ערב יום השואה היום

ערב יום השואה היום../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif

קראתי קודם משהו על מישהו שנמאס לו וכל מיני הסברים. חשבתי על זה כמה חשוב היום הזה לנו ולהורינו אבל בעוד שני דורות זה לא יהיה חשוב באותה מידה לאף יהודי וישראלי. ככה עוברת לה תהילת עולם רעה או טובה.... עם הזמן. אז אולי זה נכון שהזמן משכיח הכל גם אם זה לוקח לו הרבה זמן.
 

atalia

New member
מסכימה אתך

בדיוק דיברנו על זה בבית לא מזמן ( לאור המסע של הבן לפולין). כשאני הייתי ילדה היו המון ניצולי שואה סביבי. הם היו לגמרי חלק מהיום יום, הורים של חברים וחברות, מורים, חלק מבני המשפחה... לעומת זאת הילדים שלנו היום צריכים לחפש ולבדוק איפה הם יכולים למצוא ניצול בכדי לראיין אותו. עוד דור או שניים יתיחסו לזוועה הזו כעוד נושא בספר לבגרות בהיסטוריה, משהו כמו "ימי בית שני" נגיד. וזה באמת נורא בעיני.
 

דווידו

New member
לצערי אתם צודקות

בידיוק בני אמר לי היום שבעוד 100 מאתיים שנים יזכרו בני ישראל את השואה באותה מידה שמזכירים אנו את יציאת מיצרים
לזכר אב סבתי שנספה בשואה ולזכר כל ששת המיליונים שניספו אף הם
 

גבי 26

New member
אתם ממש אופטימים

נרא'ה לכם שמדינת ישראל תשרוד עוד 200 שנים? תפשפשו קצת בהסטוריה בנושא מדינה יהודית עצמאית.....וגם הביטו סביבכם, קצת אוייבים מבחוץ חוסר קונצנזוס מבפנים ואנחנו עפים שוב ל-4 קצוות תבל
ערב נעים, אני
 
גם את זה ניסו בעבר וזה לא עבד

עבור אף אחד, מוצאים אותנו בכל מקום. אם נצליח לקיים את חוקים הקוראים לאיחוד ואהבה בין בני האדם, מעל האגו והרצונות הפרטיים נזכה לשלום ולביטחון. אף מדינה לא תבקש עוד למחוק אותנו מהמפה, לא נצטרך להילחם על מקומנו, למסור שטחים ולחלק את המדינה, אלא להפך, אומות העולם ירגישו שיש בנו צורך ויתייחסו אלינו בכבוד ובהערכה, כי סוף כל סוף נקיים את התפקיד הרוחני שניתן לנו כישראלים ונוביל את כל האנושות אל פסגת האושר. "בעת שהאנושות תגיע למטרתה, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד ולב אחד – רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו" (בעל הסולם, מאמר "החרות").
 
מעורר מחשבה..

אכן אנטישמיות היא אינה מקרית. יהודים לא יגעו נחת אם לא יממשו את מטרתם. היגיוני.
 
מה שאת בעצם אומרת זה שאין מה לעשות

כי הדברים שאת מציעה הם בגדר אוטופיה ואין בם ממש ושום אפשרות שאיי פעם יתממשו אלא במשאלות ליבנו. אז נראה לי שבאמת כדאי לעבוד על כמה פספורטים. אחד מהם יש סיכוי שיעזור.
 
זמן שואה - מנקודת הראות של משפחתי

כמו בכל שנה... שעון הדוקסה אימי גניה,מסתבר שלא כל כך נשתבחה בעיניני "עיתוים". היא נכנסה להריון שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. זו היתה בחירה,איך לומר...לא ממש נבונה. וכך קרה,שנולדה לה ילדה בעיתוי הנורא מכל,מרץ - 1940 כמחצית השנה,לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. גניה ורומן,וכן הילדה,התגלגלו מכפר לכפר..בפולין הכבושה. וכאן מגיע סיפור על "שעון שוויצרי" קטן וחמוד. המשפחה הסתתרה בבית איכרים באחד הכפרים בפולין. באחת הפעמים-מישהו הלשין לגרמנים שמסתתרים בכפר יהודים,בבית בו הם הסתתרו. רומן החביא את התינוקת בתוך תנור אפיה שפעל על גאז. אנשי הגסטאפו נכנסו לבית,והחלו לחפש בחדרים לבסוף,הם לא מצאו דבר,ועמדו כבר לצאת. לפתע,התינוקת פצחה בבכי,ממעמקי תנור האפיה. איש הגסטאפו פנה לרומן,אבי,התמם ושאל אם הוא צריך "לאפות" דבר מה.. במפגיע-דרש ממנו להדליק את התנור, "זה על מנת שהמאפה יתבשל,"כי הוא רעב"-כה אמר. רומן לא התבלבל,שיחק עם שעון הדוקסה שלו,ומתח את הקפיץ. הגרמני-הביט בשעון ושאל: "מה,גם אתה אוהב שעונים ?" מיד-הוצע השעון ככופר. איש הגאסטפו אפילו אמר-"תודה". כעבור דקה הגרמנים עלו על הג´יפ והסתלקו בחריקת צמיגים ידועה ומוכרת. רומן וגניה נסו מהבית ההוא עם ילדה שאך זה נצלה. בלילה,חזרו הגרמנים,כדי להשלים את המלאכה. הם זעמו שה"אבידה" לא נמצאה. מרוב תסכול,שרפו את בית האיכרים,ונעלמו. גניה ורומן היו הורי.כך ניצלה אז אחותי הבכורה. הכל,בגלל שעון קטן. הקשר עם האיכרים נמשך גם לאחר המלחמה,בשנות החמישים למאה העשרים. אבי נעצר על ידי הקומוניסטים בפולין,בטענה שהוא "מרגל לטובת ישראל". הוא נעלם-ללא כל זכר לשנתיים.נתמנה לו "עורך-דין" מטעם הממשלה שכל תפקידו היה להסתיר ולהסוות את מעללי השלטון. היו אילו אותם האיכרים שהביאו לביתנו בברסלאו אוכל לחודשים, להעביר איכשהו את החורף הנורא,כשאבי עצור. אני אישית זוכר אותם. חטפתי דלקת ריאות,והם טיפולו בי בעזרת "כוסות רוח",למי שעדיין זוכר. אגב,לי הכוסות רוח עזרו,נרפאתי בתוך שבועיים. אותם איכרים נרתמו לעזור לאימי להתקיים לבדה-עינין כלל לא פשוט,בזמנו. אני זוכר את מעדני ה"טרף" שהביאו. מסתבר,שהיו בין הפולנים גם מחסידי-אומות-עולם. הסיפור הזה נכתב לזכר הורי,שאינם עוד בין החיים. כולו מבוסס על עובדות אותנטיות. אגב,בחזרה לימי מלחמה... אבי השתמש פעם נוספת ב"תרגיל השעון", כשנעצר על ידי הוורמאכט,באמצע הרחוב בצ'נסטוחוב ונתבקש להפשיל מכנסיו,כדי לבדוק אם נימול… זו היתה דרכם של ה"שוואבים" לברר אם מדובר ביהודים. שוב מתיחת הקפיץ בשעון,וכך גם נצלו חייו בשניה. הכל-בזכות שעון הדוקסה.
 
האם האנשים הטובים האלו זכו למעמד

של חסידי אומות עולם? זה נראה לי נכון וצודק והוגן. סיפור נפלא על זמנים כל כך הפכפכים שהכל יכול היה לקרות. אין ספק שלאביך היתה תושיה וגם דמיון וזה הציל את כולכם. לזכרם של הוריך הרשה לי להדליק
 
לולה

שני הורי שרדו בשואה. עובדה, אני כאן. הם חיו עוד 30 שנה אחרי זה. ועדיין, חיי אדם היו כקליפת השום. והגורל היתל בהם כמו ברולטה רוסית.
 
אבל לא ענית לי לגמרי

האם הם זכו למעמד של חסידי אומות עולם? מגיע להם! ואגב, ברשותי שעון דוקסא עתיק. בערך בן 80 שנה. יש לי חבר טוב ש"מת" לקנות את זה ממני ואני לא מסוגלת למכור לו.
 
לא זכו

היו עוד המון איכרים דוקא שהיו גם בני אדם. עזרו והסתכנו במוות ממש. מאידך, חלק מהאיכרים בפולין היו ממש חיות אדם.
 

גבי 26

New member
סיפור מרגש

לאבי היה גם שעון דוקסה, הוא עדיין נמצא אצל אימי
 

לולי11111

New member
מרגש לקרוא

כמו לשמוע את כל הסיפורים של ניצולי השואה לא יאומן מה שהם עברו בעבודתי אני נפגשת עם צאצאי אותם ניצולים ועם אותם ניצולים שעדיין בין החיים אני שומעת כל הזמן את הסיפורים שלהם ואם לא שומעת, אז קוראת את קורות החיים שלהם פשוט לא נתפס גם אם באיחור יום, מדליקה לזכר הקורבנות ואותם ניצולים שכבר אינם בחיים
 
למעלה