ofirush 14
New member
ערב יום העצמאות!
אז מה הם התכנונים להערב? חג שמייח =)
אז מה הם התכנונים להערב? חג שמייח =)
ערב יום העצמאות!
- פותח הנושא ofirush 14
- פורסם בתאריך
ofirush 14
New member
חחח רק אני ואת נשארנו,
נראה לי. התוכניות שלי בהתחלה היו לצאת עם חברותיי הטובות ביותר, אבל העניינים התגלגלו, ולא יוצאים בסוף. אבל לא נורא. עוד מעט תבוא אליי חברה טובה ומקסימה בשם שרון, אבל אני קוראת לה שֶרון, ונטייל עם סאני (הכלבה שלי), נראה שרק 2 בדיוידי, ולא ודעת מה עוד =) מה התוכניות שלך?
נראה לי. התוכניות שלי בהתחלה היו לצאת עם חברותיי הטובות ביותר, אבל העניינים התגלגלו, ולא יוצאים בסוף. אבל לא נורא. עוד מעט תבוא אליי חברה טובה ומקסימה בשם שרון, אבל אני קוראת לה שֶרון, ונטייל עם סאני (הכלבה שלי), נראה שרק 2 בדיוידי, ולא ודעת מה עוד =) מה התוכניות שלך?
MikeY fReAk
New member
../images/Emo13.gif../images/Emo79.gif
הופעה של כנסיית השכל, בסוף הרחוב שלי. כמה מטרים מהבית. דקה הליכה. *מאושרת^^*
הופעה של כנסיית השכל, בסוף הרחוב שלי. כמה מטרים מהבית. דקה הליכה. *מאושרת^^*
MikeY fReAk
New member
חיים><../images/Emo79.gif
לא משו, אבל תלוי מאיפה מסתכלים על זה. רגע, בכולופן, די טוב. אתמול עשה לי מצברוח נהדר וגם הכרתי מישי ממש חמודה והיום אני הולכת איתה לסרט:] וב19 וב24 הופעות של משינה
הידדים. זה משמח אותי
לא משו, אבל תלוי מאיפה מסתכלים על זה. רגע, בכולופן, די טוב. אתמול עשה לי מצברוח נהדר וגם הכרתי מישי ממש חמודה והיום אני הולכת איתה לסרט:] וב19 וב24 הופעות של משינה
הידדים. זה משמח אותי
MikeY fReAk
New member
כרגע*../images/Emo79.gif
ofirush 14
New member
אתה כותב?
אתה מוזמן לפרסם כאן... גם אני כותבת =) איטס גוד^^
אתה מוזמן לפרסם כאן... גם אני כותבת =) איטס גוד^^
סיפור שכתבתי לא מזמן.
עיניים חתוליות. (גרסה II) \ אלי גל, פברואר 2005. זה התחיל לקראת סוף התיכון, בסוף י"א למעשה. הוא ניגש אליי עם בלוק ציור ועפרונות לצייר את עיניי, כך הוא אמר. הופתעתי עד מאד, מעולם איש לא ניגש אליי בבקשה מוזרה שכזו. "את עיניי?" השבתי לו בחוסר הבנה. כבר התחלתי לחשוב שזו אמורה להיות בדיחה של הבנים, או שהוא רק רוצה לרדת עליי כמו כל האחרים. אבל לא הוא. הוא היה רציני. תחילה הוא היה מצייר את עיניי מבעד לעדשות העבות של משקפיי, הוא התבייש לבקש ממני להסירם מחשש שאפגע, אבל אחרי שהצעתי לו זאת בעצמי הוא השיב בחיוב. הוא היה מצייר את עיניי בצבעים. בצבע כחול-אפור, כחול חתול כפי שקרה לו, מסביב לכחול הוא צייר קו מתאר כחול כזה שנוטה לירוק. מעולם לא הצלחתי לראות אותו. על ציורו הראשון הוא חתם אפילו מאחור "עיניים חתוליות", ישר קיבלתי זאת כמחמאה. הבנים מעולם לא כינו אותי בשמות חיבה, הוא היחיד. הוא היה מצייר הרבה. הוא היה נוהג להראות לי את כל ציוריו, אך יותר מכל אהב הוא להראות לי את ציורי עיניי. ואני אהבתי להביט בהם. הרי מעולם לא ראיתי אותן בגודלן ובצבען המלא. בציוריו עיניי נראו שמחות, מלאות חיים, רק לידו הייתי באמת שמחה. הוא תמיד הצליח להצחיק אותי, והוא אהב לדבר איתי והקשיב לשטויות שלי ואפילו התייחס אליהן וזה מאד שעשע אותי, איך בנאדם יכול להתייחס כל כך ברצינות למה שאני אומרת. בחופש הגדול נהיינו לחברים, זה קרה כמובן מאיליו, אף אחד מאתנו לא לקח את היוזמה, למעשה כך הגדירו אותנו הורינו. חברים הינו. חברים. היינו מבלים שעות ביחד. הינו יוצאים לפארק, המקום ששנינו הכי אהבנו. הוא היה מצייר פרחים ואני הייתי מסבירה לו על גיאופיטים ותפרחות. הוא היה מביט על העננים ואני הייתי מסבירה לו שאם יש ענני נוצה בשמיים צפויים להיות רוחות בימים הקרובים. כך היינו מבלים את זמנינו בפארק. בתחילת השנת הלימודים, כיתה י"ב, כבר הייתי כמעט עיוורת, בקושי ראיתי דבר מהשורה הראשונה בכיתה כשהייתי עם משקפיי העבים. הרופאים אמרו שאני מאבדת את מאור עיניי, שאני מתעוורת, עוד כמה שנים ואפילו ניתוח לא יעזור. הרגשתי מאד עצובה. הייתי בדיכאון. פעם הוא ניגש אליי ושאל: "מה קרה? העיניים החתוליות הזוהרות שלך... לא זוהרות." "אני מתעוורת." עניתי לו בלחש. "מה?" הוא באמת לא הבין. "אני מתעוורת. אתה מבין?" בכיתי לו. הוא שתק והביט בי במבט רציני, עצוב ואולי אפילו מרחם קצת. "הרופאים אמרו שאני חייבת לעבור ניתוח." עיניי נתמלאו דמעות. הורדתי את משקפיי וניגבתי את עיניי. הוא הושיט את ידיו ואחז בידי. "תהיי חזקה.", הוא אמר, "הכול יהיה בסדר בסוף, האמיני לי.". הוא הביט בי וחייך. לבשתי את משקפיי וחייכתי לו חזרה. עיניו החזירו את אור השמש ברעידות. הבנתי שהוא מנסה שלא לבכות בעצמו. אחזנו ידיים והתחבקנו. הרגשתי כאילו הוא מעביר לי את כוחו. הוא הצליח לעודד אותי מעט. מעט. כל התקופה ההיא עד לניתוח הוא היה איתי, תמך בי, עודד אותי. היה חבר אמיתי. הרגשתי שאני מעיקה עליו בכך שהייתי לוקחת ממנו את המחברות להעתיק, בכך שהייתי מבקשת ממנו לכתוב בכתב גדול, בכך שהפכתי להיות יותר מופנמת והוא ניסה תמיד לעזור לי להיפתח לאחרים. פעם הוא אמר לי שהוא מרגיש שמאז שסיפרתי לו על הבעיה שלי, התחלתי להתרחק ממנו. זה באמת היה כך. התחלתי להתרחק מכולם, למרות שמעולם לא הרגשתי קרובה לרובם, אולי רק למשפחה ואליו. פחדתי להעיק עליו יותר מדי, הרגשתי שהוא כבר עושה בשבילי מעל ומעבר. לא רציתי שיעשה את כל זה, אבל הייתי זקוקה לעזרתו, ולא היה אף אחד אחר שיעה זאת במקומו. פחדתי שהמשא הכבד שאני מטילה עליו ישבור אותו... והחבר היחיד שיש לי..... יעזוב אותי...... במיוחד עכשיו כשאני צריכה אותו. חודש לפני הניתוח כבר לא יכולתי שלא לחשוב על מה יקרה אם הניתוח לא יצליח, נאמר לי שזה ניתוח קשה, וקיימים סיכויים שלא יצליח, והם לא קטנים. חששתי מאד, אפילו התחלתי לחלום על כך שאני עיוורת, בחלום ראיתי הכול בשחור, ושמעתי קולות מוזרים, שמעתי את הרופאים אומרים לי שהניתוח לא הצליח ואהיה עיוורת לתמיד..... הייתי מתעוררת מתנשפת במהירותו, מרכיבה את משקפיי, מדליקה את האור ובודקת כמה ימים נשאר עוד עד הניתוח.... הוא היה תמיד מספר לי על אנשים שעשו ניתוחים מסובכים והכול הסתדר אצלם, הוא היה מבטיח לי שהכול יהיה טוב, שאראה כפי שלא ראיתי עוד מעולם. הייתי מחייכת אליו בנימוס, אך בכל זאת לא יכולתי לשכוח את דברי הרופאים. הוא ניסה להסיח את דעתי מכל העניין של הניתוח, תמיד המציא משהו חדש לעשות. הוא עשה הכול רק כדי שאשכח מכל זה לרגע ואהיה שמחה כמו שתמיד שמחתי לידו. הניתוח ערך חמש שעות, אפילו שהוא אמור היה להיות קצר הרבה יותר, כנראה היה שיבוש, תמיד משהו חייב להשתבש כשזה נוגע אליי, תמיד. כשהגיע הזמן להוריד את התחבושות, גילינו שהניתוח נכשל. אני... התעוורתי. אולי לא נהייתי לגמרי עיוורת, הצלחתי לראות אורות והכול היה בצללים, כאילו בד שחור מכסה את עיניי ואני מצליחה לראות דרכו רק אור חזק. כשהוא בא אליי באותו היום, הרגשתי שהוא מביט בי בצער. לא אהבתי את זה. שתקתי. הוא לא האז לשאול מה שלומי, או איך אני מרגישה. הוא פשוט ידע. הוא פשוט התיישב לידי וחיבק אותי. הוא הביא לי פרחים. לא יכולתי לסבול את נוכחותם בחדר, במקום לשח ולעודד אותי הפרחים עוד יותר דיכאו אותי בכך שהזכירו לי את הימים בהם היינו מביטים בהם ואת כך שהוא צייר אותם בצבעים בוהקים. בצבעים שלא אראה עוד. עברנו דירה כי שלחו אותי לבי"ס לעיוורים. שם נאלצתי ללמוד הכול מחדש, לקרוא, לכתוב, אפשר לומר שאפילו ללכת ולאכול, אפילו לראות מחדש, לראות בעזרת צלילים ומישוש. למדתי את כל זה, הצלחתי ללמוד הכול. הצלחתי לעשות הכול. פרט לדבר אחד, לא יכולתי למצוא חברים חדשים. הרגשתי שונה, זרה, אפילו יותר זרה ממה שהייתי בכיתתי הקודמת. שם לפחות היה לי חבר. פה אין לי, אין לי את האדם הקרוב ביותר שתמיד יעזור. הוא היה שולח מכתבים וזה תמיד היה מזכיר לי את הציורים שהוא צייר. וזה היה מעציב אותי, כי העיניים שהוא כל כך אהב לצייר ולהביט בהן, ואפילו לכנות אותן "עיניים חתוליות" או "תכלת-חתול", מעין צבע חדש שהמציא, הפכו בשבילי ל"לובן אפל". הדבר היחיד שעוד יכולתי לראות היה אור השמש שכיניתי אותו בשם זה. מצד שני זה עודד אותי להמשיך הלאה, להתחזק ולהמשיך ללמוד להיות אני חדשה לחלוטין, שוב להיות עצמאית, לפחות עד כמה שאפשר. כל אותם הימים עד שהתגייס הוא היה כותב אליי, אפילו כתב לי מכתב אהבה, בכתב ברייל. בחגים הוא היה בא אליי לביקור, אלו היו הימים המאושרים בחיי, לפעמים הרגשתי שאני שוב רואה, אותו, כמו בפגישה הראשונה כשניגש אליי לצייר את עיניי. בפגישה האחרונה שלנו הוא אמר שנבחר ליחידה עילית, לסיירת, ושהוא מתגייס בקרוב. מאז לא נפגשנו בשנית. הקשר שלנו נמשך בעזרת מכתבים. לאחר שנה, כששאלתי את אימי מדוע אינו כתב לי כבר כמה שבועות, היא אמרה לי שהוא במבצע. תחילה הרגשתי שהיא מסתירה ממני משהו, אבל אז הוא התקשר, בפעם הראשונה ואמר זאת בעצמו, הוא אמר שיוצא למבצע ושהוא ישתדל לכתוב. הוא באמת כתב, כל יום, הוא תאר הכל בפרטי פרטים. כל זמן שכתב הרגשתי טוב, ידעתי שישוב, ידעתי שהוא יהיה שוב לידי. הרגשתי שהכול יהיה כמו פעם, כמו אז, כשהיינו בי"א, כשטיילנו בפארק ונהנינו מהטבע, ובילינו שעות יחד.
עיניים חתוליות. (גרסה II) \ אלי גל, פברואר 2005. זה התחיל לקראת סוף התיכון, בסוף י"א למעשה. הוא ניגש אליי עם בלוק ציור ועפרונות לצייר את עיניי, כך הוא אמר. הופתעתי עד מאד, מעולם איש לא ניגש אליי בבקשה מוזרה שכזו. "את עיניי?" השבתי לו בחוסר הבנה. כבר התחלתי לחשוב שזו אמורה להיות בדיחה של הבנים, או שהוא רק רוצה לרדת עליי כמו כל האחרים. אבל לא הוא. הוא היה רציני. תחילה הוא היה מצייר את עיניי מבעד לעדשות העבות של משקפיי, הוא התבייש לבקש ממני להסירם מחשש שאפגע, אבל אחרי שהצעתי לו זאת בעצמי הוא השיב בחיוב. הוא היה מצייר את עיניי בצבעים. בצבע כחול-אפור, כחול חתול כפי שקרה לו, מסביב לכחול הוא צייר קו מתאר כחול כזה שנוטה לירוק. מעולם לא הצלחתי לראות אותו. על ציורו הראשון הוא חתם אפילו מאחור "עיניים חתוליות", ישר קיבלתי זאת כמחמאה. הבנים מעולם לא כינו אותי בשמות חיבה, הוא היחיד. הוא היה מצייר הרבה. הוא היה נוהג להראות לי את כל ציוריו, אך יותר מכל אהב הוא להראות לי את ציורי עיניי. ואני אהבתי להביט בהם. הרי מעולם לא ראיתי אותן בגודלן ובצבען המלא. בציוריו עיניי נראו שמחות, מלאות חיים, רק לידו הייתי באמת שמחה. הוא תמיד הצליח להצחיק אותי, והוא אהב לדבר איתי והקשיב לשטויות שלי ואפילו התייחס אליהן וזה מאד שעשע אותי, איך בנאדם יכול להתייחס כל כך ברצינות למה שאני אומרת. בחופש הגדול נהיינו לחברים, זה קרה כמובן מאיליו, אף אחד מאתנו לא לקח את היוזמה, למעשה כך הגדירו אותנו הורינו. חברים הינו. חברים. היינו מבלים שעות ביחד. הינו יוצאים לפארק, המקום ששנינו הכי אהבנו. הוא היה מצייר פרחים ואני הייתי מסבירה לו על גיאופיטים ותפרחות. הוא היה מביט על העננים ואני הייתי מסבירה לו שאם יש ענני נוצה בשמיים צפויים להיות רוחות בימים הקרובים. כך היינו מבלים את זמנינו בפארק. בתחילת השנת הלימודים, כיתה י"ב, כבר הייתי כמעט עיוורת, בקושי ראיתי דבר מהשורה הראשונה בכיתה כשהייתי עם משקפיי העבים. הרופאים אמרו שאני מאבדת את מאור עיניי, שאני מתעוורת, עוד כמה שנים ואפילו ניתוח לא יעזור. הרגשתי מאד עצובה. הייתי בדיכאון. פעם הוא ניגש אליי ושאל: "מה קרה? העיניים החתוליות הזוהרות שלך... לא זוהרות." "אני מתעוורת." עניתי לו בלחש. "מה?" הוא באמת לא הבין. "אני מתעוורת. אתה מבין?" בכיתי לו. הוא שתק והביט בי במבט רציני, עצוב ואולי אפילו מרחם קצת. "הרופאים אמרו שאני חייבת לעבור ניתוח." עיניי נתמלאו דמעות. הורדתי את משקפיי וניגבתי את עיניי. הוא הושיט את ידיו ואחז בידי. "תהיי חזקה.", הוא אמר, "הכול יהיה בסדר בסוף, האמיני לי.". הוא הביט בי וחייך. לבשתי את משקפיי וחייכתי לו חזרה. עיניו החזירו את אור השמש ברעידות. הבנתי שהוא מנסה שלא לבכות בעצמו. אחזנו ידיים והתחבקנו. הרגשתי כאילו הוא מעביר לי את כוחו. הוא הצליח לעודד אותי מעט. מעט. כל התקופה ההיא עד לניתוח הוא היה איתי, תמך בי, עודד אותי. היה חבר אמיתי. הרגשתי שאני מעיקה עליו בכך שהייתי לוקחת ממנו את המחברות להעתיק, בכך שהייתי מבקשת ממנו לכתוב בכתב גדול, בכך שהפכתי להיות יותר מופנמת והוא ניסה תמיד לעזור לי להיפתח לאחרים. פעם הוא אמר לי שהוא מרגיש שמאז שסיפרתי לו על הבעיה שלי, התחלתי להתרחק ממנו. זה באמת היה כך. התחלתי להתרחק מכולם, למרות שמעולם לא הרגשתי קרובה לרובם, אולי רק למשפחה ואליו. פחדתי להעיק עליו יותר מדי, הרגשתי שהוא כבר עושה בשבילי מעל ומעבר. לא רציתי שיעשה את כל זה, אבל הייתי זקוקה לעזרתו, ולא היה אף אחד אחר שיעה זאת במקומו. פחדתי שהמשא הכבד שאני מטילה עליו ישבור אותו... והחבר היחיד שיש לי..... יעזוב אותי...... במיוחד עכשיו כשאני צריכה אותו. חודש לפני הניתוח כבר לא יכולתי שלא לחשוב על מה יקרה אם הניתוח לא יצליח, נאמר לי שזה ניתוח קשה, וקיימים סיכויים שלא יצליח, והם לא קטנים. חששתי מאד, אפילו התחלתי לחלום על כך שאני עיוורת, בחלום ראיתי הכול בשחור, ושמעתי קולות מוזרים, שמעתי את הרופאים אומרים לי שהניתוח לא הצליח ואהיה עיוורת לתמיד..... הייתי מתעוררת מתנשפת במהירותו, מרכיבה את משקפיי, מדליקה את האור ובודקת כמה ימים נשאר עוד עד הניתוח.... הוא היה תמיד מספר לי על אנשים שעשו ניתוחים מסובכים והכול הסתדר אצלם, הוא היה מבטיח לי שהכול יהיה טוב, שאראה כפי שלא ראיתי עוד מעולם. הייתי מחייכת אליו בנימוס, אך בכל זאת לא יכולתי לשכוח את דברי הרופאים. הוא ניסה להסיח את דעתי מכל העניין של הניתוח, תמיד המציא משהו חדש לעשות. הוא עשה הכול רק כדי שאשכח מכל זה לרגע ואהיה שמחה כמו שתמיד שמחתי לידו. הניתוח ערך חמש שעות, אפילו שהוא אמור היה להיות קצר הרבה יותר, כנראה היה שיבוש, תמיד משהו חייב להשתבש כשזה נוגע אליי, תמיד. כשהגיע הזמן להוריד את התחבושות, גילינו שהניתוח נכשל. אני... התעוורתי. אולי לא נהייתי לגמרי עיוורת, הצלחתי לראות אורות והכול היה בצללים, כאילו בד שחור מכסה את עיניי ואני מצליחה לראות דרכו רק אור חזק. כשהוא בא אליי באותו היום, הרגשתי שהוא מביט בי בצער. לא אהבתי את זה. שתקתי. הוא לא האז לשאול מה שלומי, או איך אני מרגישה. הוא פשוט ידע. הוא פשוט התיישב לידי וחיבק אותי. הוא הביא לי פרחים. לא יכולתי לסבול את נוכחותם בחדר, במקום לשח ולעודד אותי הפרחים עוד יותר דיכאו אותי בכך שהזכירו לי את הימים בהם היינו מביטים בהם ואת כך שהוא צייר אותם בצבעים בוהקים. בצבעים שלא אראה עוד. עברנו דירה כי שלחו אותי לבי"ס לעיוורים. שם נאלצתי ללמוד הכול מחדש, לקרוא, לכתוב, אפשר לומר שאפילו ללכת ולאכול, אפילו לראות מחדש, לראות בעזרת צלילים ומישוש. למדתי את כל זה, הצלחתי ללמוד הכול. הצלחתי לעשות הכול. פרט לדבר אחד, לא יכולתי למצוא חברים חדשים. הרגשתי שונה, זרה, אפילו יותר זרה ממה שהייתי בכיתתי הקודמת. שם לפחות היה לי חבר. פה אין לי, אין לי את האדם הקרוב ביותר שתמיד יעזור. הוא היה שולח מכתבים וזה תמיד היה מזכיר לי את הציורים שהוא צייר. וזה היה מעציב אותי, כי העיניים שהוא כל כך אהב לצייר ולהביט בהן, ואפילו לכנות אותן "עיניים חתוליות" או "תכלת-חתול", מעין צבע חדש שהמציא, הפכו בשבילי ל"לובן אפל". הדבר היחיד שעוד יכולתי לראות היה אור השמש שכיניתי אותו בשם זה. מצד שני זה עודד אותי להמשיך הלאה, להתחזק ולהמשיך ללמוד להיות אני חדשה לחלוטין, שוב להיות עצמאית, לפחות עד כמה שאפשר. כל אותם הימים עד שהתגייס הוא היה כותב אליי, אפילו כתב לי מכתב אהבה, בכתב ברייל. בחגים הוא היה בא אליי לביקור, אלו היו הימים המאושרים בחיי, לפעמים הרגשתי שאני שוב רואה, אותו, כמו בפגישה הראשונה כשניגש אליי לצייר את עיניי. בפגישה האחרונה שלנו הוא אמר שנבחר ליחידה עילית, לסיירת, ושהוא מתגייס בקרוב. מאז לא נפגשנו בשנית. הקשר שלנו נמשך בעזרת מכתבים. לאחר שנה, כששאלתי את אימי מדוע אינו כתב לי כבר כמה שבועות, היא אמרה לי שהוא במבצע. תחילה הרגשתי שהיא מסתירה ממני משהו, אבל אז הוא התקשר, בפעם הראשונה ואמר זאת בעצמו, הוא אמר שיוצא למבצע ושהוא ישתדל לכתוב. הוא באמת כתב, כל יום, הוא תאר הכל בפרטי פרטים. כל זמן שכתב הרגשתי טוב, ידעתי שישוב, ידעתי שהוא יהיה שוב לידי. הרגשתי שהכול יהיה כמו פעם, כמו אז, כשהיינו בי"א, כשטיילנו בפארק ונהנינו מהטבע, ובילינו שעות יחד.
המשך.....
באותם הימים עברתי ניתוח נוסף, הפעם הוא עבר חלק, ללא סיבוכים. ביקשתי מאימי שתכתוב לו על כך. הוא החזיר לי תשובה, ואפילו שלח ציור של עיניי שצייר בשארית עפרונו השבור. באותו המכתב הוא סיפר שהפעולה הבאה אליה הוא ייצא תהיה מסוכנת יותר מקודמתה. ושעלינו להיות חזקים. הסכמתי איתו. האמנתי תמיד שכשאשוב לראות, אראה אותו כגבר חסון, גבוה וכחבר אמיתי. הרגשה זו תמיד נתנה לי את הכוח ואת התקווה. התגעגעתי עליו מאד. חלמתי שהוא חוזר. חלמתי בצבעים בוהקים, כאילו אני רואה את הכול באמת. זה חייב לבשר טובות. במשך השבועיים שהייתי חייבת ללכת עם התחבושות אימי הקריאה לי את מכתביו. הרגשתי שמשהו שונה בסגנון הכתיבה, אבל הייתי בטוחה שזה בגלל שעבר את הפעולה בשלום, ובגלל שהרגיש שאני שוב רואה. ברגע שהורידו לי את התחבושות, והתחלתי לראות כמו שמעולם לא ראיתי קודם לכן, התחלתי לחפש במגירות בביתי מכתבים ששלח, קראתי את כולם. אפילו את האחרון, שאותו כתב לי חברו. "... רונן נהרג. אל תספרו על כך לנילי.... תהיו חזקים, אבישי."
באותם הימים עברתי ניתוח נוסף, הפעם הוא עבר חלק, ללא סיבוכים. ביקשתי מאימי שתכתוב לו על כך. הוא החזיר לי תשובה, ואפילו שלח ציור של עיניי שצייר בשארית עפרונו השבור. באותו המכתב הוא סיפר שהפעולה הבאה אליה הוא ייצא תהיה מסוכנת יותר מקודמתה. ושעלינו להיות חזקים. הסכמתי איתו. האמנתי תמיד שכשאשוב לראות, אראה אותו כגבר חסון, גבוה וכחבר אמיתי. הרגשה זו תמיד נתנה לי את הכוח ואת התקווה. התגעגעתי עליו מאד. חלמתי שהוא חוזר. חלמתי בצבעים בוהקים, כאילו אני רואה את הכול באמת. זה חייב לבשר טובות. במשך השבועיים שהייתי חייבת ללכת עם התחבושות אימי הקריאה לי את מכתביו. הרגשתי שמשהו שונה בסגנון הכתיבה, אבל הייתי בטוחה שזה בגלל שעבר את הפעולה בשלום, ובגלל שהרגיש שאני שוב רואה. ברגע שהורידו לי את התחבושות, והתחלתי לראות כמו שמעולם לא ראיתי קודם לכן, התחלתי לחפש במגירות בביתי מכתבים ששלח, קראתי את כולם. אפילו את האחרון, שאותו כתב לי חברו. "... רונן נהרג. אל תספרו על כך לנילי.... תהיו חזקים, אבישי."
MiRuinaVida
New member
אתמול...
הלכתי לפארק שליד הבית שלי, ויש שם גבעה גדולה חשבנו שאם נלך לפארק הזה נראה את כל הזיקוקים מכל גוש דן תמימים היינו בסוף ראינו את הזיקוקים של יפו ממש מרחוק את של רמת גן רק שמענו כי הבניינים הסתירו את של תל אביב ראינו בקושי בין האנטנה של הקריה ועזריאלי היינו במקום הכי ריק בכל תל אביב ביום העצמאות! אבל היה כיף
הלכתי לפארק שליד הבית שלי, ויש שם גבעה גדולה חשבנו שאם נלך לפארק הזה נראה את כל הזיקוקים מכל גוש דן תמימים היינו בסוף ראינו את הזיקוקים של יפו ממש מרחוק את של רמת גן רק שמענו כי הבניינים הסתירו את של תל אביב ראינו בקושי בין האנטנה של הקריה ועזריאלי היינו במקום הכי ריק בכל תל אביב ביום העצמאות! אבל היה כיף
MiRuinaVida
New member
איזה כיף זה זיקוקים הא?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.