ערב לכבוד ספרו של הדס עפרת "שיחות עם בובה"
חברי הפורום מוזמנים לערב לכבוד ספרו של הדס עפרת "שיחות עם בובה: על תאטרון בובות בן-זמננו" ...אנו צופים בה, בבובה בת דמותנו, כמו משתהים לנוכח מראָה אשר בה משתקפים חידת חיינו, זהותנו והמערך הרגשי שלנו; מתוך המרחק האסתטי שמאפשרת הבובה אנו מתבוננים במבט אירוני, מחייכים חיוך מבויש או מלגלגים על עצמנו בקול רם... ערב לכבוד ספרו של הדס עפרת "שיחות עם בובה: על תאטרון בובות בן-זמננו" יתקיים ביום רביעי, 12 במרץ, בשעה 19:00, בתולעת ספרים, כיכר רבין 9, תל אביב. המשתתפים בערב: פרופ' שמעון לוי מרית בן-ישראל נעמי יואלי הדס עפרת סל תרבות ארצי, הוצאה לאור עורך ראשי: דורי מנור הדס עפרת כותב על הספר: הספר "שיחות עם בובה" מסכם את תובנותי כבובנאי, כבמאי, כמעצב בובות, ולא פחות מזה – כמורה לתאטרון חזותי זה שלושה עשורים. המסע האמנותי שלי עבר על-פני מרבית הצמתים שבהם התעצב תאטרון הבובות בישראל. הספר סוקר את אופני תפקודה של הבובה בתאטרון ואת משמעותה בתרבות ובתודעה האנושית. הוא בוחן את עקרונות העיצוב וההפעלה של הבובה, את המרחב שהיא מאפשרת ליצור ביחס לגוף, לאביזר, לחלל הבמה ולַזמן. בובה – כל בובה – היא מודל אדם, וככזה היא אוצרת משהו ממהותו, היא חומר הטעון במכלול התכונות והרגש האנושי. הספר "שיחות עם בובה" נכתב מתוך הבנה שתאטרון הבובות הוא מדיום, שעל אף שהוא עתיק יומין ומוגבל טכנולוגית, ביכולתו לשאת ולשקף את הכוונות והמאוויים של זמננו. הלך הרוח שאִפיין את הניסיונות התאטרוניים הראשונים שלי ושל עמיתי בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים היה של יצירה משוחררת ממסורת וממוסכמות. התלבטנו בשאלות של גבולות: מה בין שחקן העוטה מסכה לבין בובה? מה בין אדם לפֶסל גוף? מתי הופך החומר המעוצב לישות עצמאית? איך בונים יחסים בין אברי גופו של השחקן לבין החומרים המעוצבים של הבובה, הבגד הבימתי ואביזרי הגוף? אי-הבהירות בכל הנוגע להגדרות המדיום ולגבולותיו האמנותיים סִקרנה אותנו וטרדה את מנוחתנו. עם זאת, תמיד יצאתי מנקודת הנחה שתאטרון הבובות אינו מדיום עצמאי; הוא פועל מתוך דיאלוג מַתמיד עם תאטרון השחקנים ועם מגמות עכשוויות באמנות החזותית. ואמנם, זה כמה עשורים מסתמנת פריצת דרך בהתפתחות תאטרון הבובות, וזאת דווקא בעת שבה פוסט-מודרניזם ובין-תחומיוּת היו למגמה שלטת בתחומי האמנות השונים. ב"שיחות עם בובה" התייחסתי אפוא גם לערכים המטפוריים והייצוגיים של הבובה, לערגה ולמרחק הבלתי עביר שבין הדימוי והמקור, בין הבובה והאדם. ביקשתי לבחון את זהותו של האני כאחר, ובמקרים קיצוניים אפילו כאובייקט. אנו צופים בה, בבובה בת דמותנו, כמו משתהים לנוכח מראָה אשר בה משתקפים חידת חיינו, זהותנו והמערך הרגשי שלנו; מתוך המרחק האסתטי שמאפשרת הבובה אנו מתבוננים במבט אירוני, מחייכים חיוך מבויש או מלגלגים על עצמנו בקול רם.
חברי הפורום מוזמנים לערב לכבוד ספרו של הדס עפרת "שיחות עם בובה: על תאטרון בובות בן-זמננו" ...אנו צופים בה, בבובה בת דמותנו, כמו משתהים לנוכח מראָה אשר בה משתקפים חידת חיינו, זהותנו והמערך הרגשי שלנו; מתוך המרחק האסתטי שמאפשרת הבובה אנו מתבוננים במבט אירוני, מחייכים חיוך מבויש או מלגלגים על עצמנו בקול רם... ערב לכבוד ספרו של הדס עפרת "שיחות עם בובה: על תאטרון בובות בן-זמננו" יתקיים ביום רביעי, 12 במרץ, בשעה 19:00, בתולעת ספרים, כיכר רבין 9, תל אביב. המשתתפים בערב: פרופ' שמעון לוי מרית בן-ישראל נעמי יואלי הדס עפרת סל תרבות ארצי, הוצאה לאור עורך ראשי: דורי מנור הדס עפרת כותב על הספר: הספר "שיחות עם בובה" מסכם את תובנותי כבובנאי, כבמאי, כמעצב בובות, ולא פחות מזה – כמורה לתאטרון חזותי זה שלושה עשורים. המסע האמנותי שלי עבר על-פני מרבית הצמתים שבהם התעצב תאטרון הבובות בישראל. הספר סוקר את אופני תפקודה של הבובה בתאטרון ואת משמעותה בתרבות ובתודעה האנושית. הוא בוחן את עקרונות העיצוב וההפעלה של הבובה, את המרחב שהיא מאפשרת ליצור ביחס לגוף, לאביזר, לחלל הבמה ולַזמן. בובה – כל בובה – היא מודל אדם, וככזה היא אוצרת משהו ממהותו, היא חומר הטעון במכלול התכונות והרגש האנושי. הספר "שיחות עם בובה" נכתב מתוך הבנה שתאטרון הבובות הוא מדיום, שעל אף שהוא עתיק יומין ומוגבל טכנולוגית, ביכולתו לשאת ולשקף את הכוונות והמאוויים של זמננו. הלך הרוח שאִפיין את הניסיונות התאטרוניים הראשונים שלי ושל עמיתי בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים היה של יצירה משוחררת ממסורת וממוסכמות. התלבטנו בשאלות של גבולות: מה בין שחקן העוטה מסכה לבין בובה? מה בין אדם לפֶסל גוף? מתי הופך החומר המעוצב לישות עצמאית? איך בונים יחסים בין אברי גופו של השחקן לבין החומרים המעוצבים של הבובה, הבגד הבימתי ואביזרי הגוף? אי-הבהירות בכל הנוגע להגדרות המדיום ולגבולותיו האמנותיים סִקרנה אותנו וטרדה את מנוחתנו. עם זאת, תמיד יצאתי מנקודת הנחה שתאטרון הבובות אינו מדיום עצמאי; הוא פועל מתוך דיאלוג מַתמיד עם תאטרון השחקנים ועם מגמות עכשוויות באמנות החזותית. ואמנם, זה כמה עשורים מסתמנת פריצת דרך בהתפתחות תאטרון הבובות, וזאת דווקא בעת שבה פוסט-מודרניזם ובין-תחומיוּת היו למגמה שלטת בתחומי האמנות השונים. ב"שיחות עם בובה" התייחסתי אפוא גם לערכים המטפוריים והייצוגיים של הבובה, לערגה ולמרחק הבלתי עביר שבין הדימוי והמקור, בין הבובה והאדם. ביקשתי לבחון את זהותו של האני כאחר, ובמקרים קיצוניים אפילו כאובייקט. אנו צופים בה, בבובה בת דמותנו, כמו משתהים לנוכח מראָה אשר בה משתקפים חידת חיינו, זהותנו והמערך הרגשי שלנו; מתוך המרחק האסתטי שמאפשרת הבובה אנו מתבוננים במבט אירוני, מחייכים חיוך מבויש או מלגלגים על עצמנו בקול רם.