ילדה עם מצפון
New member
ערגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג
שונאת את כולם!!! את כולם!!!!! *הודעה חסרת תכלית, אין צורך להגיב, וסליחה על ההצפה.. תודה.* אז כאמור... שונאת את כולם!!! את כולם!!!!! כבר חודשיים שאני לא לומדת בגלל השביתה המזורגגת הזאת, וזה עוד ביצפר חדש!! לא שלא יצאתי, יצאתי המון.. (יותר מדי, כמה ריבים היו לי עם ההורים על הרקע של זה) אבל בבצפר עוד לא היה לי זמן להתאקלם... פשוט נורא! אמא שלי.. אני לא יכולה איתה! כל שניה משנה את דעתה, איכשהו היא שונאת בדיוק את החברים שהכי קרובים לי, כך שתמיד יוצא מצב שאני צריכה להסתיר את זה שאני נפגשת איתם כי אז היא תוציא עליי עצבים! היא רוצה שאני לא אשקר לה אח"כ?! וחוצמזה, ממתי אני חייבת דין וחשבון למישהו, אפילו אם הוא אמא שלי, למי אני מתחברת ואת מי אני אוהבת?! זה לא הדבר היחיד, אולי, שמגיע לי לקבוע לבד?! אני לא מסתובבת עם אנשים מפוקפקים, חלילה. אני מסתובבת עם אנשים נחמדים, חכמים, מצחיקים, והכי חשוב- שבאותו ראש שלי. אנחנו לא גוררים אחד את השני לדברים רעים, ממש ממש לא! ואמא שלי יודעת את זה.. היא פשוט לא אוהבת אותם.. אז יודעים מה?! בסדר, זכותה המלאה לא לאהוב אותם (אפילו שבעיניי הדברים שעל פיהם היא קובעת חיצוניים לגמרי, דבר שבינינו- גורם לי להעריך אותה הרבה פחות) אך בדיוק כשם שזכותי לאהוב אותם! אנחנו לא דומות, לא עם אותם תחומי עניין משותפים, דרך ההסתכלות שלנו שונה, אני מתייחסת הרבה פחות למראה החיצוני ול"מעמד" אצל אנשים ויותר לנשמה שלהם.. אז עכשיו אני אאלץ להסתיר את עצם העובדה שאני נפגשת איתם?! זה נוראי! "ליברלים" "פתוחים" "מאוד נוחים" אלה הן ההגדרות החוזרות ונישנות שאני שומעת מפי ההורים שלי המעידים על עצמם כל הזמן. ליברלים ופתוחים, ברור. כשזה נוגע לאנשים יפים ומצליחים ו"מאותו הסוג שלנו" הם מאוד פתוחים. ממש חכמה. ברגע שמגיעים כמה אנשים שמצאתי אותם מאוד ראויים אבל הם לא "מהסוג שלנו" , לא "מדברים כמונו" , לא "אינטלקטואלים ((פלצנים**)) ובריטיים" כמו חברותיה של אמי, לא "עתודאים גאוניים" כמו אבי וחבריו, אלא אנשים יותר ביישנים, פחות מרשימים מבחינה חיצונית, [[*אבל אנשים טובים ונעימים וכיפיים ושנונים כשמכירים אותם טוב]] אז הפתיחות נעלמת! אני לא מטומטמת, כמה שזה יפתיע וודאי את כל השומע! אני יודעת בדיוק מה מרתיע הורים ב "ערסים המצויים". אני בכלל לא מדברת על כאלה. רוצים תיאור של שלושה מחבריי הטובים שמשום מה הוריי (אמי, בעיקר) חושבים שמותר להם להעליב אותם בפניי ולזלזל בהם ולהיות פחות נחמדים אליהם? אוקיי... אחת מהן- היא ליהי= ילדה שאני מאוד אוהבת, מאוד מעניינת, גם חמה ואוהבת כזאת, יש לנו חוש הומור דומה.. והבעיה היחידה שלה היא הנטייה להתקרצץ לפעמים בטלפון או להתנחל. מפאת שאני ממש א-י-נ-י כזאת, ושונאת את ה"דביקיות" אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על זה מדי פעם. אבל בסה"כ, במכלול של כל הדברים, היא אחד האנשים שאני מרגישה איתם נוח ואוהבת אותם באמת. כמו אחות אובדת. רוצים לשמוע מה לאמא שלי יש לומר על זה? ... "שמתי לב שכשליהי מגיעה אני פשוט לא יכולה לחייך, אני לא נחמדה אליה. היא ילדה בסדר. .אבל... לדעתי כדאי שתנמיכו את הקשר." יודעים מה, אפילו אם תגידו שהיא צודקת, אני משוכנעת בצדקתי- ושאין לה זכות לומר דבר כזה ולגרום לי לייסורי מצפון שוב, ושוב, ושוב, ושוב... השני- הלא הוא ידידי הטוב ביותר לשעבר וחברי הנוכחי- "אבי". תסכימו איתי שמעטות הנערות שמספרות להוריהן שיש להן חבר כדי להשקיט את רוחם? אוקיי.. אז על אף הבושה, ועל אף שאני יודעת שאמי אינה מקבלת אותו באמת (ומצתבעת לה להנאתה) ושגם לידו היא לא מחייכת ושיש לה סלידה עמוקה ממנו, על אף כל זאת- אמרתי לה. ואני מצטערת שאני מפארת את שמי אבל האכזבה כ"כ גדולה. כשאמרתי לה את זה (והיא הכירה אותו לפני, הוא בא אליי כבר והיכרנו שנה לפני שנהיינו חברים) ציפיתי שהיא תבין מזה שאפשר לסמוך עליי, שאני משתפת, שאין שום דבר רציני. מה שהיא אמרה "חבר זה דבר מטומטם, וגם.. אני לא בטוחה שאתם מתאימים. אבל תהני." מאז כל פעם שאני אומרת שאני הולכת לירושלים כדי לפגוש חברות ואז בביישנות מוסיפה (כי אני יודעת בדיוק מה היא חושבת) "..ואת אבי" היא ישר מתנפלת והעיניים שלה מסגירות בדיוק את מה שהיא חושבת עליו .. : "למה את משקרת?! משחקת אותה?! מה, אני לא יודעת שאת הולכת לאבי? מה זה השקרים האלה??" ואני משיבה מנת אחת אפיים.. "שקרים?! אני הרגע אמרתי בעצמי שאני הולכת לראות גם אותו, וגם את חברות שלי" והיא נועצת בי מבטים קשים ועושה לי: "את לא תלכי לחברות שלך , את תהיי אצלו שוב, איתו ועם האחות המטורפת שלו (שאמא שלי חושבת שהיא לסבית, כנראה שדודה שלי הכניסה לה את המחשבה הזאת לראש.. כ"כ הרבה בולשיט. יש לה בכלל חבר) אוךך את לא נוסעת בשביל זה!!!" ואז מדי פעם אני נאלצת לשקר ולומר שאני נפגשת עם חברות ולא מזכירה את שמו.. וכשהיא אומרת לי "את הולכת אליו!" במבט שאומר רק רע, אני נאלצת לשקר ולומר "לא, היא בכלל לא בבית, יש לו טיול שנתי" כדי שהיא לא תעשה לי עין עקומה כל הזמן ומבטים קשים וחודרים, כאילו באמת עשיתי משהו. ואז ברגע שמסתבר לה (אם, אם מסתבר לה) שהייתי איתו ואז באמת עם חברות, כפי שתכננתי, היא פוערת עיני עגל תמימים ושואלת אותי ברכות "למה את משקרת? יכולת לומר לי שהלכת אליו, אין לי שום בעיה איתו... ספציפית.. רק עם השקרים שלו." השבת הייתי אמורה ללכת לירושלים להיות איתו, עם כמה חבר'ה אחרים שלי, וללכת לבית הספר. אני מתחילה ב-7:30 . אתמול אמא שלי שאלה אותי "רוצה לעשות שבת בירושלים? להיפגש עם אביהוא, לראות את כולם?" אמרתי לה שכן. בערב פתאום היא נכנסת לחדר, בעודי מארגנת בגדים לשבת ואומרת לי "עם מי את הולכת להיפגש בשבת? " אז אני ממלמלת.. "עם נוי, רינה, אבי, חבר'ה מהבית כנסת.. סתם" ואז היא מתמלאת חמת זעם "לאבי?!! שוב את הולכת אליו?!?! עם האחות המטורפת שלו וההורים המשוגעים שלו?! (אגב, זה ממש לא נכון. הם נורא נחמדים. היא יכולה ללמוד מהם דבר או שניים.) אולי תעזבי את הבצפר ותלכי אליו תמיד?! " והיא צועקת עליי.. ואני עונה לה בבהלה: "אז למה חשבת שאני הולכת?! את בעצמך ידעת.." וזהו, משם כבר אי אפשר לדבר איתה בהיגיון. אז התקשרתי לדודה שלי להודות לה על ההסכמה לארח אבל שאני מוותרת. סיפרתי לה את זה... והיא דיברה עם אמא שלי. אז לאחר שעה-שעתיים אמא שלי באה אלייי ואומרת לי ברכות ובחיוך "תסדרי את הבגדים, אני אסיע אותך מחר לבית הספר ואז תלכי לשבת שם." הבוקר קמתי ב-5:00 להכין לי שוקו והיא פתאום התעוררה התעצבנה ואמרה לי שהיא לא לוקחת אותי. ועכשיו היא כועסת עליי וצועקת כל הזמן על זה שאני "עם אבי כל הזמן" וש"אני לא מתמקמת בבית הספר"... פשוט.... איכס. אי אפשר לדבר איתה. שונאת אותה. **וכן, אני עדיין בהלם מההתנהגות שלה, כי באמת שלא עשיתי כלום, ואני יודעת לקחת אחריות על דברים שאני עושה.**
שונאת את כולם!!! את כולם!!!!! *הודעה חסרת תכלית, אין צורך להגיב, וסליחה על ההצפה.. תודה.* אז כאמור... שונאת את כולם!!! את כולם!!!!! כבר חודשיים שאני לא לומדת בגלל השביתה המזורגגת הזאת, וזה עוד ביצפר חדש!! לא שלא יצאתי, יצאתי המון.. (יותר מדי, כמה ריבים היו לי עם ההורים על הרקע של זה) אבל בבצפר עוד לא היה לי זמן להתאקלם... פשוט נורא! אמא שלי.. אני לא יכולה איתה! כל שניה משנה את דעתה, איכשהו היא שונאת בדיוק את החברים שהכי קרובים לי, כך שתמיד יוצא מצב שאני צריכה להסתיר את זה שאני נפגשת איתם כי אז היא תוציא עליי עצבים! היא רוצה שאני לא אשקר לה אח"כ?! וחוצמזה, ממתי אני חייבת דין וחשבון למישהו, אפילו אם הוא אמא שלי, למי אני מתחברת ואת מי אני אוהבת?! זה לא הדבר היחיד, אולי, שמגיע לי לקבוע לבד?! אני לא מסתובבת עם אנשים מפוקפקים, חלילה. אני מסתובבת עם אנשים נחמדים, חכמים, מצחיקים, והכי חשוב- שבאותו ראש שלי. אנחנו לא גוררים אחד את השני לדברים רעים, ממש ממש לא! ואמא שלי יודעת את זה.. היא פשוט לא אוהבת אותם.. אז יודעים מה?! בסדר, זכותה המלאה לא לאהוב אותם (אפילו שבעיניי הדברים שעל פיהם היא קובעת חיצוניים לגמרי, דבר שבינינו- גורם לי להעריך אותה הרבה פחות) אך בדיוק כשם שזכותי לאהוב אותם! אנחנו לא דומות, לא עם אותם תחומי עניין משותפים, דרך ההסתכלות שלנו שונה, אני מתייחסת הרבה פחות למראה החיצוני ול"מעמד" אצל אנשים ויותר לנשמה שלהם.. אז עכשיו אני אאלץ להסתיר את עצם העובדה שאני נפגשת איתם?! זה נוראי! "ליברלים" "פתוחים" "מאוד נוחים" אלה הן ההגדרות החוזרות ונישנות שאני שומעת מפי ההורים שלי המעידים על עצמם כל הזמן. ליברלים ופתוחים, ברור. כשזה נוגע לאנשים יפים ומצליחים ו"מאותו הסוג שלנו" הם מאוד פתוחים. ממש חכמה. ברגע שמגיעים כמה אנשים שמצאתי אותם מאוד ראויים אבל הם לא "מהסוג שלנו" , לא "מדברים כמונו" , לא "אינטלקטואלים ((פלצנים**)) ובריטיים" כמו חברותיה של אמי, לא "עתודאים גאוניים" כמו אבי וחבריו, אלא אנשים יותר ביישנים, פחות מרשימים מבחינה חיצונית, [[*אבל אנשים טובים ונעימים וכיפיים ושנונים כשמכירים אותם טוב]] אז הפתיחות נעלמת! אני לא מטומטמת, כמה שזה יפתיע וודאי את כל השומע! אני יודעת בדיוק מה מרתיע הורים ב "ערסים המצויים". אני בכלל לא מדברת על כאלה. רוצים תיאור של שלושה מחבריי הטובים שמשום מה הוריי (אמי, בעיקר) חושבים שמותר להם להעליב אותם בפניי ולזלזל בהם ולהיות פחות נחמדים אליהם? אוקיי... אחת מהן- היא ליהי= ילדה שאני מאוד אוהבת, מאוד מעניינת, גם חמה ואוהבת כזאת, יש לנו חוש הומור דומה.. והבעיה היחידה שלה היא הנטייה להתקרצץ לפעמים בטלפון או להתנחל. מפאת שאני ממש א-י-נ-י כזאת, ושונאת את ה"דביקיות" אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על זה מדי פעם. אבל בסה"כ, במכלול של כל הדברים, היא אחד האנשים שאני מרגישה איתם נוח ואוהבת אותם באמת. כמו אחות אובדת. רוצים לשמוע מה לאמא שלי יש לומר על זה? ... "שמתי לב שכשליהי מגיעה אני פשוט לא יכולה לחייך, אני לא נחמדה אליה. היא ילדה בסדר. .אבל... לדעתי כדאי שתנמיכו את הקשר." יודעים מה, אפילו אם תגידו שהיא צודקת, אני משוכנעת בצדקתי- ושאין לה זכות לומר דבר כזה ולגרום לי לייסורי מצפון שוב, ושוב, ושוב, ושוב... השני- הלא הוא ידידי הטוב ביותר לשעבר וחברי הנוכחי- "אבי". תסכימו איתי שמעטות הנערות שמספרות להוריהן שיש להן חבר כדי להשקיט את רוחם? אוקיי.. אז על אף הבושה, ועל אף שאני יודעת שאמי אינה מקבלת אותו באמת (ומצתבעת לה להנאתה) ושגם לידו היא לא מחייכת ושיש לה סלידה עמוקה ממנו, על אף כל זאת- אמרתי לה. ואני מצטערת שאני מפארת את שמי אבל האכזבה כ"כ גדולה. כשאמרתי לה את זה (והיא הכירה אותו לפני, הוא בא אליי כבר והיכרנו שנה לפני שנהיינו חברים) ציפיתי שהיא תבין מזה שאפשר לסמוך עליי, שאני משתפת, שאין שום דבר רציני. מה שהיא אמרה "חבר זה דבר מטומטם, וגם.. אני לא בטוחה שאתם מתאימים. אבל תהני." מאז כל פעם שאני אומרת שאני הולכת לירושלים כדי לפגוש חברות ואז בביישנות מוסיפה (כי אני יודעת בדיוק מה היא חושבת) "..ואת אבי" היא ישר מתנפלת והעיניים שלה מסגירות בדיוק את מה שהיא חושבת עליו .. : "למה את משקרת?! משחקת אותה?! מה, אני לא יודעת שאת הולכת לאבי? מה זה השקרים האלה??" ואני משיבה מנת אחת אפיים.. "שקרים?! אני הרגע אמרתי בעצמי שאני הולכת לראות גם אותו, וגם את חברות שלי" והיא נועצת בי מבטים קשים ועושה לי: "את לא תלכי לחברות שלך , את תהיי אצלו שוב, איתו ועם האחות המטורפת שלו (שאמא שלי חושבת שהיא לסבית, כנראה שדודה שלי הכניסה לה את המחשבה הזאת לראש.. כ"כ הרבה בולשיט. יש לה בכלל חבר) אוךך את לא נוסעת בשביל זה!!!" ואז מדי פעם אני נאלצת לשקר ולומר שאני נפגשת עם חברות ולא מזכירה את שמו.. וכשהיא אומרת לי "את הולכת אליו!" במבט שאומר רק רע, אני נאלצת לשקר ולומר "לא, היא בכלל לא בבית, יש לו טיול שנתי" כדי שהיא לא תעשה לי עין עקומה כל הזמן ומבטים קשים וחודרים, כאילו באמת עשיתי משהו. ואז ברגע שמסתבר לה (אם, אם מסתבר לה) שהייתי איתו ואז באמת עם חברות, כפי שתכננתי, היא פוערת עיני עגל תמימים ושואלת אותי ברכות "למה את משקרת? יכולת לומר לי שהלכת אליו, אין לי שום בעיה איתו... ספציפית.. רק עם השקרים שלו." השבת הייתי אמורה ללכת לירושלים להיות איתו, עם כמה חבר'ה אחרים שלי, וללכת לבית הספר. אני מתחילה ב-7:30 . אתמול אמא שלי שאלה אותי "רוצה לעשות שבת בירושלים? להיפגש עם אביהוא, לראות את כולם?" אמרתי לה שכן. בערב פתאום היא נכנסת לחדר, בעודי מארגנת בגדים לשבת ואומרת לי "עם מי את הולכת להיפגש בשבת? " אז אני ממלמלת.. "עם נוי, רינה, אבי, חבר'ה מהבית כנסת.. סתם" ואז היא מתמלאת חמת זעם "לאבי?!! שוב את הולכת אליו?!?! עם האחות המטורפת שלו וההורים המשוגעים שלו?! (אגב, זה ממש לא נכון. הם נורא נחמדים. היא יכולה ללמוד מהם דבר או שניים.) אולי תעזבי את הבצפר ותלכי אליו תמיד?! " והיא צועקת עליי.. ואני עונה לה בבהלה: "אז למה חשבת שאני הולכת?! את בעצמך ידעת.." וזהו, משם כבר אי אפשר לדבר איתה בהיגיון. אז התקשרתי לדודה שלי להודות לה על ההסכמה לארח אבל שאני מוותרת. סיפרתי לה את זה... והיא דיברה עם אמא שלי. אז לאחר שעה-שעתיים אמא שלי באה אלייי ואומרת לי ברכות ובחיוך "תסדרי את הבגדים, אני אסיע אותך מחר לבית הספר ואז תלכי לשבת שם." הבוקר קמתי ב-5:00 להכין לי שוקו והיא פתאום התעוררה התעצבנה ואמרה לי שהיא לא לוקחת אותי. ועכשיו היא כועסת עליי וצועקת כל הזמן על זה שאני "עם אבי כל הזמן" וש"אני לא מתמקמת בבית הספר"... פשוט.... איכס. אי אפשר לדבר איתה. שונאת אותה. **וכן, אני עדיין בהלם מההתנהגות שלה, כי באמת שלא עשיתי כלום, ואני יודעת לקחת אחריות על דברים שאני עושה.**