hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלו באמצע השבוע, אבל היא כותבת לי זמן קצר לפני שאני מתארגן ויוצא. ניכר בה שהיא מדוכדכת משהו מיום השנה לאירועי הטבח. החבר הכי טוב של אח שלה גם נרצח בנובה. והאזעקה בצהריים, כאשר על-פי רוב לא נשמעות פה אזעקות, מן הסתם לא עזרה. היא צריכה אותי לצידה. היא זקוקה לי. ושלא כמו בדרך כלל, לא רק למגעי. לא שלא יצא לי בעבר להישאר איתה עוד קצת גם אחרי הסקס וסתם לדבר, אבל הפעם זה אחרת. הפעם זה שונה. אני מרגיש את זה. היא באמת זקוקה לי בשביל שאהיה שם בשבילה. לבי נכמר עליה ואני לא חושב פעמיים. אני לא יכול להשאיר אותה לבד. אני גם בין סמסטרים בלימודים, אז זה לא כאילו שאני עסוק יותר מידי, אז מה אכפת לי, בעצם?
אני מתארגן ויוצא.
השכונה מוצפת ניידות ושוטרים, שכנראה נשלחו לשמור עלינו מפני אפשרות של פיגועים לכבוד יום השנה למתקפת השבעה באוקטובר.
למרות שאנחנו יזיזים מזה זמן, כך שאני כבר לא צריך לעשות מאמץ בשביל להשאיר עליה רושם, אם אי-פעם בכלל הייתי צריך (כאילו שאני עצמי עם כל תכונותיי הטבעיות אינני מספיק
[סליחה אם זה לא צנוע]), ולמרות ההתרעה הקצרה וההתארגנות הבהולה, אני כמובן במיטבי. אני תמיד במיטבי.
כהרגלי אני מגולח, מקולח, מסורק, מצוחצח, מבושם, מטופח, זוהר.
אני לבוש בבגדיי היקרים ביותר. נעליים של דולצ'ה וגבאנה ב-3,000 שקל, מכנסיים חדשים ב-250 שקל (למרות שיש לי גם מכנסיים ב-400 אבל לא חשוב), חולצה של דולצ'ה וגבאנה ב-2,100 שקל, משקפי הראייה של הוגו בוס ב-2,000 שקל. שני שפריצים של בושם ב-500 שקל, אחד על כל צד של הצוואר. שעון היד של רולקס ב-18,000 שקל נשאר בבית. הוא לא מתאים שלא עם חולצות עם שרוולים ארוכים, ואני לא יכול ללבוש חולצה עם שרוולים ארוכים, אני לא הולך לחתונה או משהו. בסה"כ הולך לפגישה עם בחורה (ועוד יזיזה, זה אפילו לא דייט). מכף רגל ועד ראש אני לבוש ומאובזר בשווי כולל של למעלה מ-7,000 שקל. למעלה מ-26,000 שקל אם הייתי עונד את השעון...
גובהי מטר שמונים ושמונה. שיערי ברונטי, ארוך וחלק למגע (במיוחד עם השמפו החדש שעברתי אליו לא מזמן). עיניי בהירות.
כולי משדר כלפי חוץ ביטחון עצמי, סמכות, סקס אפיל.
איזה מראה.
הראשים מסתובבים בכיווני, אך אני מתעלם מהם בצניעות.
הם מכירים אותי כמובן, האנשים האלו, אך לעולם לא נמאס להם להסתכל עליי.
אני הרי כל-כך יפה.
בעודי חולף על-פניהם, וכאשר הם רואים אותי כך, מטופח ונאה אפילו עוד קצת יותר מבדרך כלל, אני תוהה האם ביכולתם לשער לעצמם לאן מועדות פניי, ושאני בדרכי אל בחורה מאוד ברת מזל.
בדרכי, ובצד החיצוני של המרכז המסחרי, אל מחוץ לדלת של חנות פרחים ושוקולדים עומד מעמד, ועליו שני דוגמיות של קופסאות גדולות של שוקולדים של פררו רושה. האחת כולה כדורי פררו רושה רגילים עטופים בעטיפה הצהובה. השנייה היא קופסה של כמה סוגים, שורה של אלו עם העטיפה החומה (הכי טעימים), כמה שורות של של אלו עם העטיפה הצהובה, הרגילים, ושורה של אלו בעטיפה הלבנה, הכי פחות טעימים.
אני כמעט חולף על פני החנות, אבל לבסוף פונה לכיוונה וקונה את הקופסה של הפררו רושה המעורב. עלה 60 שקל.
בעיקרון, אני לא צריך לקנות לה שום דבר, בטח שלא שוקולד. אני לא רוצה לשלוח לה את המסר הלא נכון בנוגע לכוונות שלי. מצד שני, עובר עליה יום לא פשוט, ואני רוצה משהו נוסף מלבד עצמי בשביל לעודד אותה, במקרה הלא סביר שבו אני עצמי לא אעמוד במשימה.
אני קונה את הקופסה וממשיך ללכת. עובר על פני המאפייה של מוטי, המספרות, איפה שהספרים לא טובים מספיק אז אני מסתפר מחוץ לשכונה, ולבסוף חולף על פני הקיוסק. מחוץ לקיוסק, על המדרכה, מצויים מקררים מלאים בארטיקים. בעודי חולף על פני המקום, אני לא יכול שלא לשמוע במקרה שיחה המתרחשת במקום, ובאותו הרגע כיעורם של העולם ושל החיים מכים ישירות בפרצופי.
אמא והבן שלה, שנראה לי שהוא בן בערך 5, אבל לא היה יכול להיות מבוגר יותר ממקסימום 6, דיברו ביניהם על כך שהוא מבקש מאמא שלו שתקנה לו ארטיק, שבטח עולה משהו כמו...10 שקל?
"אמא, אני רוצה ארטיק", אמר הילד הקטן.
"אי-אפשר, אין לי כסף".
"אז נלך להביא", קרא הילד בקול מאוכזב.
"מאיפה?", שאלה האמא, מבהירה לילד שפשוט אין לה וזהו.
עד השלב הזה כבר חלפתי על פניהם, ולא שמעתי את שארית השיחה, אבל דבר אחד היה ברור. הילד הזה לא מקבל שום ארטיק, כי לאמא שלו אין אפילו 10 שקל פנויים לשם כך.
פתאום אבן גדולה התיישבה בתוך הלב.
פתאום נבוכתי כל-כך.
בעודי חולף על פניהם ובמקרה שומע את השיחה, האצתי את צעדיי על-מנת לחלוף על פניהם כמה שיותר מהר, לפני שיבחינו בי, בכמה טוב אני נראה, בכמה יקר אני לבוש.
פתאום התביישתי.
פתאום התביישתי כמו מה שלא התביישתי במשך הרבה זמן.
התביישתי שאני חי בעולם כזה שיש אימהות שלא מסוגלות לקנות לילד שלהן הבן 5 ארטיק בעשר שקל.
התביישתי להיות מישהו שיש לו בשעה שלאמא ולילד האלו אין.
ומעל הכול התביישתי לעבור ולחלוף כך על פניהם, כפי מה שאני וכפי מה שהייתי, נאה כל-כך, לבוש כך בבגדים ואביזרים בעלות של אלפי שקלים, מחזיק שקית שבה קצת יותר מעשרים כדורי שוקולד שעליהם שילמתי 60 שקל, ושאפילו לא היו בשבילי עצמי, אלא מתנה לאדם אחר.
לאחר שכבר חלפתי על פניהם, השענתי את הראש מעט אחורנית, גלגלתי את העיניים כלפי מעלה, מצמצתי במהירות בשביל להעלים את הדמעות, והשתדלתי להירגע.
היא לא צריכה לראות אותי ככה כשאגיע אליה.
המשכתי ללכת. הגעתי אל מחוז חפצי. דפקתי על הדלת.
היא פתחה. חייכנו אחד אל השנייה ובירכנו אחד את השנייה לשלום.
"היי-"
"היי!"
ה"היי" שלה היה מתלהב יותר משלי. קצת יותר מידי מתלהב.
כן, היא ממש צריכה אותי היום, הבנתי.
"תראי, הבאתי לך משהו", אמרתי לה, עדיין עם חיוך והרמתי את השקית.
"מה?!" היא שאלה המומה, אבל חייכה תוך כדי, אז זה היה הלם בקטע טוב.
ההלם שלה היה לי מובן. אף-פעם לא הבאתי לה כלום קודם. מה יש לי להביא לה דברים? כולה יזיזה. אחת מתוך כמה.
התחלתי להיכנס. היא זזה לאחור. היא סגרה מאחוריי את הדלת ופנתה לכיווני. הוצאתי את הקופסה מתוך השקית והראיתי לה אותה.
"וואי! פררו! איך אני אוהבת!"
אני מפנה לה את הגב, נכנס למטבח, שם את הקופסת פררו הגדולה על השולחן, מסתובב אליה בחזרה, ותוך כדי כל זה אומר לה "כן, הנחתי שאת צריכה משהו שיעודד אותך היום, כלומר, את יודעת, חוץ ממני".
אנחנו צוחקים.
לפני שנתחיל, אני שותה כוס מים.
אנחנו הולכים לחדר השינה, שוכבים, גומרים, ומדברים. עדיין מבלי להתלבש בחזרה.
בינתיים היא לא מדברת על הקושי של אותו היום. אחרי כמה רגעים קצרים היא קמה, מתחילה לצאת ואומרת "אני הולכת להביא לנו את הפררו".
"לנו? זה בשבילך"
"סתום ת'פה" היא אומרת לי בהומור ועם חיוך בעודה יוצאת מהחדר.
אנחנו צוחקים.
אני מחכה לה, אבל היא מתעכבת במטבח.
היא בטח הסתבכה עם הסרט הדביק המעצבן הזה שמצמיד את שני החלקים של הקופסה, באמת קשה להוריד אותו, אני חושב לעצמי, קם מהמיטה, עדיין עירום בעצמי, ועושה את דרכי אל המטבח ו...
בדיוק כמו שחשבתי. היא מתקשה להוריד את הסרט.
"באתי לעזור לך".
היא מפנה לי מקום ונותנת לי לנסות.
אני מתקשה בעצמי, אבל מצליח לאחר כמה רגעים ארוכים.
אנחנו חוזרים למיטה.
אני לא מעז לגעת בפררו שבעטיפה החומה. זה הכי טעים. אלו באמת כולם בשבילה. אין מצב שבעולם שאני נוגע בהם. אני שוקל לקחת מהלבנים כי הם הכי פחות טעימים, אבל הם מעטים, ואני לא באמת יודע מה היא אוהבת. אז אני לוקח מהרגילים. הממוצעים. אלו שגם יש מהם הכי הרבה. זה בסדר, לא אקח יותר מכמה.
אנחנו אוכלים פררו לאיטנו, ותוך כדי היא סוף-סוף נפתחת ומספרת לי על הקושי שלה באותו היום, על האזעקה שתפסה אותה בשירותים מוקדם יותר, ועל המחשבות שלא עוזבות, על החבר הכי טוב של אחיה, רון, שאיבד את חייו במסיבת הנובה.
אני נותן לה לפרוק, ממעט לדבר, ובעיקר מקשיב. אני טוב בלהקשיב.
אנחנו מדברים לפעמים, לפני שאני הולך, אבל לא ככה. לא באריכות שכזאת, ולא על נושאים כבדים כל-כך.
כשהיא מסיימת לדבר, אני יכול לראות שהיא במצב הרבה יותר טוב עכשיו, אחרי הסקס והדיבורים.
שתיקה ארוכה.
אני חושב לספר לה על מה שראיתי ושמעתי זמן קצר לפני שהגעתי, אבל מתלבט לרגעים, ולבסוף משחרר, ומספר לה על מה שראיתי, ומה ששמעתי, ומה שקרה, ואיך שהוטח בפניי כיעורו של העולם, וכמה שכאב לי עליהם, ועל האמא יותר מעל הילד, כי כל מה שידעתי שכואב לילד, ידעתי שלאמא כואב יותר.
אני לא דומע שוב פעם בזמן שאני מדבר, אבל אני יודע שאיתה הייתי יכול, אילו הייתי צריך.
אני מדבר במשך כמה דקות רצופות, וככל שאני ממשיך לדבר, כך היא יותר בהלם.
קשה לי לשער ממה היא יותר מופתעת. מהסיפור הנורא שהיה לי לספר לה על שאירע מחוץ לקיוסק באותו ערב, או מעד כמה שהמאורע נגע בי.
מה שקורה לאחר מכן עלול להיות רמז לתשובה הנכונה.
כשאני מסיים לדבר, ההלם נעלם לאיטו מפניה, ובמקום זה היא מחייכת אליי ברוך, מרימה את ידה ומניחה אותה על לחיי.
היא לא מלטפת אותי, היא פשוט מניחה את היד שלה על הפנים שלי.
"אתה כל-כך רגיש", היא אומרת, "אין מספיק גברים כמוך".
אני מחייך חיוך קטן, מזיז את הפנים שלי מהיד שלה, מנתק קשר עין, ומסתכל הצידה ולמטה במבוכה.
מבוכה היא אינה רגש שמאפיין אותי לרוב, ופתאום אני נבוך כך פעמיים ביום אחד.
זה באמת לא הולם אותי.
מצחיק איך שבאתי אליה בשביל לנחם אותה, ובסוף שנינו ניחמנו אחד את השנייה.
אני מתארגן ויוצא.
השכונה מוצפת ניידות ושוטרים, שכנראה נשלחו לשמור עלינו מפני אפשרות של פיגועים לכבוד יום השנה למתקפת השבעה באוקטובר.
למרות שאנחנו יזיזים מזה זמן, כך שאני כבר לא צריך לעשות מאמץ בשביל להשאיר עליה רושם, אם אי-פעם בכלל הייתי צריך (כאילו שאני עצמי עם כל תכונותיי הטבעיות אינני מספיק
[סליחה אם זה לא צנוע]), ולמרות ההתרעה הקצרה וההתארגנות הבהולה, אני כמובן במיטבי. אני תמיד במיטבי.כהרגלי אני מגולח, מקולח, מסורק, מצוחצח, מבושם, מטופח, זוהר.
אני לבוש בבגדיי היקרים ביותר. נעליים של דולצ'ה וגבאנה ב-3,000 שקל, מכנסיים חדשים ב-250 שקל (למרות שיש לי גם מכנסיים ב-400 אבל לא חשוב), חולצה של דולצ'ה וגבאנה ב-2,100 שקל, משקפי הראייה של הוגו בוס ב-2,000 שקל. שני שפריצים של בושם ב-500 שקל, אחד על כל צד של הצוואר. שעון היד של רולקס ב-18,000 שקל נשאר בבית. הוא לא מתאים שלא עם חולצות עם שרוולים ארוכים, ואני לא יכול ללבוש חולצה עם שרוולים ארוכים, אני לא הולך לחתונה או משהו. בסה"כ הולך לפגישה עם בחורה (ועוד יזיזה, זה אפילו לא דייט). מכף רגל ועד ראש אני לבוש ומאובזר בשווי כולל של למעלה מ-7,000 שקל. למעלה מ-26,000 שקל אם הייתי עונד את השעון...
גובהי מטר שמונים ושמונה. שיערי ברונטי, ארוך וחלק למגע (במיוחד עם השמפו החדש שעברתי אליו לא מזמן). עיניי בהירות.
כולי משדר כלפי חוץ ביטחון עצמי, סמכות, סקס אפיל.
איזה מראה.
הראשים מסתובבים בכיווני, אך אני מתעלם מהם בצניעות.
הם מכירים אותי כמובן, האנשים האלו, אך לעולם לא נמאס להם להסתכל עליי.
אני הרי כל-כך יפה.
בעודי חולף על-פניהם, וכאשר הם רואים אותי כך, מטופח ונאה אפילו עוד קצת יותר מבדרך כלל, אני תוהה האם ביכולתם לשער לעצמם לאן מועדות פניי, ושאני בדרכי אל בחורה מאוד ברת מזל.
בדרכי, ובצד החיצוני של המרכז המסחרי, אל מחוץ לדלת של חנות פרחים ושוקולדים עומד מעמד, ועליו שני דוגמיות של קופסאות גדולות של שוקולדים של פררו רושה. האחת כולה כדורי פררו רושה רגילים עטופים בעטיפה הצהובה. השנייה היא קופסה של כמה סוגים, שורה של אלו עם העטיפה החומה (הכי טעימים), כמה שורות של של אלו עם העטיפה הצהובה, הרגילים, ושורה של אלו בעטיפה הלבנה, הכי פחות טעימים.
אני כמעט חולף על פני החנות, אבל לבסוף פונה לכיוונה וקונה את הקופסה של הפררו רושה המעורב. עלה 60 שקל.
בעיקרון, אני לא צריך לקנות לה שום דבר, בטח שלא שוקולד. אני לא רוצה לשלוח לה את המסר הלא נכון בנוגע לכוונות שלי. מצד שני, עובר עליה יום לא פשוט, ואני רוצה משהו נוסף מלבד עצמי בשביל לעודד אותה, במקרה הלא סביר שבו אני עצמי לא אעמוד במשימה.
אני קונה את הקופסה וממשיך ללכת. עובר על פני המאפייה של מוטי, המספרות, איפה שהספרים לא טובים מספיק אז אני מסתפר מחוץ לשכונה, ולבסוף חולף על פני הקיוסק. מחוץ לקיוסק, על המדרכה, מצויים מקררים מלאים בארטיקים. בעודי חולף על פני המקום, אני לא יכול שלא לשמוע במקרה שיחה המתרחשת במקום, ובאותו הרגע כיעורם של העולם ושל החיים מכים ישירות בפרצופי.
אמא והבן שלה, שנראה לי שהוא בן בערך 5, אבל לא היה יכול להיות מבוגר יותר ממקסימום 6, דיברו ביניהם על כך שהוא מבקש מאמא שלו שתקנה לו ארטיק, שבטח עולה משהו כמו...10 שקל?
"אמא, אני רוצה ארטיק", אמר הילד הקטן.
"אי-אפשר, אין לי כסף".
"אז נלך להביא", קרא הילד בקול מאוכזב.
"מאיפה?", שאלה האמא, מבהירה לילד שפשוט אין לה וזהו.
עד השלב הזה כבר חלפתי על פניהם, ולא שמעתי את שארית השיחה, אבל דבר אחד היה ברור. הילד הזה לא מקבל שום ארטיק, כי לאמא שלו אין אפילו 10 שקל פנויים לשם כך.
פתאום אבן גדולה התיישבה בתוך הלב.
פתאום נבוכתי כל-כך.
בעודי חולף על פניהם ובמקרה שומע את השיחה, האצתי את צעדיי על-מנת לחלוף על פניהם כמה שיותר מהר, לפני שיבחינו בי, בכמה טוב אני נראה, בכמה יקר אני לבוש.
פתאום התביישתי.
פתאום התביישתי כמו מה שלא התביישתי במשך הרבה זמן.
התביישתי שאני חי בעולם כזה שיש אימהות שלא מסוגלות לקנות לילד שלהן הבן 5 ארטיק בעשר שקל.
התביישתי להיות מישהו שיש לו בשעה שלאמא ולילד האלו אין.
ומעל הכול התביישתי לעבור ולחלוף כך על פניהם, כפי מה שאני וכפי מה שהייתי, נאה כל-כך, לבוש כך בבגדים ואביזרים בעלות של אלפי שקלים, מחזיק שקית שבה קצת יותר מעשרים כדורי שוקולד שעליהם שילמתי 60 שקל, ושאפילו לא היו בשבילי עצמי, אלא מתנה לאדם אחר.
לאחר שכבר חלפתי על פניהם, השענתי את הראש מעט אחורנית, גלגלתי את העיניים כלפי מעלה, מצמצתי במהירות בשביל להעלים את הדמעות, והשתדלתי להירגע.
היא לא צריכה לראות אותי ככה כשאגיע אליה.
המשכתי ללכת. הגעתי אל מחוז חפצי. דפקתי על הדלת.
היא פתחה. חייכנו אחד אל השנייה ובירכנו אחד את השנייה לשלום.
"היי-"
"היי!"
ה"היי" שלה היה מתלהב יותר משלי. קצת יותר מידי מתלהב.
כן, היא ממש צריכה אותי היום, הבנתי.
"תראי, הבאתי לך משהו", אמרתי לה, עדיין עם חיוך והרמתי את השקית.
"מה?!" היא שאלה המומה, אבל חייכה תוך כדי, אז זה היה הלם בקטע טוב.
ההלם שלה היה לי מובן. אף-פעם לא הבאתי לה כלום קודם. מה יש לי להביא לה דברים? כולה יזיזה. אחת מתוך כמה.
התחלתי להיכנס. היא זזה לאחור. היא סגרה מאחוריי את הדלת ופנתה לכיווני. הוצאתי את הקופסה מתוך השקית והראיתי לה אותה.
"וואי! פררו! איך אני אוהבת!"
אני מפנה לה את הגב, נכנס למטבח, שם את הקופסת פררו הגדולה על השולחן, מסתובב אליה בחזרה, ותוך כדי כל זה אומר לה "כן, הנחתי שאת צריכה משהו שיעודד אותך היום, כלומר, את יודעת, חוץ ממני".
אנחנו צוחקים.
לפני שנתחיל, אני שותה כוס מים.
אנחנו הולכים לחדר השינה, שוכבים, גומרים, ומדברים. עדיין מבלי להתלבש בחזרה.
בינתיים היא לא מדברת על הקושי של אותו היום. אחרי כמה רגעים קצרים היא קמה, מתחילה לצאת ואומרת "אני הולכת להביא לנו את הפררו".
"לנו? זה בשבילך"
"סתום ת'פה" היא אומרת לי בהומור ועם חיוך בעודה יוצאת מהחדר.
אנחנו צוחקים.
אני מחכה לה, אבל היא מתעכבת במטבח.
היא בטח הסתבכה עם הסרט הדביק המעצבן הזה שמצמיד את שני החלקים של הקופסה, באמת קשה להוריד אותו, אני חושב לעצמי, קם מהמיטה, עדיין עירום בעצמי, ועושה את דרכי אל המטבח ו...
בדיוק כמו שחשבתי. היא מתקשה להוריד את הסרט.
"באתי לעזור לך".
היא מפנה לי מקום ונותנת לי לנסות.
אני מתקשה בעצמי, אבל מצליח לאחר כמה רגעים ארוכים.
אנחנו חוזרים למיטה.
אני לא מעז לגעת בפררו שבעטיפה החומה. זה הכי טעים. אלו באמת כולם בשבילה. אין מצב שבעולם שאני נוגע בהם. אני שוקל לקחת מהלבנים כי הם הכי פחות טעימים, אבל הם מעטים, ואני לא באמת יודע מה היא אוהבת. אז אני לוקח מהרגילים. הממוצעים. אלו שגם יש מהם הכי הרבה. זה בסדר, לא אקח יותר מכמה.
אנחנו אוכלים פררו לאיטנו, ותוך כדי היא סוף-סוף נפתחת ומספרת לי על הקושי שלה באותו היום, על האזעקה שתפסה אותה בשירותים מוקדם יותר, ועל המחשבות שלא עוזבות, על החבר הכי טוב של אחיה, רון, שאיבד את חייו במסיבת הנובה.
אני נותן לה לפרוק, ממעט לדבר, ובעיקר מקשיב. אני טוב בלהקשיב.
אנחנו מדברים לפעמים, לפני שאני הולך, אבל לא ככה. לא באריכות שכזאת, ולא על נושאים כבדים כל-כך.
כשהיא מסיימת לדבר, אני יכול לראות שהיא במצב הרבה יותר טוב עכשיו, אחרי הסקס והדיבורים.
שתיקה ארוכה.
אני חושב לספר לה על מה שראיתי ושמעתי זמן קצר לפני שהגעתי, אבל מתלבט לרגעים, ולבסוף משחרר, ומספר לה על מה שראיתי, ומה ששמעתי, ומה שקרה, ואיך שהוטח בפניי כיעורו של העולם, וכמה שכאב לי עליהם, ועל האמא יותר מעל הילד, כי כל מה שידעתי שכואב לילד, ידעתי שלאמא כואב יותר.
אני לא דומע שוב פעם בזמן שאני מדבר, אבל אני יודע שאיתה הייתי יכול, אילו הייתי צריך.
אני מדבר במשך כמה דקות רצופות, וככל שאני ממשיך לדבר, כך היא יותר בהלם.
קשה לי לשער ממה היא יותר מופתעת. מהסיפור הנורא שהיה לי לספר לה על שאירע מחוץ לקיוסק באותו ערב, או מעד כמה שהמאורע נגע בי.
מה שקורה לאחר מכן עלול להיות רמז לתשובה הנכונה.
כשאני מסיים לדבר, ההלם נעלם לאיטו מפניה, ובמקום זה היא מחייכת אליי ברוך, מרימה את ידה ומניחה אותה על לחיי.
היא לא מלטפת אותי, היא פשוט מניחה את היד שלה על הפנים שלי.
"אתה כל-כך רגיש", היא אומרת, "אין מספיק גברים כמוך".
אני מחייך חיוך קטן, מזיז את הפנים שלי מהיד שלה, מנתק קשר עין, ומסתכל הצידה ולמטה במבוכה.
מבוכה היא אינה רגש שמאפיין אותי לרוב, ופתאום אני נבוך כך פעמיים ביום אחד.
זה באמת לא הולם אותי.
מצחיק איך שבאתי אליה בשביל לנחם אותה, ובסוף שנינו ניחמנו אחד את השנייה.