עצות?
היי, שוב. אני עדיין בטיפול פסיכולוגי,4 פגישות. רשמתי בפעם הקודמת שתמיד שאני מגיעה לפסיכולוגית אני מתמלאת תחושות פחד שלא יהיה לי מה להגיד או מה אני אגיד ובסוף יוצא שאני אומרת משהו והיא מתחילה לפתח ולדבר ולדבר ורוב הזמן היא באמת מדברת. ואני לא ממש מצליחה להיפתח אליה לגמרי. אני לא יכולה לדוגמא להגיד דברים בחדר הזה מבלי שחשבתי עליהם קודם וכתבתי לעצמי וחשבתי על מה אני הולכת להגיד לה. זה נורא נורא מתסכל ומבאס אותי כי המון-המון זמן רציתי פסיכולוגית וכשזה סוף סוף קורה אני רוצה שזה באמת יהיה אפקטיבי ואני ארגיש שזה משחרר ועוזר לי. ומצד אחד אני לא רוצה לוותר על הפסיכולוגית,על כל הרעיון הזה, כי אני יודעת שאני צריכה גם אם אני מתחבטת בעצמי הרבה אם אני באמת צריכה. ומצד שני, אני לא רוצה שזה ימשך ככה. כי זה מעיק עליי. לפני כל פגישה שמגיעה אני מרגישה מעין כובד כזה גדול,מועקה כזו של מה לספר ומה להגיד, ואני רוצה לבוא קלילה וחופשיה ואני לא מצליחה. גם שאנחנו מתיישבות ולמשל היא שאלה איך היה סוכות וסיפרתי לדוגמא- על התחרות טניס שהייתה לי בקצרה, הרגשתי מעין מועקה כזו בגרון,כאילו אני ממש מתאמצת לדבר. אני לא רוצה לראות את עצמי שותקת בפניה. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני לא מעניינת. אני לא רוצה להרגיש שאני מטופלת זניחה וחסרת חשיבות. אני רוצה להרגיש טוב איתה. אני מודעת לזה שהתגובה המיידית שאני אקבל זה שאני צריכה ל-דבר איתה על זה. אבל משהו מפריע לי ולא נותן לי. אני לא יודעת איך פתאום להגיד את זה. אני אשמח לשמוע איך. משהו אחר שהתחיל להציק לי זה שאני מפחדת שאני מפתחת חרדה חברתית. אני שמה לב שכמעט רוב הזמן [וכמעט תמיד רק שאני לבד] שאני הולכת ברחוב, שאני הולכת בחוץ לבצפר,למקום מסוים, אני נורא מפחדת להסתכל על האנשים שעוברים מולי. אני תמיד או עם הפלאפון ביד או עם האייפוד ואיכשהו שעוברים לידי אנשים אני מיד שולפת את הפלא או האייפוד ומתחילה או סתם להעביר שירים במהירות או סתם לדפדף בפלאפון בלי סיבה. הדבר הזה היה קורה לי תמיד בכיתה, בהפסקה או באיזשהי סיטואציה שהרגשתי מובכת או לא נעים שהבנות או אנשים היו בכיתה אז מהר מהר הייתי לוקחת את הפלא ומשחקת אותה עסוקה. בורחת. העניין הזה בחוץ מאוד מעיק לי. מצד אחד אני נורא רוצה להתמודד עם זה אז לפעמים אני ממש מתעקשת לעצמי לא לגעת בפלא וללכת רגיל מבלי להילחץ או לפחד או משהו כזה. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה לא. הפחד הזה קורה בעיקר שעוברים מולי גברים או שזה אנשים בגילי. וגם לפעמים שאני עומדת ומחכה לרמזור. המחשבות שעוברות לי בראש זה: מה הם יחשבו עליי, אני נראית רע היום, אני נמוכה וזה מעצבן ומה הם חושבים.ומצד שני,יש לי קטע אחר שהוא ההפך מזה. זה קורה בעיקר שאני הולכת טניס ואני נוסעת באוטובוס. אני מרגישה יותר טוב עם עצמי ואני נורא רוצה שיסתכלו עליי ואני לא ממש מפחדת. יש משהו בטניס שנורא גורם לי להיות מרוצה וגאה בעצמי. כמעט לרוב כשאני הולכת עם מישהי או עם אנשים אז אני לא מרגישה את זה, גם כי אני לא רוצה שיראו את זה עליי אז אני כאילו דוחפת את עצמי. רציתי לדעת מה את/ם חושבת/חושבים? וכמובן עצות לגבי העניין עם הפסיכולוגית.
היי, שוב. אני עדיין בטיפול פסיכולוגי,4 פגישות. רשמתי בפעם הקודמת שתמיד שאני מגיעה לפסיכולוגית אני מתמלאת תחושות פחד שלא יהיה לי מה להגיד או מה אני אגיד ובסוף יוצא שאני אומרת משהו והיא מתחילה לפתח ולדבר ולדבר ורוב הזמן היא באמת מדברת. ואני לא ממש מצליחה להיפתח אליה לגמרי. אני לא יכולה לדוגמא להגיד דברים בחדר הזה מבלי שחשבתי עליהם קודם וכתבתי לעצמי וחשבתי על מה אני הולכת להגיד לה. זה נורא נורא מתסכל ומבאס אותי כי המון-המון זמן רציתי פסיכולוגית וכשזה סוף סוף קורה אני רוצה שזה באמת יהיה אפקטיבי ואני ארגיש שזה משחרר ועוזר לי. ומצד אחד אני לא רוצה לוותר על הפסיכולוגית,על כל הרעיון הזה, כי אני יודעת שאני צריכה גם אם אני מתחבטת בעצמי הרבה אם אני באמת צריכה. ומצד שני, אני לא רוצה שזה ימשך ככה. כי זה מעיק עליי. לפני כל פגישה שמגיעה אני מרגישה מעין כובד כזה גדול,מועקה כזו של מה לספר ומה להגיד, ואני רוצה לבוא קלילה וחופשיה ואני לא מצליחה. גם שאנחנו מתיישבות ולמשל היא שאלה איך היה סוכות וסיפרתי לדוגמא- על התחרות טניס שהייתה לי בקצרה, הרגשתי מעין מועקה כזו בגרון,כאילו אני ממש מתאמצת לדבר. אני לא רוצה לראות את עצמי שותקת בפניה. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני לא מעניינת. אני לא רוצה להרגיש שאני מטופלת זניחה וחסרת חשיבות. אני רוצה להרגיש טוב איתה. אני מודעת לזה שהתגובה המיידית שאני אקבל זה שאני צריכה ל-דבר איתה על זה. אבל משהו מפריע לי ולא נותן לי. אני לא יודעת איך פתאום להגיד את זה. אני אשמח לשמוע איך. משהו אחר שהתחיל להציק לי זה שאני מפחדת שאני מפתחת חרדה חברתית. אני שמה לב שכמעט רוב הזמן [וכמעט תמיד רק שאני לבד] שאני הולכת ברחוב, שאני הולכת בחוץ לבצפר,למקום מסוים, אני נורא מפחדת להסתכל על האנשים שעוברים מולי. אני תמיד או עם הפלאפון ביד או עם האייפוד ואיכשהו שעוברים לידי אנשים אני מיד שולפת את הפלא או האייפוד ומתחילה או סתם להעביר שירים במהירות או סתם לדפדף בפלאפון בלי סיבה. הדבר הזה היה קורה לי תמיד בכיתה, בהפסקה או באיזשהי סיטואציה שהרגשתי מובכת או לא נעים שהבנות או אנשים היו בכיתה אז מהר מהר הייתי לוקחת את הפלא ומשחקת אותה עסוקה. בורחת. העניין הזה בחוץ מאוד מעיק לי. מצד אחד אני נורא רוצה להתמודד עם זה אז לפעמים אני ממש מתעקשת לעצמי לא לגעת בפלא וללכת רגיל מבלי להילחץ או לפחד או משהו כזה. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה לא. הפחד הזה קורה בעיקר שעוברים מולי גברים או שזה אנשים בגילי. וגם לפעמים שאני עומדת ומחכה לרמזור. המחשבות שעוברות לי בראש זה: מה הם יחשבו עליי, אני נראית רע היום, אני נמוכה וזה מעצבן ומה הם חושבים.ומצד שני,יש לי קטע אחר שהוא ההפך מזה. זה קורה בעיקר שאני הולכת טניס ואני נוסעת באוטובוס. אני מרגישה יותר טוב עם עצמי ואני נורא רוצה שיסתכלו עליי ואני לא ממש מפחדת. יש משהו בטניס שנורא גורם לי להיות מרוצה וגאה בעצמי. כמעט לרוב כשאני הולכת עם מישהי או עם אנשים אז אני לא מרגישה את זה, גם כי אני לא רוצה שיראו את זה עליי אז אני כאילו דוחפת את עצמי. רציתי לדעת מה את/ם חושבת/חושבים? וכמובן עצות לגבי העניין עם הפסיכולוגית.