ש ח ר של י ו ם חדש
New member
ערב נעים לכולם, |זהירות ארוךךךךך
בגלל שאתם פה כמו משפחה, רציתי לשתף אתכם במועקה ענקית שאופפת אותי בערך משלשום. נכון, זה הולך להיות אוף-טופיק, אבל הייתי חייבת לשתף אתכם ולשמוע את דעתכם בעניין. רובכם כאן, הוותיקים, מכירים אותי, חלקכם מכירים אותי גם בחיים וגם בוירטואל. חלקכם יודעים שאני גם כותבת כבר שנתיים בפורום אחר, פורום שגרם לי להמון אושר בימיו הטובים והיו בו אנשים נפלאים ומופלאים שהחדירו בי תובנות גדולות לגבי עצמי ולגבי איכות חיי. בחצי שנה האחרונה, הפורום ההוא ידע סערות רבות, עליות וירידות והשתנה מאוד. אף על פי כן, כמו לאהוב ישן, נדבקתי ונדבקתי לשם ולא יכולתי לעזוב. סירבתי ללכת אפילו שידעתי שאני נפגעת שם על ימין ועל שמאל. נכנסו אנשים חדשים, חכמים פחות, בוגרים פחות וכאלה שהיה לי איתם הרבה פחות כימייה. אף על פי כן, ברוח חיובית, השתדלתי להמשיך לאחוז שם את המושכות ולקחת משם את הטוב עבורי. גם שם הייתה תקופה שרק קראתי והתנזרתי מכתיבה, אבל אחר כך חזרתי שוב ובכוחות מחודשים. שלשום התפתחה שם סערה גועשת ונוראה. זה עבר גבולות עד שמנהלת הפורום אמרה שהיא יוצאת לחופשת מחשבה אם להמשיך לנהל את הפורום או לא. אני עמדתי במרכז הסערה. אני ועוד כותבת. זו הייתה סערה בכוס מים. אנשים צרי עין ורעי לב ניצלו את המדיום הזה, האינטרנט, כדי לפגוע בי ולהשתלח בי. קשה לי לתאר לכם מה עבר עליי ביומיים האלה. אתמול חשבתי שאני מקבלת התקף לב, אשכרה. לחצים בחזה ולחץ דם גבוה. הודעתי על עזיבה, הורדתי את הפורום מרשימת המועדפים שלי, מקיצור הדרך שלו על המסך שלי וזהו. סגרתי את הפרק הזה. אני באבל. ממש. פגועה עד עמקי נשמתי מאנשים שהיו חברים פעם. שאירחתי אותם בביתי במפגשים. שהתמסרתי איתם באינספור מסרים, שפתחתי את ליבי והקשבתי לבעיותיהם והם זרקו בי רפש. האם אני מגזימה בתחושותיי? האם אני הולכת רחוק מדי עם מדיום וירטואלי? היכן בעצם הגבול בין הוירטואל למציאות, אם בעצם אנחנו גם נוטים למפגשים זה עם זה במסגרת הפורומים, מחליפים תמונות ומדברים במסרים שעות וימים, חברים בנפש של אנשים שהיו עבורינו זרים גמורים לפני זמן לא קצר. איך מוצאים את הגבול הזה? איך נרגעים? איך לא נפגעים? איך נמנעים מזה שזה יקרה לי גם פה או בכל פורום אחר. אמנם אלה היום שני הפורומים היחידים שאני כתבתי בהם, היום נשארתי רק כאן, איתכם, אבל בכל זאת, איך יוצאים מהפלונטר הרגשי הזה? האם פותחים דלת בפני אנשים מעטים בלבד? האם נמנעים מלהיכנס לדיונים מעמיקים רק כדי לא לפגוע ולפתח סערה? אז איפה חופש הביטוי של המדיום הזה, אם כך נעשה? איפה החופש של המאה ה- 21. ומדוע עדיין יש אנשים שמשתמשים בכוח הזה, קרדום לחפור בו ומטרות לפגיעה בחיצי רעל באנשים? סליחה שזהו שרשור אוף, אבל הוא קשור קצת באינטרנט ובתרומותיו/חסרונותיו. אני אשמח לשמוע את דעתכם ואם אקבל גם חיבוקון קטן, זה יעזור לי כי אני עדיין שטופת דמעות ובכי. תודה שהקשבתם, יעל
בגלל שאתם פה כמו משפחה, רציתי לשתף אתכם במועקה ענקית שאופפת אותי בערך משלשום. נכון, זה הולך להיות אוף-טופיק, אבל הייתי חייבת לשתף אתכם ולשמוע את דעתכם בעניין. רובכם כאן, הוותיקים, מכירים אותי, חלקכם מכירים אותי גם בחיים וגם בוירטואל. חלקכם יודעים שאני גם כותבת כבר שנתיים בפורום אחר, פורום שגרם לי להמון אושר בימיו הטובים והיו בו אנשים נפלאים ומופלאים שהחדירו בי תובנות גדולות לגבי עצמי ולגבי איכות חיי. בחצי שנה האחרונה, הפורום ההוא ידע סערות רבות, עליות וירידות והשתנה מאוד. אף על פי כן, כמו לאהוב ישן, נדבקתי ונדבקתי לשם ולא יכולתי לעזוב. סירבתי ללכת אפילו שידעתי שאני נפגעת שם על ימין ועל שמאל. נכנסו אנשים חדשים, חכמים פחות, בוגרים פחות וכאלה שהיה לי איתם הרבה פחות כימייה. אף על פי כן, ברוח חיובית, השתדלתי להמשיך לאחוז שם את המושכות ולקחת משם את הטוב עבורי. גם שם הייתה תקופה שרק קראתי והתנזרתי מכתיבה, אבל אחר כך חזרתי שוב ובכוחות מחודשים. שלשום התפתחה שם סערה גועשת ונוראה. זה עבר גבולות עד שמנהלת הפורום אמרה שהיא יוצאת לחופשת מחשבה אם להמשיך לנהל את הפורום או לא. אני עמדתי במרכז הסערה. אני ועוד כותבת. זו הייתה סערה בכוס מים. אנשים צרי עין ורעי לב ניצלו את המדיום הזה, האינטרנט, כדי לפגוע בי ולהשתלח בי. קשה לי לתאר לכם מה עבר עליי ביומיים האלה. אתמול חשבתי שאני מקבלת התקף לב, אשכרה. לחצים בחזה ולחץ דם גבוה. הודעתי על עזיבה, הורדתי את הפורום מרשימת המועדפים שלי, מקיצור הדרך שלו על המסך שלי וזהו. סגרתי את הפרק הזה. אני באבל. ממש. פגועה עד עמקי נשמתי מאנשים שהיו חברים פעם. שאירחתי אותם בביתי במפגשים. שהתמסרתי איתם באינספור מסרים, שפתחתי את ליבי והקשבתי לבעיותיהם והם זרקו בי רפש. האם אני מגזימה בתחושותיי? האם אני הולכת רחוק מדי עם מדיום וירטואלי? היכן בעצם הגבול בין הוירטואל למציאות, אם בעצם אנחנו גם נוטים למפגשים זה עם זה במסגרת הפורומים, מחליפים תמונות ומדברים במסרים שעות וימים, חברים בנפש של אנשים שהיו עבורינו זרים גמורים לפני זמן לא קצר. איך מוצאים את הגבול הזה? איך נרגעים? איך לא נפגעים? איך נמנעים מזה שזה יקרה לי גם פה או בכל פורום אחר. אמנם אלה היום שני הפורומים היחידים שאני כתבתי בהם, היום נשארתי רק כאן, איתכם, אבל בכל זאת, איך יוצאים מהפלונטר הרגשי הזה? האם פותחים דלת בפני אנשים מעטים בלבד? האם נמנעים מלהיכנס לדיונים מעמיקים רק כדי לא לפגוע ולפתח סערה? אז איפה חופש הביטוי של המדיום הזה, אם כך נעשה? איפה החופש של המאה ה- 21. ומדוע עדיין יש אנשים שמשתמשים בכוח הזה, קרדום לחפור בו ומטרות לפגיעה בחיצי רעל באנשים? סליחה שזהו שרשור אוף, אבל הוא קשור קצת באינטרנט ובתרומותיו/חסרונותיו. אני אשמח לשמוע את דעתכם ואם אקבל גם חיבוקון קטן, זה יעזור לי כי אני עדיין שטופת דמעות ובכי. תודה שהקשבתם, יעל
