לדוד משכיל
New member
עשרה בטבת, יום שהתחיל מלך בבל לצור על ירושלים
מבחינה פנימית, אומר רבנו בעל ה"סולם", ירושלים היא הנקודה דקדושה שבנפש האדם. כי לכל אדם ואדם יש נקודה של קדושה שנסתרת בלבו. האופי של הנקודה הזו הוא אופי אלוקי. כלומר, כפי שהבורא יתברך משומר ומנותק מכל עניין של אגו ורצון לקבל ואינטרס, ולכן אין בגבולותיו שום רע. כי כל מציאות הרע נובעת מכך שהאדם בנוי על אגו, על אינטרס, ועל רצון לקבל. והיות ובהבורא יתברך אין את זה, לכן אין מציאות של רע בגבולותיו, רק מציאות של טוב, אהבה, חסד, נתינה, רצון להשפיע. ומסיבה זו הנקודה דקדושה שבנפש האדם היא נקודה אלוקית, כי תכונתה היא כתכונת האלוקים: תכונת האמונה, וחשיבות הזולת והבורא, וממילא רצון להטיב עם הזולת ולהטיב עם הבורא. זוהי התכונה של ביטול האגו, של ביטול האינטרס, של ביטול הרצל"ק, ופיתוח ההיפך הגמור - ההתבטלות וההכנעה לבורא ית', פיתוח של אהבה, נתינה וחסד, של שיוויוניות בין אדם לחבירו, של רצון להשפיע. זוהי ירושלים שבנפש האדם, ולכן נקראת – ירושלים עיר הקודש, כי משמעות של קדושה היא משמעות של התנתקות מהאגו, מהרצל"ק, מהתאוות והיצרים, וזוהי המהות של ירושלים שבנפש האדם. ההכרה שהרצל"ק של האדם הוא מקור כל השחיתות. כי הרצל"ק מוביל אותנו למציאות מושחתת גם בכלל וגם בפרט. העולם הולך ומתדרדר מחמת הרצל"ק, והאדם הולך ומתנתק מהבורא. וכשאדם הולך ומתנתק מן האלוקים, אז אחריתו מרה מאוד. הנקודה של ירושלים שבנפש האדם מכירה בכיעור, בקלקול של הרצל"ק, בזוהמה, בלכלוך, באכזריות. בקיצור, בכך שהרצל"ק הוא אבי אבות הטומאה, וצריך להתנתק ממנו. זוהי המהות של ירושלים עיר הקודש, דלכן היא מקודשת, מובדלת, מופרשת, מכל נקודת הלכלוך הזו של הרצל"ק. ולכן בית המקדש מוכרח להיות דווקא בתוך ירושלים, דשם השראת השכינה. כי שכינתו ית' וגילוי אלוקותו יכולים להיות ניכרים ומורגשים רק בנפש כזו שהיא נקיה, מופרשת ומובדלת מהזוהמה והלכלוך של הרצל"ק, של היצריות והתאוותנות לתועלת עצמו של האדם. ככל שהאדם מתקדם בהתנתקות מהרצל"ק ובפיתוח של רצון להשפיע, של אהבת הזולת, יש בו יותר השראת השכינה. הוא מרגיש יותר את המציאות האלוקית. ככל שהאדם יותר מתקדם הוא מסוגל להתנתק מכל ההבלים והשטויות שמציע לו העולם הזה, ולהבין ולהכיר שהערך היחיד שיכול האדם להשיג בחייו הוא החיבור עם מי שאמר והיה העולם. זו ירושלים שבנפש האדם. אבל, את הירושלים הזו צריך לבנות. היא אמנם נמצאת בנפש האדם, אבל בחביון והעלמה. מה שמגולה זה הצד השני. דהנה אמרו חז"ל: "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים". כלומר, הבניין של עיר הטומאה שבאדם הנקראת 'צור', מלשון צרות עין וצרות לב, בא דווקא מחורבן ירושלים. ולכן, בתחילה, עבודתנו היא לגלות את בחינת ירושלים שבנו, כי היא נעלמת, ומה שמגולה זה ההפך. הרצל"ק הוא מגולה והרצון להשפיע מכוסה. וצריך לבנות את ירושלים ולפתח אותה. את זה אפשר לעשות ע"י חיבור עם ספרים וסופרים. ספרים שעוסקים בחיבור של האדם עם הבורא. ספרים שעוסקים בגדלות הבורא. המביאים לאדם את החשק והרצון להתחבר עם הבורא, ונותנים לו דרכים וכוחות להתנתק מהאגו שלו. סופרים הם אנשים שבפועל חיים כך, ומשתדלים בפועל לצמצם את הרצל"ק שלהם, ולפתח את הרצון להשפיע, דהיינו לבנות את עיה"ק ירושלים בנפשם. והנה כאן מדובר שבעשרה בטבת בא מלך בבל והחל את המצור על ירושלים. בבל מלשון בלבול. מלך בבל – מלך הבלבול. הבלבול הוא כאשר הרע נדמה לטוב אצל האדם, והטוב נדמה לרע. כאשר נדמה לאדם שהטוב הוא ללכת ולמלא את תאוות היצרים שלו. כאשר נדמה לאדם שטוב בשבילו יהיה אם הוא יעשה בשביל עצמו. יש אדם שרוצה לעשות קריירה, יש אדם שרוצה לצבור כסף, ויש אדם שרוצה לצבור מדע ושכל וחוכמה. כל זמן שזה נעשה לתועלת האדם עצמו, אז במונחים של ירושלים זה דבר רע, אבל במונחים של הטומאה זה דבר טוב. וכשבא מלך בבל, דהיינו שליטה של הבלבול, זוהי שליטת הטומאה, שליטת אומות העולם, אז הכל מתהפך אצל האדם. פתאום נראה לו שהוא יוכל להנות מהחיים, אם הוא ידאג לעצמו כמו שצריך. ואם הוא צריך לעשות משהו בשביל השני, זה נראה לו חסר טעם, דבר שצריך להתרחק ממנו, בכדי שחס ושלום לא ינצלו אותו. דהנה כך הגוף של האדם אומר לו: אם תיתן צדקה או תדאג לשני, בסופו של דבר ינצלו אותך היטב, לכן אתה צריך להתרחק מזה. ולכן אז האדם עולה על מסלול שהוא דואג אך ורק לעצמו, ומתעלם מהשני. מתרחק מהנתינה והחסד, מההכנעה לבורא, מקבלת עול מלכות שמיים, משמיעה בקול חכמים. זה נקרא מלך בבל – האדם נכנס למין בלבול, והכל מתהפך בעיניו. הקדושה נראית בעיניו למטה, והטומאה נראית בעיניו למעלה. זה נבחן שמלך בבל שם במצור את ירושלים. כלומר, מכניס את ירושלים שבנפש האדם למצב של סגירה וצרות. המציאות של ירושלים האמיתית, ירושלים דקדושה, היא מציאות רחבה ופתוחה. כאשר האדם הולך בדרך של אהבת הזולת ושל רצון להשפיע, עולמו פתוח. הוא פתוח לאנשים, לשמוע את מצוקותיהם, לעזור להם. הוא זורם עם האנשים, עם הבריאה. אבל כשאדם עושה רק למען עצמו, למען היצרים והתאוות שלו הוא מסתגר ומצטמצם בתוך עצמו. זה נקרא מצור, מלשון צרות עין וצרות לב. השליטה הזו של הבלבול מכניסה את האדם לתוך צרות עין וצרות לב. מכניסה את ירושלים לתוך מצור, וזו תחילת החורבן. כי בזמן שהאדם נכנס לתוך מצור כזה והוא לא יכול להשתחרר ממנו, בסופו של דבר כל היופי האלוקי של ירושלים יורד לטמיון ואובד. הכל נשרף. בית המקדש שבתוך ירושלים שהוא מקום הקודש נשרף, וחשיבות השכינה מסתלקת. וזהו ענין "שכינתא בעפרא" – כל החשיבות של הקדושה נעלמת. מה שאדם צריך לחיות חיים של נתינה, של לדון את חברו לכף זכות, של הכנעה לבורא, של קבלת עול מלכות שמיים, כל זה נראה בעיניו דבר תפל שאין בו טעם, כעפר. וזה נבחן שהשכינה מוטלת בעפר. וענין ש"עם ישראל גולים מאדמתם", משמעותו - שכל הרצונות הישראלים שבאדם נעלמים, נמצאים בשליטה של אומות העולם. 'אדמה' מלשון 'אדמה לעליון'. הרצון של האדם להידמות לעליון בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום", נקרא אדמת ישראל, אבל ישראל גולים מאדמתם, מחמת שליטת מלך בבל. ובכן ביום הזה שהוא עשרה בטבת, אנו צריכים לצום ולהתענות בכדי לזכור את הקלקולים שהיו בעבר, אבל הקלקולים האלו קיימים גם היום, ומבחי' פרטית, מלך בבל צר על ירושלים היום, והתיקון הוא באמת להתענות ולצעוק לבורא שישחרר אותנו מהמצור הזה של מלך בבל, בכדי שנוכל להקים את ירושלים (צום עשרה בטבת, תשס"ה).
מבחינה פנימית, אומר רבנו בעל ה"סולם", ירושלים היא הנקודה דקדושה שבנפש האדם. כי לכל אדם ואדם יש נקודה של קדושה שנסתרת בלבו. האופי של הנקודה הזו הוא אופי אלוקי. כלומר, כפי שהבורא יתברך משומר ומנותק מכל עניין של אגו ורצון לקבל ואינטרס, ולכן אין בגבולותיו שום רע. כי כל מציאות הרע נובעת מכך שהאדם בנוי על אגו, על אינטרס, ועל רצון לקבל. והיות ובהבורא יתברך אין את זה, לכן אין מציאות של רע בגבולותיו, רק מציאות של טוב, אהבה, חסד, נתינה, רצון להשפיע. ומסיבה זו הנקודה דקדושה שבנפש האדם היא נקודה אלוקית, כי תכונתה היא כתכונת האלוקים: תכונת האמונה, וחשיבות הזולת והבורא, וממילא רצון להטיב עם הזולת ולהטיב עם הבורא. זוהי התכונה של ביטול האגו, של ביטול האינטרס, של ביטול הרצל"ק, ופיתוח ההיפך הגמור - ההתבטלות וההכנעה לבורא ית', פיתוח של אהבה, נתינה וחסד, של שיוויוניות בין אדם לחבירו, של רצון להשפיע. זוהי ירושלים שבנפש האדם, ולכן נקראת – ירושלים עיר הקודש, כי משמעות של קדושה היא משמעות של התנתקות מהאגו, מהרצל"ק, מהתאוות והיצרים, וזוהי המהות של ירושלים שבנפש האדם. ההכרה שהרצל"ק של האדם הוא מקור כל השחיתות. כי הרצל"ק מוביל אותנו למציאות מושחתת גם בכלל וגם בפרט. העולם הולך ומתדרדר מחמת הרצל"ק, והאדם הולך ומתנתק מהבורא. וכשאדם הולך ומתנתק מן האלוקים, אז אחריתו מרה מאוד. הנקודה של ירושלים שבנפש האדם מכירה בכיעור, בקלקול של הרצל"ק, בזוהמה, בלכלוך, באכזריות. בקיצור, בכך שהרצל"ק הוא אבי אבות הטומאה, וצריך להתנתק ממנו. זוהי המהות של ירושלים עיר הקודש, דלכן היא מקודשת, מובדלת, מופרשת, מכל נקודת הלכלוך הזו של הרצל"ק. ולכן בית המקדש מוכרח להיות דווקא בתוך ירושלים, דשם השראת השכינה. כי שכינתו ית' וגילוי אלוקותו יכולים להיות ניכרים ומורגשים רק בנפש כזו שהיא נקיה, מופרשת ומובדלת מהזוהמה והלכלוך של הרצל"ק, של היצריות והתאוותנות לתועלת עצמו של האדם. ככל שהאדם מתקדם בהתנתקות מהרצל"ק ובפיתוח של רצון להשפיע, של אהבת הזולת, יש בו יותר השראת השכינה. הוא מרגיש יותר את המציאות האלוקית. ככל שהאדם יותר מתקדם הוא מסוגל להתנתק מכל ההבלים והשטויות שמציע לו העולם הזה, ולהבין ולהכיר שהערך היחיד שיכול האדם להשיג בחייו הוא החיבור עם מי שאמר והיה העולם. זו ירושלים שבנפש האדם. אבל, את הירושלים הזו צריך לבנות. היא אמנם נמצאת בנפש האדם, אבל בחביון והעלמה. מה שמגולה זה הצד השני. דהנה אמרו חז"ל: "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים". כלומר, הבניין של עיר הטומאה שבאדם הנקראת 'צור', מלשון צרות עין וצרות לב, בא דווקא מחורבן ירושלים. ולכן, בתחילה, עבודתנו היא לגלות את בחינת ירושלים שבנו, כי היא נעלמת, ומה שמגולה זה ההפך. הרצל"ק הוא מגולה והרצון להשפיע מכוסה. וצריך לבנות את ירושלים ולפתח אותה. את זה אפשר לעשות ע"י חיבור עם ספרים וסופרים. ספרים שעוסקים בחיבור של האדם עם הבורא. ספרים שעוסקים בגדלות הבורא. המביאים לאדם את החשק והרצון להתחבר עם הבורא, ונותנים לו דרכים וכוחות להתנתק מהאגו שלו. סופרים הם אנשים שבפועל חיים כך, ומשתדלים בפועל לצמצם את הרצל"ק שלהם, ולפתח את הרצון להשפיע, דהיינו לבנות את עיה"ק ירושלים בנפשם. והנה כאן מדובר שבעשרה בטבת בא מלך בבל והחל את המצור על ירושלים. בבל מלשון בלבול. מלך בבל – מלך הבלבול. הבלבול הוא כאשר הרע נדמה לטוב אצל האדם, והטוב נדמה לרע. כאשר נדמה לאדם שהטוב הוא ללכת ולמלא את תאוות היצרים שלו. כאשר נדמה לאדם שטוב בשבילו יהיה אם הוא יעשה בשביל עצמו. יש אדם שרוצה לעשות קריירה, יש אדם שרוצה לצבור כסף, ויש אדם שרוצה לצבור מדע ושכל וחוכמה. כל זמן שזה נעשה לתועלת האדם עצמו, אז במונחים של ירושלים זה דבר רע, אבל במונחים של הטומאה זה דבר טוב. וכשבא מלך בבל, דהיינו שליטה של הבלבול, זוהי שליטת הטומאה, שליטת אומות העולם, אז הכל מתהפך אצל האדם. פתאום נראה לו שהוא יוכל להנות מהחיים, אם הוא ידאג לעצמו כמו שצריך. ואם הוא צריך לעשות משהו בשביל השני, זה נראה לו חסר טעם, דבר שצריך להתרחק ממנו, בכדי שחס ושלום לא ינצלו אותו. דהנה כך הגוף של האדם אומר לו: אם תיתן צדקה או תדאג לשני, בסופו של דבר ינצלו אותך היטב, לכן אתה צריך להתרחק מזה. ולכן אז האדם עולה על מסלול שהוא דואג אך ורק לעצמו, ומתעלם מהשני. מתרחק מהנתינה והחסד, מההכנעה לבורא, מקבלת עול מלכות שמיים, משמיעה בקול חכמים. זה נקרא מלך בבל – האדם נכנס למין בלבול, והכל מתהפך בעיניו. הקדושה נראית בעיניו למטה, והטומאה נראית בעיניו למעלה. זה נבחן שמלך בבל שם במצור את ירושלים. כלומר, מכניס את ירושלים שבנפש האדם למצב של סגירה וצרות. המציאות של ירושלים האמיתית, ירושלים דקדושה, היא מציאות רחבה ופתוחה. כאשר האדם הולך בדרך של אהבת הזולת ושל רצון להשפיע, עולמו פתוח. הוא פתוח לאנשים, לשמוע את מצוקותיהם, לעזור להם. הוא זורם עם האנשים, עם הבריאה. אבל כשאדם עושה רק למען עצמו, למען היצרים והתאוות שלו הוא מסתגר ומצטמצם בתוך עצמו. זה נקרא מצור, מלשון צרות עין וצרות לב. השליטה הזו של הבלבול מכניסה את האדם לתוך צרות עין וצרות לב. מכניסה את ירושלים לתוך מצור, וזו תחילת החורבן. כי בזמן שהאדם נכנס לתוך מצור כזה והוא לא יכול להשתחרר ממנו, בסופו של דבר כל היופי האלוקי של ירושלים יורד לטמיון ואובד. הכל נשרף. בית המקדש שבתוך ירושלים שהוא מקום הקודש נשרף, וחשיבות השכינה מסתלקת. וזהו ענין "שכינתא בעפרא" – כל החשיבות של הקדושה נעלמת. מה שאדם צריך לחיות חיים של נתינה, של לדון את חברו לכף זכות, של הכנעה לבורא, של קבלת עול מלכות שמיים, כל זה נראה בעיניו דבר תפל שאין בו טעם, כעפר. וזה נבחן שהשכינה מוטלת בעפר. וענין ש"עם ישראל גולים מאדמתם", משמעותו - שכל הרצונות הישראלים שבאדם נעלמים, נמצאים בשליטה של אומות העולם. 'אדמה' מלשון 'אדמה לעליון'. הרצון של האדם להידמות לעליון בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום", נקרא אדמת ישראל, אבל ישראל גולים מאדמתם, מחמת שליטת מלך בבל. ובכן ביום הזה שהוא עשרה בטבת, אנו צריכים לצום ולהתענות בכדי לזכור את הקלקולים שהיו בעבר, אבל הקלקולים האלו קיימים גם היום, ומבחי' פרטית, מלך בבל צר על ירושלים היום, והתיקון הוא באמת להתענות ולצעוק לבורא שישחרר אותנו מהמצור הזה של מלך בבל, בכדי שנוכל להקים את ירושלים (צום עשרה בטבת, תשס"ה).
