המוות המסתורי של אמה, הפרידה מאביה והתרחשויות נוספות בחייה של דבורה עומר קרמו עור וגידים והפכו לספרים. במלאת עשור למותה, כרמית ספיר ויץ חוזרת אל חייה המטלטלים של הסופרת כלת פרס ישראל
כרמית ספיר ויץ 29/04/2023
דבורה עומר (צילום: ראובן קסטרו)
המוות המסתורי של אמה, הפרידה מאביה והתרחשויות נוספות בחייה של דבורה עומר קרמו עור וגידים והפכו לספרים. במלאת עשור למותה, כרמית ספיר ויץ חוזרת אל חייה המטלטלים של הסופרת כלת פרס ישראל, אל העלילות שטוותה סביב דמויות היסטוריות ואל החיבור המיוחד שלה לעולמם של הילדים.
זה היה כמעט בלתי נמנע שדבורה עומר תצמח להיות סופרת. כל כך הרבה התרחשויות לא יכלו אלא להפוך לסיפורים סיפורים. להיות ולספר או לחדול. מיתות משונות, גירושים בימים שבהם מדובר היה באקט לא פופולרי, סבכים משפחתיים, כל אלה ועוד קרמו עור וגידים והפכו לספרים.
היא כתבה מיום שלמדה לכתוב. “כדי להירגע בשעות הקשות, הייתי ממציאה לעצמי סיפורים", אמרה. המילים שעל הנייר החליפו את הסיפורים שסיפרה לעצמה בעל פה עד אז. יומנים על גבי יומנים, אבל מעולם לא באמת חשבה להיות סופרת. סנדלרית, נהגת טרקטור, מטפלת, מה שיביא איתו העתיד במפעל הקיבוצי.
היכן נמצא המפתח הראשון למגירת הכתיבה שלה? בגירושי הוריה? במוות המסתורי של אמה? קשה לדעת. בכל מקרה, גם סיפורה של אמה לאה הוא עלילה בפני עצמה. לאה שרשבסקי, בת למייסדי המושבה עקרון (מזכרת בתיה), הכירה את משה מוסינזון, תלמיד במקווה ישראל ולימים סופר, כשלמדה בבית הספר לנערות של ויצו בתל אביב. בערב יום הכיפורים 1932 נולדה הבת דבורה.
דבורה עומר ולאה שרשבסקי (צילום: באדיבות מעוז חיים)
עם גירושי בני הזוג, משה עבר לקיבוץ נען, ולאה המשיכה ללימודים בסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שם הכירה את חבר הקיבוץ ישראל ליפשיץ. יחד עמו ועם בתה הקטנה דבורה עברה לקיבוץ מעוז חיים. ב־1942 ילדה לאה בנים תאומים, נדב ואסף.
כל אותן שנים היתה חברה פעילה ב"הגנה". כך מתואר יומה האחרון ב־27 בינואר 1944 בדף “יזכור" של משרד הביטחון: “היה זה ביום שטוף שמש של תחילת חודש שבט. לאה בת ה־32 יצאה לאימונים בנשק. היא כרעה כמו שהורו לה על האדמה ודיסקית פח מעוגלת בידה. מולה צעירה שכיוונה היטב את הרובה אל הנקב שבפיסת המתכת המעוגלת מטרים אחדים לפניה. לאה רצתה ללמוד לקלוע היטב. המחשבה על השואה באירופה, על היהודים חסרי האונים שניצבו מול לועות משחירים של כלי ירייה החריפו את הרגשתה שעליה להתאמן, כי זהו צו השעה. היא כיוונה את הרובה שמולה אליה, כך שלועו המשחיר יהיה בדיוק בגובה עיניה".
“לפני שיצאה לאימונים פגשה בבתה על אם הדרך. נחפזת היתה. בערב תפצה אותה. תהיה שוב בחדר עם התאומים. בפינה המאושרת שלהם בתוך הצינה שבחוץ. היא תלמד להגן על ילדיה. כיוונה היטב ולחצה על ההדק. קול נפץ נשמע. הרובה שכוון היטב היה טעון בשל שגגה. עובדה שלא התגלתה גם בבדיקת הנשק לפני האימון. אך כאשר הופעל הכלי, נורתה הירייה שפגעה היישר בראשה של לאה והביאה למותה".
דבורה הקטנה זכרה היטב את היום ההוא. היא ישבה ליד הפסנתר וניגנה שירים לקראת חגיגת ט"ו בשבט. “ירייה בודדת קטעה את השקט. לא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת והמשכתי לנגן. כעבור מספר רגעים נכנס לחדר המורה שלי ואמר שהוא רוצה לדבר איתי", שחזרה בעבר. “הוא לקח אותי לטיול במשק וסיפר לי שאמא היתה באימונים ונפצעה קשה מאוד. המשכנו ללכת והוא חזר ושאל אם אני מבינה שאמא שלי במצב אנוש. כנראה הוא קיווה שבכוחות עצמי אגיע למסקנה שאמא מתה. כשנכנסתי באותו יום לחדר האוכל של הקיבוץ ראיתי על לוח המודעות את שם אמי. ‘לאה שרשבסקי', היה כתוב שם, ‘זקופת הקומה ויישרת הצעד בת ה־32 איננה'".
באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ, וכעבור מספר שעות הגיעו לקיבוץ: “מובן שאי אפשר היה לספר להם שאמא נהרגה בתאונה אכזרית בשעת האימונים, כי אימוני הנשק היו בחזקת סוד. לכן הפיצו בקיבוץ את הידיעה שאמא שלי התאבדה, וגרסה זו גם נמסרה לבריטים. כל הקיבוץ דיבר על אמא שהתאבדה. גם אבי לא היה באותה תקופה בארץ. הוא השתתף מטעם הבריגדה היהודית במלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה".
“הייתי בודדה ולא ידעתי מה האמת", סיפרה עומר. “סירבתי להאמין לעובדה שאישה שיש לה ילדה בת 11 ושני תאומים בני שנה, תקום יום אחד ותתאבד". אי־הוודאות הזאת רדפה אחריה כצל והפכה את הימים לסיוט. מכיוון שבכל מקום דיברו על שליחויות סודיות, החליטה דבורה הצעירה שגם אמה יצאה בשליחות סודית למשימה מיוחדת. דמות האם הנעדרת התגלגלה לספרות.
“היה זה כאשר הילדה רצה בחלומה אחרי אמה חבושת הראש. אמא לא הקשיבה לה כלל ולא נעצרה לחכות לה", כתבה ב"פגיעה ישירה" (1981), “היא הלכה בשדרת פיקוסים החוצה את הקיבוץ, ובתה, אחריה. פתאום נעלמה אמא, והיא לא ראתה אותה עוד. לאן הלכה! אולי לבית הקברות? הילדה ידעה שﬠליה להשיגה סוף סוף, לאחוז בה בחוזקה לבל תיעלם לה שוב, כמו תמיד".
ב־1976 התירה את הספק הגדול שרבץ עליה. עומר פגשה בסיועו של ד"ר שלמה בן אלקנה, קצין משטרה בדימוס, את הבחורה שירתה בשוגג באמה, והמעגל נסגר. בן אלקנה היה מי שחשף, בין היתר, את עצמותיו של אבשלום פיינברג, שאת סיפורו כתבה עומר ב"שרה, גיבורת ניל"י" ב־1967.
שרה גיבורת נילי (צילום: יחצ)
הגיבור כדמות ריאליסטית
ואולי בכלל הכל ראשיתו בהבטחה שהביאה לדחייה? הסיפורים הראשונים שפרסמה הופיעו כשהייתה בת 15־16 בעיתון הנוער העובד “במעלה" בעריכת אביה, משה מוסינזון. הוא מצדו הבטיח לה שהוא מפרסם אותם בשל איכותם בלבד, והיא מצדה העדיפה לחתום רק בשמה הפרטי.
אחרי שירותה הצבאי החליטה אסיפת החברים של הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד הוראה בסמינר אורנים. “לא חשבתי מעולם להיות מורה, ולא הייתי תלמידה טובה בבית הספר, אבל הם כנראה ראו בי משהו שאני עוד לא ראיתי בעצמי", סיפרה כשהוענק לה פרס ישראל לספרות. במשך שלוש שנים חינכה תלמידי כיתה ו' ובהשראתם התחילה לכתוב את המדור "דפי תמר" בשבועון "דבר לילדים". בהשראת האין שגילתה, לא בהשראת היש. היא הטילה עליהם משימה לכתוב חיבור על החופש, וקיבלה רשימות בנוסח: “קמתי, התלבשתי, התרחצתי", ואז כתבה בעצמה יומן של ילדה בכיתה ו', כדי להראות להם כיצד לכתוב חיבור שיש בו יומן.
עם עידוד מהסביבה, שלחה את הפרקים גם אל הוצאת מ. ניומן וקיבלה את התשובה הבאה: “בראשית דבריי, ברצוני לציין שיש כמה רשימות נאות, אבל זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. ועכשיו, אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת... עליי להודות שאם אני ניגש להוציא את הספר, עליי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים אם תהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, ‘אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה. אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט'. כלומר, קליינטית אחת פחות".
ניומן, שזכויות רבות לו, פספס ובגדול: “דפי תמר" הודפס ב־1959 בהוצאת שרברק, ואחריו הגיע נחשול גדול של ספרים שעומר לא נהגה לספור מחשש עין הרע. אלו הפכו לגורם מעצב בתרבות הישראלית, עם גיבורים שנוכחים גם היום כדמויות ריאליסטיות.
דפי תמר (צילום: יחצ)
ד"ר רננה גרין שוקרון, מנהלת המרכז לספרות ילדים במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, מונה את חלקם: “טבול, הנער העולה ממרוקו שבספר ‘צוללים קדימה' הגיע לשרת ביחידת הקומנדו הימי בצה"ל, גילה, גיבורת הספר ‘אני אתגבר' שנולדה עם שיתוק מוחין והתמודדה עם קשיים, תמר בת הקיבוץ מ'דפי תמר'. ובת קיבוץ אחרת חנה'לה, הילדה החולמנית שיצאה למסע בין כוכבים עם הגמד קרשינדו ב'כל מה שהיה (אולי), וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי'. והיה גם גדי, בן המושב שאימץ גור נטוש ומצא עצמו עם נמר ב'מעשה בלולי ה...'. אחריהם הגיעו ‘אמא עשרה' ו'אמא עשרה פלוס', ‘השבוע הארוך בחיי מורן' ו'עלומים', שכתבה על בנות ובני נוער ללא עורף משפחתי, שחיים במוסד החינוכי בבן שמן ועוד".
צוללים קדימה! (צילום: יחצ)
להמשך קריאה
עשור למותה של דבורה עומר: בחזרה אל סיפור חייה המטלטל
המוות המסתורי של אמה, הפרידה מאביה והתרחשויות נוספות בחייה של דבורה עומר קרמו עור וגידים והפכו לספרים. במלאת עשור למותה, כרמית ספיר ויץ חוזרת אל חייה המטלטלים של הסופרת כלת פרס ישראל
www.maariv.co.il
