NoMoreDayDreaming
New member
עשיתי את זה! לא, לא את "זה"...
הלכתי לסופר פארם ורכשתי חבילת קונדומים. וכל מה שיכול היה להשתבש - השתבש. אבל הכל. ממש הכל.
*זה הולך להיות ארוך. ראו הוזהרתם.
הלכתי לסופר פארם שליד העבודה כי
א) הוא תמיד שומם
ב) בסופר פארם שליד הבית מכירים אותי (ואת אמא שלי)
ג) מדפי הקונדומים ממוקמים בצורה הרבה יותר טובה (בשבילי) מבחינה אסטרטגית (בסופר פארם שליד הבית המדפים ממקומים בקצה המעבר שליד בית המרקחת, אז כולם תמיד מתגודדים שם).
הסופר פארם לא היה שומם.
איך שנכנסתי ראיתי מלא אנשים מחכים בתור לקופות. כבר רציתי ללכת, אבל אז אמרתי לעצמי: "לא. כבר אזרת את האומץ, כבר הגעת עד לכאן, לכי! חוץ מזה, הם בטוח יתפזרו עד שתצטרכי להגיע לקופות."
אז לקחתי סלסלה והתחלתי במסע הקניות הכי מביך EVER.
לקחתי את כל הדברים האחרים שהייתי צריכה והשארתי את ה-מוצר שלמענו התכנסנו כאן לסוף (בעיקר כדי שיהיה לי איפה להחביא אותו). הגעתי למעבר ופתאום אני קולטת שמשמאל למדפים שאני צריכה גישה "נקייה" אליהם, התקינו מכשיר אוטומטי לחידוש רשיונות נהיגה או ביטוח או ווטאבר, ויש שם מישהו! והמישהו הזה לוקח את הזמן שלו...... ובמדפים ממול בדיוק החליטו לסדר את הסחורה מחדש, ושני אנשים נוספים מסתובבים במעבר, כשאחד מהם נתקע דווקא מטר מה"מטרה".
אז אני מתקשרת לאמא כדי כביכול לשאול אותה, אם היא צריכה אולי משהו בסופר פארם, ובינתיים אני מתהלכת לי בנונשאלנטיות במעבר ולבסוף עוצרת מול ה-מדפים ו-אוי-לגמרי-במקרה מבטי נופל על החבילות השונות. למה יש כל כך הרבה?!
אבל אני זוכרת שהמליצו על דורקס, אז אני ננעלת על החבילה שאני צריכה, והולכת. (תודו, לא ציפיתם לזה!) אני מסיימת את השיחה עם אמא (לקנות קונדומים בזמן שבאוזן אני שומעת את הקול של אמא מרגיש לי כמו מאורע לשיחה עתידית עם פסיכולוג), עושה סיבוב בסופר פארם (כי בינתיים עוד מישהו הגיע למכשיר האוטומטי), מגיעה שוב למעבר הנכסף, מתקרבת לאט לאט ל-מדף, זורקת מבט לנקודה היחידה שממנה רואים אותי, אין אף אחד!, לוקחת את החבילה כמעט בלי להסתכל (כי למי יש זמן לבזבז על להסתכל?!), וזורקת אותה לסלסלה מתחת לחבילה גדולה של סכיני גילוח. (אל תדאגו, עד שהגעתי לקופה, בדקתי - בפרטיות סלסלתי - את התוקף.)
הגעתי לקופה - הללויה! יש שני קופאים וקופאית, אז אני נעמדת בתור אליה. לפני שני אנשים ואני מתפללת שהיא תסיים איתם לפני שהקופאים האחרים יתפנו. היא מסיימת לפניהם, אני מאושרת, אבל אז היא אומרת לי שהקופה סגורה ומצביעה לעבר הקופאי שלשמאלה. תמותי.
הגעתי עד לכאן ואין סיכוי שאני עוברת את כל זה שוב בזמן הקרוב, אז אני נאנחת וניגשת לקופאי. אני חושבת שיכולתי לעמוד שם עירומה והוא לא היה שם לב, אז יופי! ממש מאחורי (אין טיפת כבוד למרחב האישי) נעמדה לקוחה אחרת בתור לקופה. בשלב הזה חשבתי: "מה עוד יכול להשתבש?" (וכבר ראיתי בדמיוני את הקופאי משיט ידו למיקרופון ואומר לתוכו משהו בסגנון: "אני צריך ביטול. ביטול על חבילת קונדומים", ואני - RIP), אז פשוט הוצאתי את כל המוצרים מהסלסלה והלכתי להניח את הסלסלה ליד הדלת, במחשבה שלפחות אני לא אצטרך לעמוד ליד הקופה בזמן שהוא מעביר את הקונדומים וזה מופיע על הצג הקטן הזה (טכנולוגיה ארורה!), אלא שבשנייה שבאתי ללכת, אותה קופאית שסגרה את הקופה (תמותי, אמרתי?), חטפה ממני את הסלסלה ונאלצתי לחזור לקופה ולעמוד שם בזמן הוא מעביר את המוצרים והלקוחה האחרת נושפת לי בעורף. הוא שם הכל בשקית, שילמתי ויצאתי. בשלב הזה לראשונה שמתי לב שהשקיות של הסופר פארם שקופות! אז עטפתי את החבילה הארורה בקבלה ושמתי אותה בין הדברים האחרים. חזרתי למשרד, בדרך נכנסתי לקנות אוכל, וכל שאר הזמן שהעברתי בעבודה אף אחד לא ידע כלום.
אני חייבת לומר שיצאתי מהחוויה בהרגשה שעכשיו אני יכולה להיות מינימום סוכנת CIA
הלכתי לסופר פארם ורכשתי חבילת קונדומים. וכל מה שיכול היה להשתבש - השתבש. אבל הכל. ממש הכל.
*זה הולך להיות ארוך. ראו הוזהרתם.
הלכתי לסופר פארם שליד העבודה כי
א) הוא תמיד שומם
ב) בסופר פארם שליד הבית מכירים אותי (ואת אמא שלי)
ג) מדפי הקונדומים ממוקמים בצורה הרבה יותר טובה (בשבילי) מבחינה אסטרטגית (בסופר פארם שליד הבית המדפים ממקומים בקצה המעבר שליד בית המרקחת, אז כולם תמיד מתגודדים שם).
הסופר פארם לא היה שומם.
איך שנכנסתי ראיתי מלא אנשים מחכים בתור לקופות. כבר רציתי ללכת, אבל אז אמרתי לעצמי: "לא. כבר אזרת את האומץ, כבר הגעת עד לכאן, לכי! חוץ מזה, הם בטוח יתפזרו עד שתצטרכי להגיע לקופות."
אז לקחתי סלסלה והתחלתי במסע הקניות הכי מביך EVER.
לקחתי את כל הדברים האחרים שהייתי צריכה והשארתי את ה-מוצר שלמענו התכנסנו כאן לסוף (בעיקר כדי שיהיה לי איפה להחביא אותו). הגעתי למעבר ופתאום אני קולטת שמשמאל למדפים שאני צריכה גישה "נקייה" אליהם, התקינו מכשיר אוטומטי לחידוש רשיונות נהיגה או ביטוח או ווטאבר, ויש שם מישהו! והמישהו הזה לוקח את הזמן שלו...... ובמדפים ממול בדיוק החליטו לסדר את הסחורה מחדש, ושני אנשים נוספים מסתובבים במעבר, כשאחד מהם נתקע דווקא מטר מה"מטרה".
אז אני מתקשרת לאמא כדי כביכול לשאול אותה, אם היא צריכה אולי משהו בסופר פארם, ובינתיים אני מתהלכת לי בנונשאלנטיות במעבר ולבסוף עוצרת מול ה-מדפים ו-אוי-לגמרי-במקרה מבטי נופל על החבילות השונות. למה יש כל כך הרבה?!
אבל אני זוכרת שהמליצו על דורקס, אז אני ננעלת על החבילה שאני צריכה, והולכת. (תודו, לא ציפיתם לזה!) אני מסיימת את השיחה עם אמא (לקנות קונדומים בזמן שבאוזן אני שומעת את הקול של אמא מרגיש לי כמו מאורע לשיחה עתידית עם פסיכולוג), עושה סיבוב בסופר פארם (כי בינתיים עוד מישהו הגיע למכשיר האוטומטי), מגיעה שוב למעבר הנכסף, מתקרבת לאט לאט ל-מדף, זורקת מבט לנקודה היחידה שממנה רואים אותי, אין אף אחד!, לוקחת את החבילה כמעט בלי להסתכל (כי למי יש זמן לבזבז על להסתכל?!), וזורקת אותה לסלסלה מתחת לחבילה גדולה של סכיני גילוח. (אל תדאגו, עד שהגעתי לקופה, בדקתי - בפרטיות סלסלתי - את התוקף.)
הגעתי לקופה - הללויה! יש שני קופאים וקופאית, אז אני נעמדת בתור אליה. לפני שני אנשים ואני מתפללת שהיא תסיים איתם לפני שהקופאים האחרים יתפנו. היא מסיימת לפניהם, אני מאושרת, אבל אז היא אומרת לי שהקופה סגורה ומצביעה לעבר הקופאי שלשמאלה. תמותי.
הגעתי עד לכאן ואין סיכוי שאני עוברת את כל זה שוב בזמן הקרוב, אז אני נאנחת וניגשת לקופאי. אני חושבת שיכולתי לעמוד שם עירומה והוא לא היה שם לב, אז יופי! ממש מאחורי (אין טיפת כבוד למרחב האישי) נעמדה לקוחה אחרת בתור לקופה. בשלב הזה חשבתי: "מה עוד יכול להשתבש?" (וכבר ראיתי בדמיוני את הקופאי משיט ידו למיקרופון ואומר לתוכו משהו בסגנון: "אני צריך ביטול. ביטול על חבילת קונדומים", ואני - RIP), אז פשוט הוצאתי את כל המוצרים מהסלסלה והלכתי להניח את הסלסלה ליד הדלת, במחשבה שלפחות אני לא אצטרך לעמוד ליד הקופה בזמן שהוא מעביר את הקונדומים וזה מופיע על הצג הקטן הזה (טכנולוגיה ארורה!), אלא שבשנייה שבאתי ללכת, אותה קופאית שסגרה את הקופה (תמותי, אמרתי?), חטפה ממני את הסלסלה ונאלצתי לחזור לקופה ולעמוד שם בזמן הוא מעביר את המוצרים והלקוחה האחרת נושפת לי בעורף. הוא שם הכל בשקית, שילמתי ויצאתי. בשלב הזה לראשונה שמתי לב שהשקיות של הסופר פארם שקופות! אז עטפתי את החבילה הארורה בקבלה ושמתי אותה בין הדברים האחרים. חזרתי למשרד, בדרך נכנסתי לקנות אוכל, וכל שאר הזמן שהעברתי בעבודה אף אחד לא ידע כלום.
אני חייבת לומר שיצאתי מהחוויה בהרגשה שעכשיו אני יכולה להיות מינימום סוכנת CIA
