עצוב לי

[KFIRB]

עצוב לי

עו"ס מסויים שחבר עימי בפייסבוק, פרסם את הסיפור של שירה http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000669746 העניים החדשים.

יותר מהסיפור של שירה, מרגיזות אותי התגובות של הציבור והמחשבות המבוטאות שם בטוקבקים.

למה מעציב? כי אנחנו , האחיות וגם הרופאים והפרא רפואים עשינו בחירה "מודעת" (מי יותר ומי פחות, מי המקצוע קרא לו ומי הלך מתוך עיוורון), וזו אשמתנו שאנחנו רואים את טובת האחר וערכים. ובלה בלה ...

מחר אנחנו ניעלם, לא יהיו עו"ס, לא תהיה אחות במחלקה הפנימית, הרופא לא יקבל אם לא נשלם לו מתחת לשולחן, אז תקום צעקה, למה לא שלמו להם? "למה כששלמתי ביטוח לאומי ואבא שלי שילם, אין מי שיסדר לו סידור מוסדי ולמה בית החולים לא מסכים לאשפזו , מה אני צריך לשלם על זה?"

עצוב שכל אחד מאיתנו במדינה נפגש עם האנשים האלו, השקופים, הפרייארים האלו, הסתומים האלו שבחרו במקצועות האלו הדפוקים- רפואה, פיזיותרפיה, דיאטה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת עבודה סוציאלית, מורים, ועוד מתבכיינים על השכר....

אבל כל אחד מאיתנו מתישהו ייפגש עם עו"ס, מחדר הלידה, בגן בכיתה א', בצבא, בלידת הבן, כאשר הבן יגדל בית חולים, בית אבות של ההורים, מחלקה גריאטרית וזה מעגל החיים הנורמטיבי לא הקצה של הרווחה, נוער בסיכון, צרכים מיוחדים, נפגעי נפש אלימות במשפחה כל החצר האחורית שאף אחד לא רוצה לטפל, אני מדבר דווקא על המעגל חיים הנורמטיבי... למשל דיברתי עם ידידה מהצבא, ששאלה על ההבדלים בתפקידי העו"ס ואז נזכרה בתמיכה הבלתי פוסקת של עו"ס הבריאות שליוותה את משפחתה כשאחיה הקטן היה מאושפז באונקולוגית.

אז נכון , אנחנו לא מייצרים כלום, לא תורמים כלום למדע, לטכנולוגיה, לא מהנדסים לא מתכנתים, אבל תרומתינו לעתים נמדדת בשנים , בשמונים אחוז כישלון ו20% הצלחה, בשביל אותם 20% הכל שווה, נכון שאני פסימי, אבל באתי למקצוע כדי לשפר את רווחתם של אנשים וכן כמו שהמרצה שלי אמרה "אנחנו במקצוע של טחנות רוח, נלחמים באפס סיכויים ולפעמים גם מצליחים"

ובסוף אין הערכה לא תגמול כספי ולא הערכה מהציבור...

דרישות מאיתנו יש מכאן ועד הונללו, תקימו מענים, תקימו פתרונות, אבל באפס תקציבים, אולי בגלל זה הקב"נים (שהם ברובם עו"סים), מכוונים לא במקרה, קוסמים, כי מצפים מאיתנו לעשות יש מאין.


סתם פרקתי תסכול בעקבות הכתבה והתגובות שלה.

 

[הימה ליה]

ומה עוד חדש?

המצב הולך ומתדרדר והרווחה לפי דעתי בדרך להתאבדות קולקטיבית.
כך זה ניראה כשכל הנושאים החברתיים/טיפוליים נמצאים במקום האחרון בסדר העדיפויות של המדינה. וכן כפיר,בעתיד הקרוב יצטרכו לשלם על הכל. ביום שבו הפריירים יגמרו ולא יתחלפו יותר.

 

[KFIRB]

בינתיים יש פרייארים

ואמרתי שאותי לא הפתיע השכר שלה, הקשיים של שירה, אלא ההתייחסות המבזה של הציבור כלפי העוסקים במלאכה כאל חבורה של מטומטמים שבחרה במקצוע לא מכניס אז שלא יבואו אלינו בטענות שיתמודדו הרי הם ידעו את זה...

דוגמאות עצובות, לא חסרות,

אבל אני רוצה לראות את הטוקבסיט התורן מגיע עם אבא שלו לחדר מיון כללי ומבקש סידור מוסדי , והרופא משחרר אותו הביתה, במקרה תהיה שם עו"ס שתסביר לו על התהליך. יש כאלו שמגיעים עם הוריהם הדמנטיים לבי"ח פסיכיאטרי במחשבה שאם הם יבכו לפסיכיאטר התורן (שהינו עייף בעצמו ) על מר גורלם ועל כך שהם רוצים "להיפטר" מהאבא הסנילי שלהם, ולא מעניין אותם חוק מזונות כי המדינה צריכה לדאוג לאבא שלהם ששילם כל חייו ביטוח לאומי, לפסיכיאטר אין עו"ס (בדר"כ) בחדר המיון, מה הוא יעשה? ישחרר את המטופל? תתפלאי, אבל מתוך רחמנות נטו, מתקיימים אשפוזי סרק כאלו, אני מת שיגיע הטוקבוקיסט המהנדס עם אבא הסנילי שלו למיון, והפסיכיאטר או העו"ס יבינו שמדובר בבן מפונק ויפנו אותו לקהילה, שיחכה בתור בין חודשיים לחצי שנה עד שאיזו עו"ס תתפנה למלא עימו את הטפסים....ולמצוא סידור מוסדי.

מי שמתעסק בסידור מוסדי לתשושי נפש יודע שזו מכה מההפטרה, סידור מוסדי סיעודי הוא הרבה יותר פשוט.


עצוב לי על החברה שהלכה לאיבוד, לא על האמת שידועה לי, לך ולאחרים כאן, עצוב לי על כך שבחרנו להידפק כי אנחנו פרייארים, ואין שום הערכה, נכון עם תודה ועבודת קודש לא נלך לגמור את החודש, אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שגם ההערכה המילולית מתחילה להיעלם וזה הכי מסוכן ומרגיז אותי

 

[מדליקה את השמש]

אבל זו בדיוק הבעיה לדעתי

מה שאתה מגדיר....כ"פראיירים". אני רוצה להעלות משהו שאני נתקלת בו כל הזמן ולא רק נתקלת בו באופן אישי אלא גם ממש רואה מסביבי. יש איזו הנחה/תפיסה לגבי המהות של המקצוע שהוא "מתאים לנשים שיש להן בעל שיכול לפרנס אותן". ואני חושבת שפה הבעיה. בגלל שזה מקצוע נשי הוא לא מכניס כי מלכתחילה לא בונים על כך שאישה תהיה המפרנסת העיקרית. מלכתחילה אומרים "טוב שיהיו לה קצת גרושים". אני ואתה מבינים שרואים אותנו כאן כ"פראיירים". כשאני אומרת במה אני עוסקת ישר שואלים אותי :"יש לך בנזוג"? "רגע, ומה הוא עושה?"...אתה מדבר פה על אידיאלים. אני מדברת פה על זה שבמציאות זה מתנגש עם הרצון שלנו כעוסי"ם גם להתפרנס מזה ולא להסתמך על בנזוג שיעשה את זה. אני לא יודעת באילו תגובות אתה נתקל כגבר. זה מה שאני כאישה רואה מהצד. ובוא אני אגלה לך סוד קטן....במקום העבודה הקודם שבו עבדתי כולן היו נשואות לבעל היייטקיסט, עובד בכיר בבנק וכד' וכד'....ורובן לא עבדו במשרה מלאה...כי בשביל מה....ולכן הציבור מגיב ככה. כשאדם צריך להחזיק ולפרנס את עצמו מעבודה סוציאלית (ככה זה בארץ. לא כך במקומות אחרים בחו"ל) הוא פשוט לא יכול. וכן זה עצוב.

 

[KFIRB]

אגלה לך סוד

לפני שהתחלתי הלימודים עבדתי באחת מחברות הדיור מוגן , בסניף היינו צוות מגובש, והתגנבה לאוזניי שיחה בין עו"סיות ועו"ס, על מצבם, הגבר בחבורה עובד במשרה וחצי כעו"ס, משלים הכנסה כחונך וממשיך להשתלם,ללמוד, וכמובן לנהל חיי חברה ובית עצמאים ברווקות, עדיין את חידת ה-24 שעות ביממה לגביו טרם הצלחתי לפענח.

שתי עו"סיות אחרות, האחת הייתה בת למשפחה במצב כלכלי יותר ממצויין, ואחת רק עתה נשאה לבעל שעובד במוקד שירות לקוחות או משהו כזה. הם דיברו על השכר, התקופה לפני מאבק השכר האחרון, ואז עלה שבשביל להיות עו"ס צריך בעל.

בכיתה שלי, אנחנו בעיקר שומעים מאין כל הכבוד לגברים שעוסקים במקצוע, ולא מפתיע בכלל, שכבר לא אומרים את זה בשקט, אבל חלק מהמרצים מכוונים אותנו לעבודה טיפולית פרטית בנוסף לציבורית.

יש לי על כך מחלוקת, כי המקצוע אמור לשנות מציאות ואמור לצמצם פערים ולא להעצימם.

מי שכותב בפורום הזה, הוא עוד במצב יחסית בסדר, אנחנו לא שומעים את קולם של העו"סים המייצגים נתחי אוכלוסייה מוחלשת ומודרת בעצמה- למשל עו"ס ערביות מופרטות, במקרה אני מכיר עו"ס מהמהגזר הערבי, יש כמה מושגים שהם עדיין יכולות לחלום עליהם : תלוש שכר, קרן פנסיה, תנאים סוציאלים, אז נכון הן מקבלות לפי ההסכם החדש אבל המנהל שלהם דואג להזכיר להם השכם וערב שהוא משלם להם (שלא לומר קנה אותן) והן חייבות לעבוד ללא שעות נוספות משולמות, ללא תקינה, ללא הדרכה ועם הרבה ללא בלת"מים , עבודות בשיש שבת מהבית ועוד הרבה דברים שבעינינו מוזרים.. .

נכון זה לא חוקי.
נכון האיגוד צועק " זכויות למופרטים" כגון עמותא ועתידנו , די להדרה צועק חלק אחר, אבל אף אחד לא דואג לחלק המודר בתוכינו בתוך המקצוע.


גם אם יהיה שיוויון גברים ונשים המצב לא יהיה יותר טוב- ע"ע רפואה, ע"ע פסיכולוגיה בחלק מההתמחויות., ע"ע שוטרים וכך הלאה. המגדר דווקא לא משחק כאן תפקיד. אבל השפה מגדירה אותנו, כמה אומרים אוטומטית עובד סוציאלי? דיאטן? מרפא בעיסוק? רוב המקצועות האלו נאמרים בלשון נקבה בצורה האוטומטית שלהן.

 

[מדליקה את השמש]

למה איגוד העובד*ים* הסוציאליים ולא העובד*ות*?

הרי אנחנו 80% נשים-20% גברים. מתוך זה 80% מתפקידי הניהול מאויישים ע"י גברים. אז למה לא עובדות סוציאליות? לפני כמה שבועות סיפר לי מישהו על מועמד שהוא מכיר אישית שמתמודד ליו"ר האיגוד. אמרתי לו שבתור יו"ר צריכה להיות אישה. ואך ורק אישה. למה? כי היא תייצג אותנו יותר טוב! כי היא מבינה יותר טוב מה זה להיות במקום המודר גם במגדר וגם בשכר. כי היא תילחם על זה יותר חזק. וזה שהמקצועות שהזכרת נאמרים באופן אוטומטי בגוף נשי זו גם בעיה. כי קולכם אינו נשמע כגברים. יותר מזה. החברה לא רוצה שישמע. זה שמור לנשים-לטפל,לייעץ,להציע,להכיל וכד'. ברגע שיהיו יותר גברים שילכו למקצועות האלו אני מאמינה שזה ישפיע גם על התפיסה של המקצוע בחברה ובאופן כללי בוא נסכים שמקצועות נשיים בין היתר גם עבודה סוציאלית נחשבים לפחות נחשבים ויוקרתיים...ו NAME IT....
זה נחשב למקצוע ש"אפשר לגדל איתו ילדים כשיש בעל מפרנס". ...כשאני חושבת על זה יש מקצוע נשי שהוא לא כזה?! אתה מבין מה הבעיה....כשאני אומרת את זה כועסים עלי שאני אומרת את האמת.
מעבר לכך אני לחלוטין מסכימה איתך שאין מקום לעבודה סוציאלית בשוק הפרטי היות שהמטרה היא באמת להנגיש את השירות למי שאין הפרוטה בכיסו ולא להתעשר על חשבון מי שיכול לאפשר זאת לעצמו על חשבון ערכי המקצוע.
ועם זאת....אינני יודעת בן כמה אתה ומה מצבך המשפחתי אבל בהנחה שאינך נשוי ואם כן אז שאישתך לא עובדת בהיי טק או בתעשייה אווירית....אני לא רואה את עצמי מצליחה לחסוך אפילו הון כלשהו כדי לקחת משכנתא ולקנות דירה....עזוב....בעצם על זו שאני גרה בה כרגע בשכירות עם בן זוגי אני בקושי רב מצליחה לשלם.

 

[טל קרויטורו]

משתמע מעמדתך שעבודה סוציאלית זה פסיכולוג

לעניים, ולא דצפלינה בפני עצמה.
אחרת למה לדצפלינה ראויה כל כך (ולדעתי עדיפה ברוב המוחץ של המקרים על הגישה של פסיכולוגיה למצוקות בני אדם) אין מקום גם בשוק הפרטי?
המטרה שלי היא להקל על סבלם של אנשים באופן הרב ביותר והמהיר ביותר שניתן, מתוך העמדה הרלוונטית ביותר (אדם בתוך סביבה) ואני לא רואה בכך שום סתירה לערכי המקצוע, נהפוך הוא. למעשה השוק הפרטי מאפשר לי לעשות את זה באופנים ובסדרי גודל שבשוק הציבורי לא ניתן.
נ.ב.
זו אמונה מגבילה מאד לחשוב שלהרוויח כסף עומד בסתירה לערכי המקצוע. מה, רק למטופלים שלך מגיע להתפרנס בכבוד?

 

[מדליקה את השמש]

אח....איך חיכיתי שתתקפי

נו בסדר אם ככה את רוצה להסתכל על זה זו זכותך. מקריאת התכנים שאת כותבת ומהצצה בחתימה שלך אני מסיקה כי ערכיי אינם ערכייך ותפיסותיי אינן תפיסותייך ואם פירשת את דבריי באופן שבו פירשת באמת שאין לי טעם/צורך או רצון להוסיף עוד שמן למדורה שאת (כנראה...בהסתמך על קריאתי את שאר תגובותייך בפורום) רוצה להדליק. אני אמשיך לחשוב לעניות דעתך כמובן, שעובד סוציאלי זה בעצם פסיכולוג לעניים ואת תמשיכי לחשוב שרק בשוק הפרטי נותנים את השירות הכי טוב למי שגם ככה יש בקושי כסף לקחת אוטובוס כדי להגיע ללשכה. ונסכים שאנחנו לא מסכימות.

 

[KFIRB]

יש מטפלים מנותקים מהמציאות הקשה (טל למשל כתבה במקום אחר שמי שידו מתקשה להשיג טיפול , שיעבוד בנקיון עד גיל 60 ויחסוך שקל לשקל... כך היא סיפרה על לקוחה שלה ששלמה מחיר מלא בשביל טיפול איכותי בשירות הפרטי)., רבים מהם נמצאים גם בשירות הציבורי, למשל הייתי בישיבת צוות, שבו עו"סים בבריאות הנפש לא ידעו שלפרוייקט עמיתים אין צורך בסל שיקום אלא רק בהצהרה של הפונה לפרוייקט לשם המלגה והחונך, ומדובר בעו"סים שמתעסקים בפנייה הראשונה לסל שיקום, ועובדים בבריאות הנפש.

הרבה מהם ממהרים לתת אבחנות (לצערי הרבה יותר מהר מהפסיכיאטרים שמאוד מאוד נזהרים לתת את אותן אבחנות) מקבעות, מתעלמים מאדם בתוך סביבה, אז באמת שקשה לי באופן אישי לקנות את מה שטל מוכרת כאן כי גם במרפאות הציבוריות העו"ס לא מיישם עבודה מערכתית, העו"ס אמור להחזיק אדם בתוך סביבה ובפועל לא עושים את זה.

דווקא בסוכנויות שיקום ודווקא במחלקות הפסיכיאטריות יש ראיה של אדם בסביבה , העו"ס הוא חלק מהצוות מצד אחד , מנהל טיפול כמו שאר אנשי הצוות אך מצד שני יש לו מומחיות ספציפית בחוקים, בזכויות, מיצוי זכויות והבנה עמוקה של סל שיקום כולל נותני שירותים ותיקים באיזור.

ע"ס ניתנת בכל מקום וראוי שאנחנו כעובדים נמצא את שביל הזהב בין השירות הציבורי לשירות הפרטי כדי להתקיים בכבוד, טל צודקת שהשירות הציבורי זה גזר דין רעב, ואני מוסיף שהשירות הפרטי הוא פיקציה, המנדט שלנו הוא לשרת אוכלוסיות מודרות ומוחלשות שטל לעולם לא תפגוש ואומר עוד משהו, גם רוב העו"סים במרפאות הפסיכיאטריות לא ייפגשו עימם, הרווחה, סוכנויות יחודיות לעולים, לילדים, לולשאר מודרים יפגשו בהם אבל להם משאבי זמן מועטים ומצומצמים ולכן צריכים להיות שירותים ראשונים טובים. אבל זה חלום אחרית הימים, בריאות הנפש, צריכה לצאת ממשרד הבריאות, לדעתי משרד הרווחה צריך להתבטל, וצריכה לקום רשות בינמשרדית המכילה בתוכה רווחה, בריאות נפש , חינוך צרכים מיוחדים, חינוך מיוחד, שיקום, ילדים בסיכון ביטוח לאומי ולא שמונים אלף סוכנויות ממשלתיות ומופרטות .

עו"ס אינו פסיכולוג לעניים מאחר ובשירות הציבורי יושבים גם פסיכולוגים . עו"ס היא דיספילינה ייחודית שמרוב אקלקטיות מאבדת מייחודה בגלל שיקולים קפיטליסטים.

אידאלים ומדינת הרווחה הקורסת, תפקידנו הוא מאותגר ומאתגר בו זמנית במיוחד במציאות כלכלית לא יציבה עבורינו ועבור הפונים שלנו.

 

[טל קרויטורו]

מעולם לא כתבתי דבר מופרך כזה

אנא קח אחריות על חוסר ההבנה והפרשנות התמוהה ביותר שלך.
אני מעולם לא כתבתי שמי שידו מתקשה להשיג טיפול שיעבוד בנקיון עד גיל 60 ויחסוך שקל לשקל?? חס וחלילה חס ושלום.
מה שכתבתי זה שיש לי מטופלת שהיתה ב25 שנות טיפולים במגזר הציבורי שלא עזרו לה, והעדיפה בסופו של דבר לפנות לטיפול פרטי למרות שהיא לא ממעמד כלכלי גבוה אלא עובדת בנקיון. יחי ההבדל הקטן...
והנה עוד עדכון - אחרי שפגשה אותי הצלחתי לשכנע אותה לעזוב את הטיפול הפסיכיאטרי הציבורי שבו היא היתה כל השנים האלו, והיא הלכה לפסיכיאטרית פרטית - ועכשיו המצב שלה הכי טוב שהיה אי פעם.
לכן יש מצבים שבהם אני ממליצה בלב שלם לקחת הלוואה, מגבית, עבודה נוספת ולעשות את כל מה שאפשר לעשות כדי להשיג את האפשרות לטיפול איכותי (כמו שאם חלילה יש מצב בריאותי קשה מגייסים מהיכן שרק אפשר) כדי לשפר את מצבך היום, ולא כשתגיע לגיל 60. את השקל לשקל שווה לאסוף בדיעבד, אחרי הטיפול, כשאתה כבר נמצא במצב מתפקד.
האם המציאות הקשה היא שהיא עובדת בנקיון ואישה קשת יום, או אולי המציאות הקשה שנוטים להתעלם ממנה היא שהיא סבלה עשרות שנים מטיפול לא טוב דיו מבחינה פסיכולוגית עד רשלני ומזלזל מבחינה פסיכיאטרית?
השירות הפרטי רחוק מלהיות פיקציה, גם בישראל, ובטח שבמדינות אחרות, חבל שאנשים כל כך נאחזים בשיניים בהגדרה אחת של אוכלוסיה מוחלשת - כסף, ולא בהגדרות אחרות. כאילו שאין אוכלוסיות מוחלשות ומודרות באספקטים אחרים מלבד מצב כלכלי, כאילו שרק חולשה והדרה גורמות לסבל אנושי.
מאיפה המצאת שהמנדט של עבודה סוציאלית זה לא לעזור לאנשים סובלים באשר הם, אלא רק לאנשים שסובלים מעוני? מכיוון שעו"ס היא דספלינה יחודית היא צריכה להתקיים בכל מקום ומקום, לא רק במגזר הציבורי. למה רק לדספלינה של פסיכולוגיה יש זכות קיום במגזר הפרטי ולדספלינה של עו"ס, שלדעתי רלוונטית הרבה הרבה יותר לרוב סיבות המצוקה בחיים, לדעתך אין?

 

[KFIRB]

אני בוחר לא לקחת חלק בויכוח

אבל המדינה צריכה לספק שירותים טובים דיו.
מבחינתי אין לפסיכולוגיה מנדט בשירות הפרטי בדיוק כמו לע"ס. אבל המציאות מוכיחה אחרת שגם אלו וגם אלו נמצאים בשוק הפרטי.

ע"ס היא מקצוע חברתי. הערך העליון שלנו הוא להנגיש שירותים, ולצמצם חוסר צדק חברתי/חלוקתי, (ע"ע הקוד האתי).
מהי הפריזמה שדרכה אני בוחן את העולם? מה הפריזמה שאת בוחנת את העולם החברתי? ברור שלשנינו יש פריזמות שונות.

ע"ס נמצאת בבי"ח (כללי , גריאטרי, פסיכיאטרי שיקומי ), בקופ"ח, בשירותי השיקום השונים (דיור, תעסוקה, נכויות עוד ועוד), מערכות חינוך וילדים בסיכון, מערכות כליאה, תקון, מכאן שהעבודה הסוציאלית הינה מקצוע חברתי ולא בהכרח מקצוע קליני בלבד.

אותי מכעיסה מאוד התפיסה הרווחת אצל חלק מאנשים במקצוע, שהתפקיד העיקרי שלנו הוא לטפל, התפקיד שלנו הוא גם לטפל, גם לנהל מקרה, לתווך, לבצע עבודה מערכתית, לגשר ולסנגר. זה ההבדל העיקרי בינינו לאנשי מקצועות הסיוע האחרים.
אנחנו יכולים לעשות זאת באופן פרטי וציבורי , אך אם אנחנו מתמקדים רק בטיפול , אנחנו לא שונים מפסיכולוגים, השונות שלנו מפסיכולוגים היא לא רק בנקודת ההתייחסות (בתוך הפרט, או פרט בתוך הקשר סביבה), יש פסיכולוגים מערכתיים, יש פסיכולוגים התנהגותים קוגניטיבים , יש גם פסיכולוגים המכוונים לתוצאות, יש פסיכולוגים המכוונים לעבודה של האדם בתוך הסביבה, אך אף אחד מהפסיכולוגים לא יעשה עבודה מערכתית במיצוי זכויות, סינגור מול מערכות אחרות , תיווך, גישור ואפילו תיאום טיפול, כל אלו הן התמחויות מקצועיות של העבודה הסוציאלית הכללית, ולאחרונה נוספו התמחויות ביקורתיות בתוך העבודה הסוציאלית, וכן התמחויות קהילתיות, לא הכל טיפול, התערבות קהילתית ניתן לעשות באופן פרטי ובאופן ציבורי. הדרה ואוכלוסיות מוחלשות הן אל רק במצב הכלכלי, אלא במצב האתני, המגדרי, החברתי, השכלה , מקצוע ועוד.

אין לי התנגדות לקיום הדיספלינה באופן פרטי, יש לי התנגדות שלדעתך היא צריכה להתקיים רק באופן פרטי, וכל העובדיןם צריכים לעבוד באופן פרטי - זה גם לפי הקוד האתי לא מטרות המקצוע.

 

[KFIRB]

לגבי ההשוואה לרפואה ודיאטניות

זו השוואה שגויה.

הסיבה היא שאין כיום שירות סוציאלי פרטי במהותו. יש פסיכותרפיסטים פרטים כי המערכת הפסיכיאטרית קורסת (משלל סיבות שלא בא לי להיכנס אליהן). אני אטען שאם ארצה לראות דיאטנית או כל רופא מקצועי אחר (במקצועות הבחירה+רופא משפחה) אקבל תור בזמן סביר, גם אפילו אם ארצה לראות רופא מקצועי מומחה אראה בזמן סביר, דיאטנית בחלק מהמקומות אמתין שבועיים ובחלק אחר אמתין חודשיים, אבל במערכת הפסיכיאטרית לעתים יש המתנה של 3 שבועות ולעתים המתנה של מספר חודשים לבדיקת פסיכיאטר.

הפסיכיאטר יכול להיות זהה לאותו רופא שאפגוש באופן פרטי, רק שזמנו יהיה קצר יותר מזה שאפגוש באופן ציבורי.

לזכות המערכת הציבורית אומר דבר אחד, שהם פשוט מצויינים בלעשות משום דבר וכלום מערכת מפוארת ביחס לנתוני הפתיחה העלובים שלהם , זה משהו שהוא בגדר נס שהשירותים האלו קיימים בהיעדר שום תקציב הגיוני והם עשו המון דברים מדהימים, בכלום כסף.

כשיש לי בחירה בין פרטי לציבורי , אני יכול לבחור, בעבודה סוציאלית לצערי אין בחירה. כי אין שירות פרטי , אין מי שעושה את כל השירותים שנעשים ברווחה (נניח במרכז לאלימות במשפחה, במרכז לנכויות), באופן פרטי.

שיקום תעסוקתי לדוגמא, הוא שירות ציבורי מופרט כולו, אי אפשר להתייחס אליו כשירות שיקום פרטי כי אין חיה כזו.

אז נכון הפסיכותרפיה היא פרטית, אבל היא חלק קטן מאוד מהמקצוע.

 

[טל קרויטורו]

כל אדם ורגעי האושר הקטנים שלו, לא שאני מתחברת

למה שאת מצפה לו בקוצר רוח (לדמיין דעה שונה משלך כתקיפה) אבל יבושם לך.
אכן ערכיי אינם ערכייך, ותפיסותי אינם תפיסותייך, אני מתכוונת ופועלת כדי להשפיע על מליוני בני אדם, וזה בעיני הרבה יותר קרוב לצדק מאשר צדקה. מכל הדברים שאני כבר עשיתי, עושה, ופועלת כדי להמשיך לעשות, לא הייתי יכולה לעשות אפילו 2% מזה במגזר הציבורי, ולא היתה לי אפילו 0.0001% מההשפעה שעומדת להיות לי כדי לשנות דברים לטובה עבור יותר ויותר אנשים.
ההבדל ביננו הוא שאת חושבת שאם יש לאדם כסף לאוטובוס או מונית או שהוא מחזיק במכונית, הוא כבר לא במנדט שלך, ומבחינתי גם אם יש לו צי מכוניות אם הוא סובל הוא כן במנדט שלי. אז הילד המוכה הוא מבוגר שמרויח עכשיו טוב, זו סיבה לא לתת לו מענה של עו"ס? וזו שעברה ניצול מיני כל ילדותה כבר עובדת שנים בהייטק , זו סיבה לא לתת לה מענה של עו"ס? ואם האדם שבור ומרוסק כי הוא תפס את אשתו בוגדת בו, זו סיבה לא לתת לו מענה של עו"ס? גם ברפואה את מציעה שתהיה רק רפואה ציבורית ולא תהיה רפואה פרטית? גם דיאטניות את מציעה שיהיו רק ציבוריות ולא דיאטניות פרטיות? היית מציעה לתת רפואה רק למי שאין לו כסף והוא מוחלש ומודר? אם לא, אז למה את מציעה לתת עו"ס רק למי שאין לו כסף והוא מוחלש ומודר? למה להפקיר את מי שיש לו כסף רק לטיפול של פסיכולוג במקום לאפשר לו טיפול של עו"ס? טיפול של עו"ס רלוונטי עבור כולם, כמו שרפואה רלוונטית עבור כולם. ולכן זה רלוונטי גם לשוק הציבורי וגם לשוק הפרטי.
נסי לחשוב על זה ככה - אם לדעתך יש מקום לפסיכולוגים בשוק הפרטי, למה לדעתך אין מקום לעו"סים בשוק הפרטי? זו הרי לא אותה דצפלינה.

 

[טל קרויטורו]

נ.ב. בעתיד אולי תרצי לחשוב על כך

שכשאת תוקפת מגזר שלם של עובדים סוציאלים באמירות שהם 'פוגעים בערכי המקצוע' כי הם מחזיקים בדעה שונה משלך, למרות שזו לא רק דעה תקפה של עו"ס בשוק הפרטי אלא מציאות נפוצה מאד ברחבי העולם, אנשים עשוים להגיב לך. זה לא אומר שהם 'מוסיפים שמן למדורה שהם רוצים להדליק'. את אומרת אמירות תוקפניות ושגויות בפורום ציבורי כלפי מגזר שלם, לא רק שאת עשויה לקבל תגובות, אלא נראה שמשום מה את אפילו מצפה להן בקוצר רוח. אז ממה נפשך?

 

[מדליקה את השמש]

טוב כמו שאמרתי

את כנראה לא באמת מבינה מה מהות המקצוע אם ככה את רואה את הדברים. הכל אצלך מצטמצם ומתמצה בטיפול, טיפול ושוב טיפול. הרי אלייך מגיע רק מי שיש לו כסף וידע ויכולות ואמצעים אחרים שאין לרוב האוכלוסיה המוחלשת שמגיעה לטיפולם של העוסי"ם. ולא, אני לא מודדת אדם לפי כמה כסף יש לו לאוטובוס או מונית. ולא משנ לי גם אם יש לו צי. הוא יקבל אותו טיפול כמו עשיר....את בוודאי מכירה ש...services for the poor' are poor services ולכן בדיוק שירותי הרווחה נגישים לכולם באותו האופן בניגוד לקליניקה שלך שנגישה רק לאנשים היכולים להרשות זאת לעצמם ולא משנה איך תציגי את הדברים. זה לא התפקיד העיקרי של עבודה סוציאלית. כמו שאמר כפיר ואני לחלוטין מסכימה. המנדט שלנו זה להנגיש שירותים שונים לפונים שלנו, לתווך אותם וכמובן סינגור על הזכויות שלהם. ואין שירותי רווחה פרטיים וחלילה שיהיו כי אז באמת אפשר "לסגור" את המקצוע. האם את עושה את כל הדברים האלו בקליניקה שלך? סביר להניח שלא או מעט מאד. קרוב לוודאי שאת "מתווכת" בין הפונים לחשבון הבנק שלך....אם את רוצה לטפל ולהנגיש את הטיפול הטוב לכולם אז אני אזרום איתך באותו קו מחשבה....במקום שתיקחי 300 שקל לשעה או משהו בסביבות תקחי רק 34 שזה בערך שכר של עובד מתחיל ברווחה. ככה זה באמת יהיה נגיש לכולם....אהה רגע....זה לא מתאים כבר לאנג'דה שלך, נכון? אם את לא מבחינה בין עבודה סוציאלית לפסיכולךוגיה והמהות של המקצוע זה כבר אומר הכל. אם בעינייך יש מקום בשוק הפטרי לפסיכולוגיה כמו לעבודה סוציאלית אז למה לא למדת פסיכולוגיה?...אני למדתי כדי לעבוד בלשכה ולטפל באלו שבאמת זקוקים למכלול השירותים שנותנת עבודה סוציאלית כשטיפול הוא לאו דווקא העיקרי בהם, בטח שלא ברווחה. את רוצה לעשות כסף. זה לגיטימי. אבל בוא נשים את כל הסיפורים מסביב, בצד....

 

[KFIRB]

את בבלל ממש לא בכיוון

טל לוקחת 750 ש"ח לפגישה ואומרת שאצלה הטיפול בעלות כוללת הוא הזול ביותר בארץ כי הוא קצר.
מטפלים אחרים במכון שלה לוקחים 500 ש"ח (450 לשכירים), 350 לסטודנטים ו300 ע"י מטפלים מתחילים.

לטעמי כן ראוי שיהיה שירות סוציאלי מלא לא ממסדי, אפילו פרטי, כי לצערי הרב, הלשכות נכנסות לרוטינה והוכח שדווקא מסגרות חוץ ממסדיות השיגו יותר מאלו של המדינה בחלק מהשירותים, אך עדיין אין שירות סוציאלי שאינו ממסדי כולו, ואין שירות סוציאלי פרטי לחלוטין. הכל תמיד נמצא בפסדו פיקוח של המשרדים הממשלתיים. והבירוקרטיה גורמת לבעיות רבות.

השירות הממסדי, לרוב אינו ביקורתי כלפי עצמו ושונא ביקורות מבחוץ, ומוגבל בשירותים שהוא נותן . יש פעמים לא מעטות שהעו"ס בעצמו צריך עו"ס שיעזור לו לתווך במכלול השירותים השונים עבור הפונה. נניח צריך לדאוג לסידור מוסדי עבור אדם צעיר שלא מוכנים לקבלו בביתו ומצבו הגופני והאישיותי לא מתאימים למגורים לבדו, הוא לא מוכר לבריאות הנפש, ואינו בגיל של חוק סיעוד, מי אמור לדאוג לו? מי אמור לשלם את זה? ומה קורה אם הוא דר רחוב? ועכשיו הגיע לביה"ח כללי, אך הרופא לאחר הטיפול והאשפוז מתרשם שהוא לא יכול מוסרית וחברתית לשחררו לרחוב, מי אמור לטפל בזה? המסגרת השיקומית -רפואית, והעו"ס שם לפעמים שוברת את הראש עם מי לריב ברווחה כדי למצוא פתרון טוב ביותר.
לעתים קרובות מידיי, העו"ס ברווחה האמונים על טיפול כוללני, כמו שמלמדים אותי בהכשרות, כשהטלפון מצלצל או שמגיע פונה אובד עצות, צריך לכוונו, לתת לו מענה ראשוני גם אין אני יודע לתת את המענה להפנותו ולעתים ללוות אותו למי שכן יכול לתת את המענה, לעתים מתקשרים לרווחה ועו"ס עונה לי בחוסר חשק מופגן, עןד לפני שהצגתי את עצמי רק שמעה את מי אני מחפש והיא כבר בהתנגדות וטוענת שזה לא הטלפון של העו"ס שאני מחפש לאחר שאני מציג את עצמי, היא מוסיפה שהיא לא יודעת את הטלפון שלה למרות ששתיהן באותו שירות , בחדרים ושלוחות שונות.... הניכור הזה מרגיש סטודנט, אני לא רוצה לחשוב מה קורה לפונה שמתקשר אליה.

לעתים קרובות במיוחד בשירותים שבהם הכל רגוע ושקט, האנשים שם לוקחים את הזמן ונדמה שהכל שם בסדר מלבד אנשי המקצוע והפונים שמציקים להם.
לעומתם , הכרתי עובדת שיקום בביטוח לאומי, שהייתה עו"סית אמיתית, וחלק גדול מהתנהגותיה המקצועיות אמרה לי שרכשה דווקא ברווחה, אותה עובדת שיקום הייתה מקסימה והייתה לעזר והתייעצות הדדית , וכמותה פגשתי המון עו"סיות מקצועיות , טובות ומקסימות (גם ברווחה), אבל יש משהו בתפיסת הפונים אותנו כשותי קפה ולא עושים כלום שלצערי הרב, נכון לגבי חלק מאיתנו (כמו בכל מקצוע יש יותר טובים ופחות טובים). דווקא את זו שחיפשתי ומצאתי מהרווחה, ראוייה להערכה אין קץ, אך מנגד היו שם עובדות שלא הייתי מתקרב אליהן עם מקל (גם בבטל"א).

המקצוע מגוון מאוד, מאפשר שונות, אך לעתים יש לי תחושה שהרבה מדריכים והרבה עו"סים התבלבלו ורצו להיות פסיכולוגים.

 

[מדליקה את השמש]

750 שקל!?!?!?!?!?

ועוד אומרת לי שלא רק לפונים שלי מגיע להתפרנס!??!?!!? איזה סוג של "פונה" (המרכאות לגמרי בכוונה) יכול בדיוק להרשות לעצמו לשלם סכומים כאלו?!!?!? אהה...רגע בעצם לטל לא משנה אם יש לפונה צי של מכוניות ויותר נכון רצוי שיהיה לו אחד כי אחרת אין שום אפשרות סבירה שהוא יוכל לממן לעצמו כזה סוג של טיפול...
וכן...אני מסכימה עם כל מה שאמרת לגבי זה שירותי הרווחה הציבוריים בחלקם לא יעילים דיים, נגישים דיים ונותנים מענה טוב דיו.
המשפט האחרון שלך מסכם את הכל בנוגע לתפיסה המעוותת לטעמי שיש לחלק מהאנשים כלפי המקצוע. עבודה סוציאלית כדיסציפלינה רחוקה מאד מלהיות רק טיפול. בעיקר ברווחה ובפרט גם בכל עמותות השיקום למיניהם ושאר השירותים המופרטים.