עצוב לי...

[דדי33]

עצוב לי...

אני בן 40. אמא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בן 17. חמותי חולה כעת ומצבה לא טוב בלשון המעטה. אני חווה כפלשבק/חויה חוזרת/ מתקנת את מחלת אימי.
כילד לאמא חולה דיי הדחקתי, כשאבא שלי בחוסר רגישות אמר "אמא גוססת" אבל אמא המשיכה לחיות (12 שנים מיום גילוי המחלה) בשלב כלשהוא חשבתי שהוא מוכר לי לוקשים. כעת כשחמותי על ערש דווי אני מוצא עצמי תומך באשתי, מחזיק את הבית וקורס נפשית תחת הנטל. עד לפני שבועיים הרגשתי ברזל. סוג של עץ יציב ויצוק עליו כולם יכולים להיתלות והוא יכול לשאת את כולם אבל, לפני שבועיים נפגשתי עם פסיכולוגית שחשפה ולו במעט את מה שהדחקתי כל כך הרבה שנים, בעקבות הפגישה איתה התפרקתי והחלטתי שבשלב זה אינני יכול להרשות לעצמי להתפרק. מישהו צריך להיות הסלע היציב והיצוק שנושא הכל על כתפיו. קראתי הערב בקידוש של החג "זמן שמחתינו" ואני חושב איפה אני ואיפה השמחה.

 

[ענבר לבקוביץ]

דדי היקר

אני חשה את העצב והכאב בדבריך.
חווית אובדן הורה בגיל צעיר וכעת אתה מתמודד שוב עם מחלת אדם קרוב. מחלת הסרטן היא מטוטלת בין ייאוש ובין תקווה. הזיכרונות צפים ומעלים מגוון רגשות: צער, אשמה, פחד, כאב, געגועים, ועוד. אתה צריך להיות בתפקיד תומך, אבל בעצמך מוטרד מדברים רבים.
אינני יודעת מה בדיוק הייתה החוויה שלך בטיפול, אבל באופן עקרוני הרעיון של תמיכה וליווי מקצועי הוא כיוון נכון. אתה ניצב בפני דרך מורכבת שתמשיך כנראה גם בעתיד. תמיכה בך תסייע לך לתמוך במשפחה. "להתפרק" בטיפול זו חוויה מאיימת מאד. כדאי לחשוב האם אתה רוצה לחזור אל הפסיכולוגית ולשתף אותה בכך, או למצוא מטפל אחר מומחה בתחום, שתהיה ביניכם "כימיה" והוא יוכל ללכת בקצב שלך.
בכל מקרה כדאי גם להיעזר בחברים קרובים.
מאחלת לך הצלחה עם האתגרים הרבים שלפניך.
אשמח עם תעדכן גם בהמשך,
ענבר

 

[healerit]

הסר את האשמה מלבך

אינך אשם בכך שאתה אנושי ועשוי לחוש צער, כאב ורגשות נוספים.
אינך אשם בהדחקת מותה של אמך.
אינך אשם בכך שלא הצלחת לחוש שמחה בערב החג.

אתה אדם יוצא מגדר הרגיל באופן ההתמודדות שלך.

אתה תומך באשתך בתעצומות נפש ומאידך מתמודד עם רגשות המציפים אותך וחווית ילדות לא פשוטה.

הנח לעצמך לשחרר, לבכות, להתפרק, להתאבל, לעבד, לברר.
מהמקום הזה נבנים כמו מחדש, בצורה "נכונה", חזקה, בריאה.
על אף הקושי הכרוך בכך, תן לעצמך מקום וזמן, פינה קטנה, לחוויות שלך.
פעם ביום הקדש לעצמך שעה (או חצי שעה או 10 דקות אפילו) לתהליך.

כשאנחנו מנקים את השטח, מוציאים את הג'יפה החוצה, אנחנו מפנים מקום לחדש.

ולא פחות חשוב לנשום. להתאמן בנשימה:
לוקחים כמה נשימות עמוקות.
נותנים לאוויר למלא את חלל הבטן.
ומשחררים.
למדתי שזה משחרר לחץ.

בתקופות עמוסות רגשית כדאי להשתדל להקפיד על תזונה ועל שינה.
נפש בריאה בגוף בריא. גוף בריא נותן תמיכה לנפש ומבריא אותה.

הייתי במקום הזה ומה שכתבתי היה מתוך נסיוני האישי.
יתכן שזה לא מתאים לך או למישהו אחר.
אתה מוזמן לקחת מזה מה שמתאים לך.

תחזיקו מעמד

 

[LayLadyLay]

מחזקת את מה שכתבו לפני

הכאב של כילד בן 17 לא עבר, הוא נשאר שם עמוק בפנים, רדום.
מותר לך "להתפרק", לכאוב, לבכות, להצטער על מות אמך. ומותר לך להרגיש כך גם לגבי המצב של חמותך.
נכון שנדרשת ממך מידה של אחריות, כפי שאתה כותב. להיות שם עבור אשתך ברגעיה הקשים (שאתה כבר חווית), אבל אתה לא יכול להתעלם מהכאב. אני אפילו אומר שאסור לך להתעלם מהכאב, כי הוא תמיד יחזור.
אני שמחה לשמוע שאתה נפגש עם פסיכולוגית. לא כדאי לעבור תהליכים כאלו לב ואני ממליצה בחום שגם אשתך תפגש עם איש מקצוע.

אנחנו כאן, מחכים לשמוע ממך.

 

[saribon]

גם אני רוצה להוסיף

כי הטראומה הזו שחווית בגיל 17 (ומן הסתם החלה עוד קודם עם המחלה של אמך) היא טראומה שמשאירה צלקות שקשה למחותן. העובדה שלמרות הצלקת הזו שבדרך כלל מפעילה אנשים בדרך שהם בכלל לא יכולים לשלוט בה, אתה מתפקד ומצליח לתמוך ולהיות שם עבור אשתך היא נפלאה ומעידה על היכולות הנפשיות שלך ועל המהות האנושית שלך. עד כמה שזה נשמע עצוב ונורא - קיבלת כאן הזדמנות לעבד גם את החוויה שלך באופן שאני בטוחה שלא התרחש כשאמך נפטרה. אל תפחד מהקושי או מהרגשות שעולים בך, בד בבד עם התמיכה באשתך - קבל את העצמות הנהדרות שנתנו לך כאן - משהו בשביל עצמך, תמיכה עבורך כדי להיות מסוגל הן לתפקד בבית ובמשפחה והן להמשיך בתהליך שלך של עיבוד חוויות נעוריך.
ואנחנו כאן כמובן. תמיד.

 

[תלתלית3]

דדי בהחלט קשה

אתה, אשתך וכל הקרובים זקוקים לתמיכה נפשית בשעה זו ואתה על אחת כמה וכמה אם אתה המשענת.
אולי פסיכולוגיה אינה מתאימה לך, חפש מטפלים אחרים ודרכים אחרות.
בכל מקרה המלצתי להירגע לצלילי מדיטציה.
בקורס בו למדתי הכנו המון מדיטציות לחולי סרטן, כדאי להעזר במדיטציות כאלה.
אפשר גם לחבר לך מדיטציה יחודית שתרגיע אותך.
ימים טובי טליה