אם תרצו פשיסטים
New member
ערבים נאצים ??? לפי בן גוריון כן
[..]חשוב יותר לציין שהוא לא חזה מראש, או אולי לא טרח לומר, שתפיסתו של אייכמן תדרבן את גרמניה לעשות סוף-סוף מאמץ רציני ראשון להביא למשפט לפחות את אלה שהיו מעורבים ישירות ברצח. בשנת 1958 נוסדה במערב-גרמניה, באיחור רב, הסוכנות המרכזית לחקירת פשעי הנאצים, בראשותו של התובע ארווין שִילֶה (Schüle). הסוכנות נתקלה בשורה ארוכה של קשיים, הן בגלל חוסר שיתוף פעולה מצד עדים גרמנים והן בגלל אי-נכונותם של בתי המשפט להגיש תביעות על סמך חומר ששלחה להם הסוכנות המרכזית. לא שבזכות המשפט בירושלים נתגלתה איזו עדות חדשה וחשובה, מהסוג שהיה דרוש לחשיפת שותפיו של אייכמן, אולם בתי המשפט המקומיים הושפעו מספיק מן הידיעה על חטיפתו הסנסציונית של אייכמן ומן המשפט העומד להיפתח, כדי להשתכנע לעשות שימוש בממצאים של מר שילה ולהתגבר על הרתיעה המקומית לעשות משהו בעניין "הרוצחים שבינינו" בשיטה הידועה של הענקת פרסים על תפיסתם של פושעים מוכרים.
התוצאות היו מדהימות. שבעה חודשים לאחר הגעתו של אייכמן לירושלים וארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, הצליחו סוף-סוף לעצור את ריכארד בֶּר (Baer), יורשו של רודולף הֶס (Höss) כמפקד מחנה אושוויץ. בזה אחר זה, ובמהירות רבה, נעצרו גם רוב החברים של מה שכונה קומנדו-אייכמן: פרנץ נוֹבָאק (Novak), שעבד כמדפיס באוסטריה; ד"ר אוטו הוּנשֶה (Hunsche), שהשתקע כעורך-דין במערב-גרמניה; הרמן קרוּמי (Krumey), שהיה לרוקח; גוסטב ריכטר (Richter), שהיה "יועץ לענייני יהודים" ברומניה; ווילי צֶפּף (Zöpf), שמילא אותו תפקיד באמסטרדם. על אף שעדויות נגדם פורסמו בגרמניה שנים קודם לכן, בספרים ובמאמרים בכתבי עת, אף אחד מהם לא ראה צורך לחיות תחת שם בדוי. בפעם הראשונה מאז סיום המלחמה היו עיתונים גרמניים מלאים בכתבות על משפטים נגד פושעים נאצים, כולם רוצחי המונים (אחרי מאי 1960, החודש שבו נעצר אייכמן, אפשר היה לשפוט רק על רצח מדרגה ראשונה. כל יתר העבירות נמחקו בשל תקנת ההתיישנות, שהיא עשרים שנה לגבי רצח). אי-רצונם של בתי המשפט המקומיים להעמיד לדין על פשעים כאלה התבטא רק בפסקי הדין המדהימים בקלותם שנפסקו לנאשמים (כך, ד"ר אוטו בּרַאדפִיש (Bradfisch) נשפט לעשר שנות עבודת פרך. הוא השתייך לאַיינזַצגרוּפֶּן (Einsatzgruppen), יחידות ההרג הניידות של הס"ס במזרח, והיה אחראי להריגת חמישה-עשר אלף יהודים. לד"ר אוטו הונשה נפסקו חמש שנות עבודת פרך. הוא היה המומחה המשפטי של אייכמן, ואחראי אישית לשילוחם ברגע האחרון של כאלף ומאתיים יהודים הונגרים, שמתוכם נהרגו לפחות שש-מאות איש. יוזף לֶכטַאלֶר (Lechthaler) נידון לשלוש שנים ושישה חודשים. הוא "חיסל" את התושבים היהודים של סְלוּצק וסמוֹלֶבִיץ' ברוסיה). בין העצורים החדשים היו אנשים בעלי עמדות מכובדות במשטר הנאצי, ורובם כבר עברו את תהליך הדֶה-נַאצִיפִיקַציָה בבתי משפט גרמניים. אחד מהם היה גנרל הס"ס קארל וולף (Wolff), לשעבר ראש הצוות האישי של הימלר, שעל פי מסמך שהוצג ב1946- בנירנברג קיבל "בשמחה יוצאת דופן" את הידיעה ש"בשבועיים האחרונים, חמשת-אלפים מבני העם הנבחר מוסעים מדי יום ברכבת" מורשה לטרבלינקה, אחד ממרכזי ההשמדה במזרח. אדם נוסף היה וילהלם קוֹפֶּה (Koppe), אשר תחילה היה אחראי להריגה באמצעות גז בחֶלמנוֹ, ואחר כך ירש את מקומו של פרידריך וילהלם קרִיגֶר (Krüger) בפולין. הוא היה אחד מבכירי המנהיגים של הס"ס, ותפקידו היה להפוך את פולין ל"יודנריין". בגרמניה שלאחר המלחמה היה קופה מנהל בית חרושת לשוקולד. לעתים אכן נפסקו עונשים כבדים, אבל הם נראים מפוקפקים עוד יותר כשהנענשים הם עבריינים כמו אריך פוֹן דֶם בָּאך-צֶלֶבסקִי (Bach-Zelewski), לשעבר גנרל בסגל הפיקוד הבכיר של הס"ס (Higher S.S) וחייל הנהגת המשטרה. הוא נשפט ב1961- על השתתפות במרד רֶהם (Röhm) ב1934-, ונידון לשלוש שנים וחצי; הוא נתבע בשנית ב1962- על הריגת שישה קומוניסטים גרמנים ב1933-, נשפט בפני חבר מושבעים בנירנברג ונידון למאסר עולם. אף אחת מן התביעות לא הזכירה שאותו באך-צלבסקי היה ראש המנגנון האנטי פרטיזני בחזית המזרח, או שהוא השתתף במעשי טבח ביהודים במינסק ובמוֹגִילֶב, ברוסיה הלבנה. האם מותר לבתי דין גרמניים לעשות "הבחנות אתניות" באמתלה שפשעי מלחמה אינם פשעים? או, הייתכן שבאך-צלבסקי נענש בחומרה יוצאת דופן, לפחות בבית משפט בגרמניה שלאחר המלחמה, משום שהיה בין המעטים שסבלו מהתמוטטות עצבים לאחר ההריגות ההמוניות, ניסה להגן על היהודים מהאיינזצגרופן והעיד לטובת התביעה בנירנברג? הוא היה גם היחיד בקבוצה זו אשר ב1952- האשים את עצמו בפומבי ברצח המוני, אבל מעולם לא נשפט על כך.[..]
חנה ארנדט "אייכמן בירושלים"
[..]חשוב יותר לציין שהוא לא חזה מראש, או אולי לא טרח לומר, שתפיסתו של אייכמן תדרבן את גרמניה לעשות סוף-סוף מאמץ רציני ראשון להביא למשפט לפחות את אלה שהיו מעורבים ישירות ברצח. בשנת 1958 נוסדה במערב-גרמניה, באיחור רב, הסוכנות המרכזית לחקירת פשעי הנאצים, בראשותו של התובע ארווין שִילֶה (Schüle). הסוכנות נתקלה בשורה ארוכה של קשיים, הן בגלל חוסר שיתוף פעולה מצד עדים גרמנים והן בגלל אי-נכונותם של בתי המשפט להגיש תביעות על סמך חומר ששלחה להם הסוכנות המרכזית. לא שבזכות המשפט בירושלים נתגלתה איזו עדות חדשה וחשובה, מהסוג שהיה דרוש לחשיפת שותפיו של אייכמן, אולם בתי המשפט המקומיים הושפעו מספיק מן הידיעה על חטיפתו הסנסציונית של אייכמן ומן המשפט העומד להיפתח, כדי להשתכנע לעשות שימוש בממצאים של מר שילה ולהתגבר על הרתיעה המקומית לעשות משהו בעניין "הרוצחים שבינינו" בשיטה הידועה של הענקת פרסים על תפיסתם של פושעים מוכרים.
התוצאות היו מדהימות. שבעה חודשים לאחר הגעתו של אייכמן לירושלים וארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, הצליחו סוף-סוף לעצור את ריכארד בֶּר (Baer), יורשו של רודולף הֶס (Höss) כמפקד מחנה אושוויץ. בזה אחר זה, ובמהירות רבה, נעצרו גם רוב החברים של מה שכונה קומנדו-אייכמן: פרנץ נוֹבָאק (Novak), שעבד כמדפיס באוסטריה; ד"ר אוטו הוּנשֶה (Hunsche), שהשתקע כעורך-דין במערב-גרמניה; הרמן קרוּמי (Krumey), שהיה לרוקח; גוסטב ריכטר (Richter), שהיה "יועץ לענייני יהודים" ברומניה; ווילי צֶפּף (Zöpf), שמילא אותו תפקיד באמסטרדם. על אף שעדויות נגדם פורסמו בגרמניה שנים קודם לכן, בספרים ובמאמרים בכתבי עת, אף אחד מהם לא ראה צורך לחיות תחת שם בדוי. בפעם הראשונה מאז סיום המלחמה היו עיתונים גרמניים מלאים בכתבות על משפטים נגד פושעים נאצים, כולם רוצחי המונים (אחרי מאי 1960, החודש שבו נעצר אייכמן, אפשר היה לשפוט רק על רצח מדרגה ראשונה. כל יתר העבירות נמחקו בשל תקנת ההתיישנות, שהיא עשרים שנה לגבי רצח). אי-רצונם של בתי המשפט המקומיים להעמיד לדין על פשעים כאלה התבטא רק בפסקי הדין המדהימים בקלותם שנפסקו לנאשמים (כך, ד"ר אוטו בּרַאדפִיש (Bradfisch) נשפט לעשר שנות עבודת פרך. הוא השתייך לאַיינזַצגרוּפֶּן (Einsatzgruppen), יחידות ההרג הניידות של הס"ס במזרח, והיה אחראי להריגת חמישה-עשר אלף יהודים. לד"ר אוטו הונשה נפסקו חמש שנות עבודת פרך. הוא היה המומחה המשפטי של אייכמן, ואחראי אישית לשילוחם ברגע האחרון של כאלף ומאתיים יהודים הונגרים, שמתוכם נהרגו לפחות שש-מאות איש. יוזף לֶכטַאלֶר (Lechthaler) נידון לשלוש שנים ושישה חודשים. הוא "חיסל" את התושבים היהודים של סְלוּצק וסמוֹלֶבִיץ' ברוסיה). בין העצורים החדשים היו אנשים בעלי עמדות מכובדות במשטר הנאצי, ורובם כבר עברו את תהליך הדֶה-נַאצִיפִיקַציָה בבתי משפט גרמניים. אחד מהם היה גנרל הס"ס קארל וולף (Wolff), לשעבר ראש הצוות האישי של הימלר, שעל פי מסמך שהוצג ב1946- בנירנברג קיבל "בשמחה יוצאת דופן" את הידיעה ש"בשבועיים האחרונים, חמשת-אלפים מבני העם הנבחר מוסעים מדי יום ברכבת" מורשה לטרבלינקה, אחד ממרכזי ההשמדה במזרח. אדם נוסף היה וילהלם קוֹפֶּה (Koppe), אשר תחילה היה אחראי להריגה באמצעות גז בחֶלמנוֹ, ואחר כך ירש את מקומו של פרידריך וילהלם קרִיגֶר (Krüger) בפולין. הוא היה אחד מבכירי המנהיגים של הס"ס, ותפקידו היה להפוך את פולין ל"יודנריין". בגרמניה שלאחר המלחמה היה קופה מנהל בית חרושת לשוקולד. לעתים אכן נפסקו עונשים כבדים, אבל הם נראים מפוקפקים עוד יותר כשהנענשים הם עבריינים כמו אריך פוֹן דֶם בָּאך-צֶלֶבסקִי (Bach-Zelewski), לשעבר גנרל בסגל הפיקוד הבכיר של הס"ס (Higher S.S) וחייל הנהגת המשטרה. הוא נשפט ב1961- על השתתפות במרד רֶהם (Röhm) ב1934-, ונידון לשלוש שנים וחצי; הוא נתבע בשנית ב1962- על הריגת שישה קומוניסטים גרמנים ב1933-, נשפט בפני חבר מושבעים בנירנברג ונידון למאסר עולם. אף אחת מן התביעות לא הזכירה שאותו באך-צלבסקי היה ראש המנגנון האנטי פרטיזני בחזית המזרח, או שהוא השתתף במעשי טבח ביהודים במינסק ובמוֹגִילֶב, ברוסיה הלבנה. האם מותר לבתי דין גרמניים לעשות "הבחנות אתניות" באמתלה שפשעי מלחמה אינם פשעים? או, הייתכן שבאך-צלבסקי נענש בחומרה יוצאת דופן, לפחות בבית משפט בגרמניה שלאחר המלחמה, משום שהיה בין המעטים שסבלו מהתמוטטות עצבים לאחר ההריגות ההמוניות, ניסה להגן על היהודים מהאיינזצגרופן והעיד לטובת התביעה בנירנברג? הוא היה גם היחיד בקבוצה זו אשר ב1952- האשים את עצמו בפומבי ברצח המוני, אבל מעולם לא נשפט על כך.[..]
חנה ארנדט "אייכמן בירושלים"