../images/Emo6.gif../images/Emo3.gif../images/Emo6.gif
אמא של האקס שלי הייתה פולנייה אמיתית, כמו שרק פולניות יודעות. ================================================= היו לה ציפורניים מגודלות עם לק בצבע אדום-של-שושנים-פולניות (גם בידיים וגם ברגליים), היא הייתה נודניקית והיסטרית, האכילה את ילדיה כאילו היא המפטמת והם האווזים, והכי חשוב – היא שנאה כל יצור מהמין הנשי שהעז לעפעף לכיוון הבן שלה, פרי חלציה, התינוק בן ה 22 שלה. ================================================================= כמו כל אמא פולנייה טובה, אמא של האקס שלי דאגה לעשות מחיי גהינום קטן, ולהבהיר לבנה בכל אפשרות שהוא יכול יותר. שהוא צריך יותר. שהוא צריך מישהי, ================================================================ לאקס שלי היה גם אבא, אבל תפקידו בסיפור משני. למעשה, תפקידו בחיים באופן כללי משני. הוא מסתכם בלשבת מול הטלוויזיה, ולנהום. בכל שנות חברותינו, לא שמעתי משפט שלם אחד יוצא מפיו של אבא של הפולני שלי. ================================================================ אמא של האקס שלי הייתה חכמה כמו שרק פולנייה בלי תעודת בגרות יכולה להיות חכמה. ============================================================= זה אומר, בקצרה, שהיא לא ידעה כלום אבל הייתה בטוחה שהיא יודעת הכל, ויותר טוב מכולם. בעיקר מהחברה הסטודנטית של הבן שלה. המילה "סטודנטית" אגב, שימשה אצלה כמילת גנאי. ססססטודנטית. ================================================================= יותר מכל אהבה אמא של האקס שלי לאבחן אצלי מחלות שונות. תמיד נראיתי לה חיוורת, רזה מדי, קצת ירוקה. לדעתי היא פשוט קיוותה שאולי בסוף מאמציה להרוג אותי יצליחו, ובינתיים הסתפקה בכך שהייתה מאכסנת את מברשת השיניים שלי בארון של חומרי הניקוי הרעילים. =============================================================== האקס שלי, תינוק בגובה 185 ובמשקל 120 קילו, חשב - או ליתר דיוק ידע- שאמא שלו היא פאר היצירה. מתוך נסיון שלא לחצוץ בין האם והרך הנולד, ניסיתי בהתחלה לכבוש את ליבה, או לפחות לתקשר איתה ברמה ידידותית פחות או יותר. זה לא הצליח. ================================================================ כל נסיון לשיחה עם האמא נגמר בד"כ בזה שהיא פירטה בפניי, סעיף אחר סעיף, מה לא בסדר אצלי, אצל הוריי, אצל אחיי ואחיותי, ולבסוף – איך אני מחבלת בחינוכו של הבן-יקיר-לה. ================================================================= לאמא של האקס שלי היו המון עצות לחיים טובים. כזכור, לא הייתה לה תעודת בגרות, אבל מנוי על "לאישה" וערוץ "ויוה פלוס" דווקא היו לה. ובעיקר היה לה המון זמן פנוי, מפני שהיא לא הצליחה למצוא עבודה, וכשהצליחה למצוא עבודה, בדרך כלל בטלמרקטינג, זה שרד לא יותר מחודש - במקרה הטוב. כמובן, זו לא הייתה אשמתה. כפי שהיא הגדירה את זה בעצמה, היא לא התקבלה לשום עבודה מפני שהייתה – במילותיה המדוייקות – over quantified. לא היה טעם להסביר לה את גודל הטעות, המילולית והמחשבתית. אמא יודעת הכי טוב. גם לא ברור לי אלו כישורים אמא של האקס שלי חשבה שיש לה. אבל זה לא הפריע לה להצהיר בכל הזדמנות שהיא "ויתרה על הכל למען הילדים". ואני לתומי חשבתי שלשבת בבית מול ויוה במקום לשטוף חדרי מדרגות זה לא כזה עסק רע. אבל רגע השיא של האינטימיות ביחסינו היה, ללא ספק, שנה בערך אחרי שאני והאקס שלי התחלנו לצאת, כשהיא לפתע התעניינה מה שם משפחתי. התרגשתי עד כדי דמעות. כמו כן, במסגרת מאמציי להתיידד, סיפרתי לה פעם כי אחת החנויות שהיא התלוננה עליהן פעם התחילה להביא מידות נוער גדולות, ושהיא יכולה לקנות לצעירה שלה בגדים שם (אני בכוונה אומרת "צעירה", כי הילדה הזו לא הייתה קטנה לפי שום קנה מידה אנושי ידוע). לזה ענתה לי בחביבות, תוך שהיא בוחנת את בטני בגלוי, "לא, היא מאוד רזתה. אבל את אולי יכולה ליהנות מזה". ברגע הזה קרסו כל המחסומים, ועניתי, מתוך ידיעה ברורה שבזה אני מסיימת את הקריירה שלי אצלה – "לא. את לא מבינה, מידות מ-מ-ש גדולות. אפילו *את* יכולה למצוא שם משהו". עד היום מספיק שאזכר במבט שהיה בעיניה כדי לספק אותי. במשך כל שנות חברותינו, אמא של האקס שלי לא העלתה על דעתה להגיד לי "חג שמח", לאחל לי "יום הולדת שמח" או חס וחלילה לתת לי מתנה. כמובן, כשהיה צורך להסיע את אחד הבולבוסים האנושיים שהיא גידלה בבית לאנשהו, או שהיא ובעלה, שכונה בפיה "קוצ´י", רצו לצאת בערב לאכול פלאפל ומישהו צריך היה לשמור על "הילדים" (בני ה 16 ו 14) – אז היא באמת שמחה שיש לבנה חברה. כי לאקס שלי, בן ה 22, גם לא היה רישיון נהיגה. לאורך כל חברותינו, גיליתי סבלנות וסובלנות עדתית כלפי פולניותה של אמו של האקס, שהרי צריך לכבד את בני כל העדות. אבל ביום בו גיליתי שהאקס עושה לאמו מסאז´ים כשהיא בלי חולצה – הבנתי שכנראה שהקריירה שלי כפולנייה לעתיד הגיעה לקיצה, ורצתי לזרועותיו של המרוקאי הראשון שנקרה בדרכי. לא שהם מושלמים, אבל לפחות אצלם האוכל טעים.
