ללמוד את שיטת הקניות מהאמריקאים.
אני לא סובל את האמריקאים. נגעל מהם. לא חשוב כרגע למה. זה לא הענין. אבל יש דבר אחד שאנחנו חייבים ללמוד מהם. יש להם שיטת קניות שלישראלי ממוצע זה נראה כחידה בלתי פתירה. קודם כל הם גוזרים קופונים מהעיתונים ועם זה הם יכולים לעשות קניות מכאן ועד להודעה חדשה. זו אחת השיטות שהרבה סוחרים מפרסמים מה המחיר בחנות שלהם למוצרים השונים ומפתים לקוחות להגיע אליהם. עכשיו מתחילה החשבונאות הקטנה של הצרכן האמריקאי. למשל פירות וירקות. שם לא מוכרים לפי משקל. מוכרים לפי יחידה. לא קונים קילו עגבניות אלא 3 או 4 או 5 עגבניות. סיפר לי חבר (שבמקרה מגדל בארץ אבוקדו) שהוא היה בארה"ב ורצה לקנות אבוקדו (מאד יקר שם). אבל הוא לא קונה אחד. רצה לקנות 6. לא רצו למכור לו. אחד, כן, שניים שלושה עוד הולך. ברביעי מסתכלים עליך עקום. בחמישי - אם ימכרו לך - אתה נחשב משוגע-בזבזן. את השישי לא ימכרו לך. אין צ'אנס. יש עוד לקוחות, הסחורה צריכה להספיק לכולם ואתה לא בן יחיד. זה מה שהוא סיפר לי. והוא גילה עוד משהו. אמריקאי יקנה בחנות אחת 4 מלפפונים אבל את ארבע העגבניות הוא יקנה בחנות אחרת כי שם עגבניה יותר זולה בסנט אחד. הוא יסע לחנות האחרת גם אם היא בקצה השני של העיר. לפעמים זה מרחק רב וזמן רב. ורכב אמריקאי יודע לשתות בלי עין הרע. אז תשאלו מה ההגיון?! הרי הדלק שהוא "מבזבז" יותר יקר באלפי אחוזים מהכמה סנטים שהוא מרויח. זה מה שישראלי לא מבין. התשובה היא פשוטה. שם המימשל לא מתערב במחירים. הציבור בעצמו צריך לפקח על המחירים. הזמן וההוצאות על הנסיעה זה מס שכולם משלמים מרצון כדי לשמור על יציבות מחירים. כל סוחר יודע שאם הוא יעלה את המחיר אצלו אפילו בסנט אחד - אנשים יסעו לקצה השני של העיר ולא יקנו אצלו. אני לא יודע אם כולם ככה, אבל זה העיקרון אצלם. אגב, בגלל זה אצלם התחילה שיטת 13.99 לא 14. זה 13.99. שם סנט אחד עושה את ההבדל אם יכנסו לחנות א' או לחנות ב'.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות, במיוחד כשיש תחרות.
סיפר לי קרוב משפחה מקנדה (לוואל - קוויבק) ששם זה אותו דבר והרבה פעמים הוא נוסע ועובר את הגבול לארה"ב וקונה שם כי יותר זול (והיותר זול הזה יכול להיות כולה בכמה סנטים). אז לנו אין אפשרות כזו. אבל כמה רחובות? מה הבעיה? יש לי 4 סופרים ליד הבית ואני לא ניגש לשם. יקרנים מדי. אשדוד לא רחוקה ושווה את הנסיעה.
גם יש לי שתי חנויות מכולת שכונתיות ליד הבית במרחק יריקה. לא מתקרב. יקר מדי.
רמי לוי היה פעם כדאי. היום ממש צריך להיזהר. יש דברים שמשתלם לקנות אצלו ויש דברים שממש לא. היום, כשיש לו מתחרים מתחת לאף - אנחנו צריכים לנצל את זה. אני קונה הרבה באשדוד. על פני רדיוס של כקילומטר וחצי - 8 סופרמרקטים: רמי לוי, אושר עד (ברחוב המקביל), מגה בקצה הרחוב בדיוק בין שניהם, שופרסל בקצה השני של הרחוב - בין שניהם, יינות ביתן, יוחננוף, עדן טבע מרקט וטיב טעם. וכל זה ברדיום של קילומטר וחצי. פעם היו שם גם "יש" וגם סופר-זול ממן (הרבוע הכחול) אבל הם לא עמדו בתחרות וסגרו. במרחק לא רב יש גם מחסני כמעט חינם, עוד יינות ביתן וכן הלאה. עכשיו פתחו באותו רחוב ממש גם מקס-סטור וגם סטוק. יש גם "חד-פעמית". אני שוב מזכיר - הכי רחוק זה קילומטר וחצי שגם ברגל אפשר לגשת. אצלי קניות זה טיול של לפחות חצי יום עבודה. לפעמים אני מחלק את זה על פני יומיים ואפילו שלושה אם יש צורך. בסוף - רווח נקי. קונה בכל מקום רק מה שכדאי. אז נכון שעומדים כמה פעמים בתור לקופה אבל זה רווח נקי שיכול להגיע גם לחמישים עד מאה ₪ בשבוע. כלומר 200 עד 400 ₪ ויותר בחודש. הולך אצלכם ברגל? אצלי לא. לפעמים קונה בחצי חינם בחולון (פעם לא הייתי מתקרב לשם כי הם יקרנים בטירוף. אבל מישהו פתח על ידם אז הם הורידו קצת מחירים ולפעמים יש מבצעים שווים. בדרך כלל סחורה מעולה - במיוחד בבשר בקר ועוף, דגים, פירות וירקות).
אז אם יקר אצל רמי לוי - עובר לאושר עד וקונה שם. אם לא מתאים לי, עובר לסופר אחר. ואם בסוף לא מצאתי במחיר שמתאים לי, נבדוק בחצי חינם כשנעבור שם. ואם לא מצאתי משהו במחיר טוב - לא קונה. לא אמות מזה.
סחורה לא טובה? לא קונה.
זו צריכה להיות השיטה. כך הסוחרים לא יצחקו עלינו עם המחירים.
תזכרו שהיום מוכרים לכם רכב חדש - בתשלומים. לפני כמה שנים מי חלם על זה בכלל?!
הכח אצלנו הקונים. הסוחרים רוצים למכור יותר ממה שאנחנו רוצים לקנות. תזכרו את זה ותנצלו את זה. ומי שרוצה לצאת פראייר - שישלם.
לא חשוב שתמיד יש כמה כאלה שיקנו בכל מחיר. הם לא הרוב והם לא הכח. "עמך" זה אנחנו, זה הרוב וזה הכח.
תתחילו להפנים וליישם. כל אחד יתן דוגמא אישית ולאט לאט נשיג את מה שאנחנו רוצים.
