עשיתי היום היסטרוסקופייה אבחנתית

[סימון בוליבאר]

עשיתי היום היסטרוסקופייה אבחנתית

אצל ד"ר גולדשמידט שאליו הגעתי בעקבות המלצות כאן. הגעתי לבד. חיכיתי 45 דקות בתור. נכנסתי, הוא שאל אותי למה באתי, הייתי כבר באפיסת כוחות מכל השנה הזאת ובמקום לענות לעניין ולהסביר על דימום חלש ודימום חזק וגרידות והמלצות שבכלל אמרו שאני לא צריכה את הבדיקה הזאת, אמרתי לו שאני כמעט בת 42, אחרי לידה שקטה ושתי הפלות, ואם תהיה לי עוד הפלה אני רוצה לדעת שזה לא בגלל משהו שאפשר היה לגלות בבדיקה הזאת. הוא לא שאל יותר כלום... רק אמר שזו בדיקה מהירה ופשוטה. נשכבתי על הכיסא הזה וירדו לי דמעות... הוא עשה את הבדיקה. התכוננתי למשהו כואב... לקחתי קודם נורופן. לא כאב לי בכלל. חמש דקות. הכל בסדר. קמתי והסתדרתי, ויצאתי. וזהו. עכשיו אין שום תירוץ, רק הגיל הדפוק הזה. למה גברים שזה ממילא לא כזה משנה להם, יכולים להכניס להריון עד גיל מאה ואנחנו שמוכנות לירוק דם על הדבר הזה, לא יכולות??? כל הדרך הביתה עשיתי עסקאות עם עצמי מה הייתי נותנת אם זה היה מחזיר לי את הילדה שלי. הבנזוג בכלל לא ידע איזה בדיקה עשיתי... כמה אפשר לשתף מישהו בכל הפרטים האלה ואחכ לצפות שהוא ירצה לעשות איתי עוד ילד... בהבלחה של גבורה עילאית נתתי השבוע לאחי ואשתו את העגלה שלנו בשביל התינוקת הראשונה שנולדה להם. הרגשתי כאילו אני מגישה את יד ימין שלי לקטיעה... אחי העמיס את העגלה ושאל מה שלום כל הילדים ובמקום לענות לו התחלתי לבכות... ובכלל זה היה רעיון שלי, אני הצעתי להם כי חשבתי שזאת עגלה פצצה וחבל שסתם תעלה אבק... ואם בכל זאת יהיה לנו תינוק אז נקבל אותה מהם בחזרה. אבל בכל זאת לתת את העגלה הזאת היה קשה ממש. אני מרגישה כאילו עם כל יום שעובר יש לי פחות כוח במקום ההיפך... אני נפגשת עם העו"סית שהצמידו לנו באיכילוב והיא עוזרת לי מאד אבל בסוף צריך לעבור את זה לבד... לבד לגמרי. וזה כל כך מעייף. ממש.

 

[שירהד1]

אתייחס קודם לבדיקה- טוב שעשית אותה, כי הרגשת צורך לעשות אותה. לי היתה הרגשה שאין צורך ושלא ימצאו כלום ושהכל בסדר בהיבט הרחמי. אבל עכשיו גם את יודעת את זה, וזה חשוב. נשמע שהרופא הראה רגישות למצבך, וזה חשוב מאוד.
טוב שלא כאב בכלל, כי גם כך מספיק כואב בלב.

לנושא השונות הביולוגית בין גברים לנשים- אמנם ידוע כיום שגם איכות הזרעים יורדת עם השנים (ויש כמובן גם ענייני פריון אצל גברים), אבל השוני המרכזי הוא שגברים מייצרים זרעים במליונים ולאורך כל השנים, ואילו אנחנו נולדות עם כמות מסויימת של ביציות (אינני יודעת כמה...), וזהו. לא מייצרות יותר עם השנים, לא במיליונים ולא בכלל. מה שתינוקת נולדת איתו- זהו.
נכון- לא הוגן, לא צודק. וככה זה בטבע. אפשר כמובן לכעוס על זה, כי זה באמת לא הוגן, אבל אין לנו ממש מה לעשות עם זה (פרט לתרומת ביצית, אם אנחנו מוכנות לחצות את הקו הזה...).

לגבי העגלה- ואו! כמה קשה. אני ממש ממש מבינה. אוי, המאבקים שלי עם עצמי לגבי העניינים הללו...אוף! אין. לא הייתי מסוגלת לשחרר את המקום הזה. הסתכלתי על מיטת התינוק המפורקת, שהיתה מונחת בחדר של בני (אין לנו מחסן...), והייתי כועסת על עצמי ובוכה- למה לעזאזל אני שומרת אותה? לצורך מה בדיוק?! סתם תוספת מקום ומעלה אבק. לא יהיה בה צורך...כנ"ל לגבי השידה, העגלה, קופסאות הבגדים והמשחקים לגילאים הקטנטנים...אוי. זה היה מלווה בכל כך הרבה כאב לב. ולא הייתי מסוגלת לשחרר. למרות שכבר לא האמנתי. בכלל. הייתי ממש במלכוד עם עצמי. תחושה נוראית.

אז את, למרות כל הקושי, היית מסוגלת לתת. כי רצית שמישהו יהנה מהעגלה הנפלאה הזו. מעשה אבירי ממש.

קצת צבט לי כאשר סיפרת שהלכת לבדיקה לבד, ואפילו לא סיפרת לבן זוגך. הייתי מאחלת לך אחרת. בבקשה תרשי לעצמך לספר לו בדיעבד. הוא השותף שלך להכל- בטוב וברע, נכון?

לגבי הלבד- זה נכון שבסופו של דבר צריך לעבור את הדברים עם עצמך, והתהליכים הם מאוד אישיים. אבל אנחנו פה- כדי קצת להקל על הלבד הזה.

מרשה לעצמי לכתוב לך שאני ממליצה לך להתייעץ לגבי טיפול תרופתי, בנוסף לשיחות. אני חיכיתי עם זה יותר מדי זמן, ובדיעבד- הייתי צריכה לפנות גם לכיוון הזה הרבה לפני שפניתי. הכוחות שצריך הם עצומים. מגיע לנפש טיפה עזרה חיצונית. ממליצה לפנות לד"ר ורד בר, פסיכיאטרית נשים- מדהימה, אנושית וסופר מקצועית. חישבי על זה. זה לא מעלים את הכאב, אבל מסייע בהתמודדות.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[מרעישה בשקט]

מאז שקראתי את ההודעה אתמול בלילה, חשבתי מה אכתוב לך.

הלוואי שהייתי יכולה להיות איתך בבדיקה. להחזיק לך את היד ולנגב לך את הדמעות.
הלוואי שהייתי יכולה לקחת את כל הכאב שהוא מנת חלקך.
הלוואי שהכל היה שונה.

אחרי ההפלה הראשונה שלי, עוד לפני שזכינו להפוך להורים, הוא אמר לי שאם זה גורם לי לכל כך הרבה כאב, אולי עדיף לוותר על הכל.
מאז עברו מלא עוברים ברחם שלי, וכל פעם יש את ההתלבטות. בינתיים הוא איתי, רוצה עוד, מוודא איתי שאני מסוגלת לעמוד בעוד מפח נפש, בעוד כאב שמרסק את הלב.
אני כן משתפת אותו בכל הבדיקות שאני עוברת, גם כי אנחנו שותפים לחיים, וגם כדי שאם יגיע שלב שבו אחליט שדי ומספיק, הוא יוכל להבין למה.

מאוד קשה לי עם החפצים שמחכים ומעצימים את האין. הכל תופס מקום. הכל מכאיב בנוכחותו בבית, אבל אני לא מסוגלת לשחרר.
העגלה מחכה, וגם הסלקל שלמעשה כבר פג תוקפו וצריך לזרוק, מלא מלא מלא שקיות עם בגדים, צעצועים וספרים לתינוקות ופעוטות, מזרן פעילות, אוניברסיטה, משאבת חלב שעלתה כמעט 2,000 ש"ח, בקבוקים, מיטת תינוק מפורקת, לול מקופל וכמובן בגדי הריון.
הדבר היחיד שהצלחתי למסור (בקושי רב, ועם הרבה דמעות) היתה השידה, שאין לנו מקום לאחסן אותה וכבר היה צריך להוציא אותה מהחדר של הילדה. בעלי אמר שאם יהיה צורך, נקנה עוד אחת.
את העגלה הלוויתי לחברה פעמיים. פעם אחת לפני הלידה השקטה, ועוד פעם אחריה. בפעם השניה ידעתי שאין להם עגלה, אבל אני חושבת שרק שבוע אחרי שהיא ילדה, הצלחתי להביא את עצמי להציע לה לקחת אותה.

את לגמרי גיבורת על.
את לבד. אבל אני, אנחנו, ביחד איתך.
הלוואי שלא היית מכירה את הפורום הנורא הזה.
הלוואי שהכל היה שונה.

 

[ויקטור החתול]

עצובה איתך

מוכרת לי כ"כ הסיטואציה של הללכת לעוד בדיקה ועוד אחת ואין בעצם הסבר קונקרטי לתת לרופא ולאחות ולמזכירה ולזו שקובעת את התור.... פרט לכך שיש סיבוכים שוב ושוב והגיל שלי לא מאפשר כבר לקוות שהפעם יהיה בסדר ולתת כמה חודשים הזדמנות ורק אז לבדוק ולגלות מה קורה.
מוכרת לי גם הסיטואציה הקשה והכואבת כ"כ של לבכות על כיסא הרופא.
גם אני בכיתי אצלו ממש והוא כזה נבוך וקורקטי ולא ידע מה לעשות עם עצמו, פרט ללשאול אם כואב, או לעשות הפסקה ואמרתי שלא. לא רציתי להעיק עליו אפילו בהסבר, זה פשוט כאב לב ועצב עמוק להיות כאן שוב, על הכיסא הזה. שוב ושוב.
מחר אבקר אותו שוב, מקווה שיהיו לו בשורות טובות עבורי הפעם.

גם אני כבר השאלתי (התקווה לעוד תינוק עדיין כאן) את העגלה והמנשא ובגדים. נתתי צעצועים ואוניברסיטה. רציתי לתת ולעשות טוב לחברה טובה שהיתה זקוקה לזה יותר ממני כעת. הלוואי שאזכה לבקש את הדברים חזרה. כמה כאב לתת אותם, כאילו להרפות מעט מההמתנה הנוראית הזו כל הזמן.
הלוואי שנזכה כולנו לקבל שוב את העגלות שלנו, או להשאיל או לרכוש אחרות... העיקר שיהיה מי לשים בהן ושהכאב הזה יבוא לסיומו כבר

.