עשיתי את זה סוף סוף.. ../images/Emo16.gif
היום אני ואמי עלינו לקברו, בפעם השנייה בחיי. בלילה התלבטתי המון, ובסוף החלטתי לקחת איתי בבוקר את המכתב, ולהחליט במקום מה לעשות. היה מאוד קשה, אבל אמי נשארה מאוד מאופקת, ומאוד חזקה. אני בכיתי חרש, אמרתי לו את הכל בלב, וברגע האחרון, ביקשתי מאמי לחכות רגע, והנחתי את המכתב על המצבה, ועליו הנחתי אבן. היא לא שאלה מה זה, היא לא שאלה כלום. היא רק הביטה בי בהבנה, והציעה לי לשים אבן גדולה על המכתב כדי שהוא לא יעוף ברוח. בסוף הנחתי עליו אבן קטנה, בכל זאת בקרוב סבי וסבתי יעלו גם הם לקברו, וזה אישי מדי, כואב מדי. לא העזתי להקריא לו אותו בנוכחות אימי. כמה הייתי רוצה לפעמים מספר רגעים פרטיים מול הקבר שלו, כמוך תהילה. אבל אני לא מעיזה. לא מעיזה להתמודד עם הכאב הזה לבד, לא מעזה להישאר שם רגע לבדי. אמי קראה את פרקי התהילים, ואני רק הסתכלתי על המצבה, ולשמיים, ולמצבה, ולשמיים. בסוף, כשהנחתי את המכתב על המצבה, הרגשתי כאילו הוא מחייך אלי בין העננים הקודרים, כאילו הוא מחזק אותי, אומר לי שעשיתי החלטה נכונה. כשעזבנו את הקבר, לא אמרנו אחת לשנייה כלום. אמי רק מלמלה "אלה החיים" ואני שאלתי אותה איזה מין חיים.. שתינו המשכנו לצעוד, בגשם, עד לכניסה. עכשיו היא יצאה לבית הכנסת, לאזכרה. בהתחלה רציתי להצטרף, ואחר-כך התחרטתי. למה לי כל הבלגן בתפילות שלדעתי ערכן הם כקליפת השום? בסוף נשארתי לבד בבית. הצצתי קצת בתמונות. חשבתי על יום ההולדת שלו, בעוד 11 יום. על מה שהוא מפספס. על החיים בלעדיו. בסופו של דבר לא הלכתי לבית-הספר. לא רציתי להתקל בשאלות המוכרות, בתמיהה של מעט האנשים שעדיין אינם מכירים את סיפורי, במבטים, בהסברים הכואבים. אבל מאוד הוקל לי לשים את המכתב על המצבה, לשוחח איתו שם, להדליק נר נשמה, להתייחד איתו, להגיד לו שאני אוהבת אותו.
אתי.
היום אני ואמי עלינו לקברו, בפעם השנייה בחיי. בלילה התלבטתי המון, ובסוף החלטתי לקחת איתי בבוקר את המכתב, ולהחליט במקום מה לעשות. היה מאוד קשה, אבל אמי נשארה מאוד מאופקת, ומאוד חזקה. אני בכיתי חרש, אמרתי לו את הכל בלב, וברגע האחרון, ביקשתי מאמי לחכות רגע, והנחתי את המכתב על המצבה, ועליו הנחתי אבן. היא לא שאלה מה זה, היא לא שאלה כלום. היא רק הביטה בי בהבנה, והציעה לי לשים אבן גדולה על המכתב כדי שהוא לא יעוף ברוח. בסוף הנחתי עליו אבן קטנה, בכל זאת בקרוב סבי וסבתי יעלו גם הם לקברו, וזה אישי מדי, כואב מדי. לא העזתי להקריא לו אותו בנוכחות אימי. כמה הייתי רוצה לפעמים מספר רגעים פרטיים מול הקבר שלו, כמוך תהילה. אבל אני לא מעיזה. לא מעיזה להתמודד עם הכאב הזה לבד, לא מעזה להישאר שם רגע לבדי. אמי קראה את פרקי התהילים, ואני רק הסתכלתי על המצבה, ולשמיים, ולמצבה, ולשמיים. בסוף, כשהנחתי את המכתב על המצבה, הרגשתי כאילו הוא מחייך אלי בין העננים הקודרים, כאילו הוא מחזק אותי, אומר לי שעשיתי החלטה נכונה. כשעזבנו את הקבר, לא אמרנו אחת לשנייה כלום. אמי רק מלמלה "אלה החיים" ואני שאלתי אותה איזה מין חיים.. שתינו המשכנו לצעוד, בגשם, עד לכניסה. עכשיו היא יצאה לבית הכנסת, לאזכרה. בהתחלה רציתי להצטרף, ואחר-כך התחרטתי. למה לי כל הבלגן בתפילות שלדעתי ערכן הם כקליפת השום? בסוף נשארתי לבד בבית. הצצתי קצת בתמונות. חשבתי על יום ההולדת שלו, בעוד 11 יום. על מה שהוא מפספס. על החיים בלעדיו. בסופו של דבר לא הלכתי לבית-הספר. לא רציתי להתקל בשאלות המוכרות, בתמיהה של מעט האנשים שעדיין אינם מכירים את סיפורי, במבטים, בהסברים הכואבים. אבל מאוד הוקל לי לשים את המכתב על המצבה, לשוחח איתו שם, להדליק נר נשמה, להתייחד איתו, להגיד לו שאני אוהבת אותו.
