ערפאת יקיר הימין
ערפאת יקיר הימין שוב עולה השאלה מה עושים עם יאסר ערפאת, שאלה שנדונה גם בשיחותיו של ראש הממשלה בוושינגטון. ההבדל בין שרון ובוש אינו בדעה שיש להם על ערפאת, שניהם די מתעבים אותו, שניהם לא מאמינים לו, שניהם היו מעדיפים לראות אותו מחוץ לתמונה המדינית באיזור. ההבדל הוא בכך ששרון מאמין שניתן להשיג את המטרה הזאת, כלומר לסלק, או לפחות לנטרל, את ערפאת. האמריקנים חושבים שמהלך כזה עלול להיות מסוכן, ואין ברירה, הוא האיש שאיתו צריכים לדבר. ואצלנו? ובכן, אצלנו כמו אצלנו, השאלה מקבלת את הטיפול הרגיל של קיבעון מחשבתי וסקטוריאלי. כלומר, אם אתה איש שמאל - אתה מתנגד לסילוק ערפאת מהתמונה; אם אתה איש ימין - אתה תומך בכך. וכמו בדרך כלל כאשר המחשבה היא מקובעת, אנשים לא עוצרים לשאול את עצמם: רגע אחד, אולי ההיפך הוא הנכון? אולי, למשל, דווקא השמאל הוא זה שצריך לרצות בסילוקו של ערפאת? ניקח לדוגמא את השמאלן הכי קיצוני שאפשר. זה שמוכן לחזור לגבולות 1967, להחזיר גם את ירושלים המזרחית, ולוותר על הריבונות על הר הבית לטובת ריבונות בינלאומית. שמאלן כזה, מה צריך להיות האינטרס העליון שלו? - שיהיה למי לתת את כל הדברים שהוא מוכן לוותר עליהם, תמורת שלום וביטחון, כמובן. היום ברור, גם לשמאלנים הקיצונים, שאין מי שיקח את השטחים שהם מוכנים לוותר עליהם. אהוד ברק הרי היה מוכן למשהו מאוד דומה, ובתמורה הוא קיבל מערפאת את האינתיפאדה הנוכחית. לכן, מי שבאמת מעוניין בשלום, מי שבאמת מוכן לוותר על המקסימום, אותו מישהו, אותו שמאלן, צריך להיות מעוניין בכך שבראש הרשות הפלשתינית יעמוד אדם שיהיה מסוגל לקבל את הוויתורים שלנו ולתת בתמורה שלום וביטחון. ומנגד - הימני הקיצוני. זה שאינו מעוניין לוותר על כל השטחים, זה שבשבילו ויתור כלשהו בירושלים הוא חלום בלהות. מה צריך להיות האינטרס שלו? - שבראש הרשות יעמוד אדם שיטרפד כל מהלך העלול להביא לסיום הסכסוך. כלומר: יאסר ערפאת, שעשה את הדבר הזה ב"הצלחה" מושלמת לכל אורך דרכו הפוליטית. אפשר להוסיף לכך את העובדה שתרומתו של ערפאת לבחירת מועמדי הימין לראשות הממשלה, באמצעות פיגועים בעת בחירות, היתה לעיתים מכריעה. הבעיה היא, שלאנשים קשה מאוד להיפרד מעמדות ומסיסמאות המשחררות אותם מהצורך לחשוב, ומן הקושי לחשוב אחרת. מי שכן יצליח להשתחרר מהקיבעון, מי שכן יהיה מסוגל להתמודד עם הקושי לשנות עמדות, יוכל לאמץ את הנוסחה הנכונה לפיה השמאל צריך להיות מעוניין בסילוקו של ערפאת, בעוד שהימין, בוודאי הימין הקיצוני, צריך להיות מעוניין בהמשך מנהיגותו.
ערפאת יקיר הימין שוב עולה השאלה מה עושים עם יאסר ערפאת, שאלה שנדונה גם בשיחותיו של ראש הממשלה בוושינגטון. ההבדל בין שרון ובוש אינו בדעה שיש להם על ערפאת, שניהם די מתעבים אותו, שניהם לא מאמינים לו, שניהם היו מעדיפים לראות אותו מחוץ לתמונה המדינית באיזור. ההבדל הוא בכך ששרון מאמין שניתן להשיג את המטרה הזאת, כלומר לסלק, או לפחות לנטרל, את ערפאת. האמריקנים חושבים שמהלך כזה עלול להיות מסוכן, ואין ברירה, הוא האיש שאיתו צריכים לדבר. ואצלנו? ובכן, אצלנו כמו אצלנו, השאלה מקבלת את הטיפול הרגיל של קיבעון מחשבתי וסקטוריאלי. כלומר, אם אתה איש שמאל - אתה מתנגד לסילוק ערפאת מהתמונה; אם אתה איש ימין - אתה תומך בכך. וכמו בדרך כלל כאשר המחשבה היא מקובעת, אנשים לא עוצרים לשאול את עצמם: רגע אחד, אולי ההיפך הוא הנכון? אולי, למשל, דווקא השמאל הוא זה שצריך לרצות בסילוקו של ערפאת? ניקח לדוגמא את השמאלן הכי קיצוני שאפשר. זה שמוכן לחזור לגבולות 1967, להחזיר גם את ירושלים המזרחית, ולוותר על הריבונות על הר הבית לטובת ריבונות בינלאומית. שמאלן כזה, מה צריך להיות האינטרס העליון שלו? - שיהיה למי לתת את כל הדברים שהוא מוכן לוותר עליהם, תמורת שלום וביטחון, כמובן. היום ברור, גם לשמאלנים הקיצונים, שאין מי שיקח את השטחים שהם מוכנים לוותר עליהם. אהוד ברק הרי היה מוכן למשהו מאוד דומה, ובתמורה הוא קיבל מערפאת את האינתיפאדה הנוכחית. לכן, מי שבאמת מעוניין בשלום, מי שבאמת מוכן לוותר על המקסימום, אותו מישהו, אותו שמאלן, צריך להיות מעוניין בכך שבראש הרשות הפלשתינית יעמוד אדם שיהיה מסוגל לקבל את הוויתורים שלנו ולתת בתמורה שלום וביטחון. ומנגד - הימני הקיצוני. זה שאינו מעוניין לוותר על כל השטחים, זה שבשבילו ויתור כלשהו בירושלים הוא חלום בלהות. מה צריך להיות האינטרס שלו? - שבראש הרשות יעמוד אדם שיטרפד כל מהלך העלול להביא לסיום הסכסוך. כלומר: יאסר ערפאת, שעשה את הדבר הזה ב"הצלחה" מושלמת לכל אורך דרכו הפוליטית. אפשר להוסיף לכך את העובדה שתרומתו של ערפאת לבחירת מועמדי הימין לראשות הממשלה, באמצעות פיגועים בעת בחירות, היתה לעיתים מכריעה. הבעיה היא, שלאנשים קשה מאוד להיפרד מעמדות ומסיסמאות המשחררות אותם מהצורך לחשוב, ומן הקושי לחשוב אחרת. מי שכן יצליח להשתחרר מהקיבעון, מי שכן יהיה מסוגל להתמודד עם הקושי לשנות עמדות, יוכל לאמץ את הנוסחה הנכונה לפיה השמאל צריך להיות מעוניין בסילוקו של ערפאת, בעוד שהימין, בוודאי הימין הקיצוני, צריך להיות מעוניין בהמשך מנהיגותו.
