עשיתי משהו שאף פעם לא עשיתי
נרשמתי כמנוי לבלוג הרוק של קובי אור גם בכתובת המייל השניה שלי. מדוע? כדי לשמח אותו, אולי, כדי לתת לו הרגשה שקוראים אותו, ששמים אליו לב, שהכתיבה שלו לא סתם מתנדפת אלא מורידה גשם במקום אחר, גם אם סמוי מן העין.
"אני כבר לא קורא עיתונים / בלוגים כמו פעם. מעיתונים אני עושה מגבעות. לא. בעצם, אני עושה מהם כובעים של ליצן ומוסר אותם למי שכותב בעיתונים."
עוד כמה מנויים ישמחו אולי את לבו, אבל אני לא בטוח שהוא יעמוד בחשיפה מסיבית פתאומית: אולי הוא ייבהל ויסתגר בביתו ויפסיק לכתוב לגמרי או יתחיל מחדש, כאלמוני, בשם בדוי.
"קובי מאחל לכם שיום יבואו ותראו שהים מורכב ממיליוני מנקי ארובות זעירים שהעור שלהם בצבע כחול, שקצף לבן על שפתותיהם בגלל שהם כועסים. על מה הם כועסים? על שאתם מעלים את החלומות שלכם באש, על שאתם קוראים למי שמשתעל מהעשן בביתכם זמרים, סופרים, ציירים.
על קובי שמעתי לראשונה לפני המון שנים ממי שהיתה לימים אשתי, ואח"כ גרושתי. היא נהגה להקליט באדיקות בטייפ דאבל קאסט את תכניותיו בגלי צה"ל ואח"כ להעתיק לקסטה נפרדת רק את השירים שהוא הגיש, כי לאף אחד לא היה טעם כמו שלו. להקשיב תוך כדי נהיגה איך הוא מגיש אותם היה יכול להוריד אותך מהכביש. ממנו הכרתי כמה מוזיקאים בלתי נשכחים. מה שהוא כותב על פול מרלי, מבקר הרוק הנערץ, נכון גם לגביו:
"מורלי הוא עיתונאי רוק שיורק על עצמו כי הוא מבין שמילים הן ערימת כלים מלוכלכים בכיור ונדיר למצוא עיתונאי שבמקום להאביס את עצמו, מגיש אוכל לרעבים באמת."
כשכתבתי בעצמי שתים-שלוש רשימות על רוק ב'מוניטין' של ימי אדם ברוך ורינו צרור לא היו עוד מבקרים ישראליים ללכת בדרכם. נדמה לי שרק יוסי חרסונסקי כתב ב'ידיעות אחרונות' על תקליטים חדשים שהגיעו לארץ. קוטנר רק התחיל להגיש מוזיקה ב'זהו זה'. אדם ברוך היה אולי העורך היחיד בארץ שהיה מוכן לאפשר לצעיר נלהב וחסר נסיון להתבטא בחופשיות ולחפש שפה משלו, אבל ברגע שטעמתי הצלחה נבהלתי והפסקתי.
נרשמתי כמנוי לבלוג הרוק של קובי אור גם בכתובת המייל השניה שלי. מדוע? כדי לשמח אותו, אולי, כדי לתת לו הרגשה שקוראים אותו, ששמים אליו לב, שהכתיבה שלו לא סתם מתנדפת אלא מורידה גשם במקום אחר, גם אם סמוי מן העין.
"אני כבר לא קורא עיתונים / בלוגים כמו פעם. מעיתונים אני עושה מגבעות. לא. בעצם, אני עושה מהם כובעים של ליצן ומוסר אותם למי שכותב בעיתונים."
עוד כמה מנויים ישמחו אולי את לבו, אבל אני לא בטוח שהוא יעמוד בחשיפה מסיבית פתאומית: אולי הוא ייבהל ויסתגר בביתו ויפסיק לכתוב לגמרי או יתחיל מחדש, כאלמוני, בשם בדוי.
"קובי מאחל לכם שיום יבואו ותראו שהים מורכב ממיליוני מנקי ארובות זעירים שהעור שלהם בצבע כחול, שקצף לבן על שפתותיהם בגלל שהם כועסים. על מה הם כועסים? על שאתם מעלים את החלומות שלכם באש, על שאתם קוראים למי שמשתעל מהעשן בביתכם זמרים, סופרים, ציירים.
על קובי שמעתי לראשונה לפני המון שנים ממי שהיתה לימים אשתי, ואח"כ גרושתי. היא נהגה להקליט באדיקות בטייפ דאבל קאסט את תכניותיו בגלי צה"ל ואח"כ להעתיק לקסטה נפרדת רק את השירים שהוא הגיש, כי לאף אחד לא היה טעם כמו שלו. להקשיב תוך כדי נהיגה איך הוא מגיש אותם היה יכול להוריד אותך מהכביש. ממנו הכרתי כמה מוזיקאים בלתי נשכחים. מה שהוא כותב על פול מרלי, מבקר הרוק הנערץ, נכון גם לגביו:
"מורלי הוא עיתונאי רוק שיורק על עצמו כי הוא מבין שמילים הן ערימת כלים מלוכלכים בכיור ונדיר למצוא עיתונאי שבמקום להאביס את עצמו, מגיש אוכל לרעבים באמת."
כשכתבתי בעצמי שתים-שלוש רשימות על רוק ב'מוניטין' של ימי אדם ברוך ורינו צרור לא היו עוד מבקרים ישראליים ללכת בדרכם. נדמה לי שרק יוסי חרסונסקי כתב ב'ידיעות אחרונות' על תקליטים חדשים שהגיעו לארץ. קוטנר רק התחיל להגיש מוזיקה ב'זהו זה'. אדם ברוך היה אולי העורך היחיד בארץ שהיה מוכן לאפשר לצעיר נלהב וחסר נסיון להתבטא בחופשיות ולחפש שפה משלו, אבל ברגע שטעמתי הצלחה נבהלתי והפסקתי.
