוט מסכימה איתך נראה שמשהו

בחברה שלנו השתבש. וזה בההחלט עצוב והשאלה מה אפשר לעשות? בסביבה הקרובה שלי אני שומעת עוד ועוד אנשים שמדברים על מה שקורה כאן. השחיטות הזו באמת קיימת ומה שמקומם לא פחות שכבר אין בושה, זה הפך לנורמה לאנשים אין גבולות, וכל פעם מנסים לראות עד להיכן אפשר למתוך אותם. כשהמשטרה צריכה להתעסק בנושאי בטחון אז אין זמן להתעסק מול העבריינים ואלו מתחילים לצמוח ולשגשג כמו בכל בית גידול שמאפשר תנאים להתרחבות ו בקיצור מזדהה עם העצבות שלך.