עשרה בטבת
מצטטת מאמר מהאתר "מוריה" המתייחס לרקע לצום על פי הכתובים תוך דיון בירמיה וביחזקאל... עשרה בטבת ********* בפרק כז בירמיהו נצטווה הנביא לעשות לו מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת ולשלחם "אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צֹר ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה". מדברי הנבואה ניתן להסיק לשם מה באו שליחי המלכים הללו אצל צדקיהו המלך בירושלים. מסתבר שמתואר כאן נסיון לכריתת ברית שכנים נגד בבל. כפי הנראה איימה בבל על כל האזור בכיבושיה, ועל כן התכנסו עמי האזור כדי לכרות ברית משותפת נגד בבל. ברית זו איפשרה לצדקיהו להאמין בכוחו ובכח שכניו לנצח את בבל, בניגוד לנבואת ירמיהו בכמה מקומות, האומרת שעליו להיכנע למלך בבל כי נצחונו מובטח. ירמיהו נצטווה לשלוח מוסרות ומוטות לכל מלכי האזור, כדי ללמדם שרצון ה’ הוא שיביאו צווארם בעול מלך בבל, על כן כל נסיון להתנגד לבבלים לא יצלח. לצדקיהו מלך יהודה אמר הנביא במפורש (פס’ יב): "ואל צדקיה מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה לאמר: הביאו את צואריכם בעל מלך בבל ועבדו אתו ועמו וחיו". הסבר זה לברית השכנים מבאר גם את נבואת יחזקאל בפרק כא, על כך שמלך בבל עומד על אם דרך, המובילה בצידה האחד לירושלים ובצדה השני לעמון. המלך קוסם קסם על איזו מהמדינות להטיל מצור. הנביא מודיע לאנשי ירושלים כי הגורל יפול עליהם. השתתפות עמון בברית השכנים מסבירה את התלבטותו של מלך בבל, איזו משתי הממלכות המורדות לכבוש תחילה. בסופו של דבר נופל הגורל על ירושלים, והתיאור של המצור באותה נבואה הוא: "לשום כרים לפתח פה ברצח להרים קול בתרועה, לשום כרים על שערים לשפוך סוללה לבנות דיק"[3]. ביום בו הוטל המצור נאמרה ליחקאל הנבואה שבפרק כד: "כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה"[4]. בהמשך הנבואה ביחזקאל ממשיל הנביא את ירושלים לסיר בשר שמכניסים אליו נתחי בשר משובחים, אך לבסוף מדליקים אש בעוצמה רבה מדי השורפת את כל הבשר שבסיר. הנביא מבאר בעצמו את הנמשל: "אוי עיר הדמים... נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות... ונתכה בתוכה טמאתה תתם חלאתה". הסיר שאליו נאספות חתיכות בשר הוא ירושלים, שבזמן המצור נאספים אליה כל יושבי הפרזות שמסביבה. האש הגדולה היא כנראה המצור, הגורם למותם של אנשים רבים בתוך העיר, כמו הבשר הנשרף בתוך הסיר מחמת האש רבת העוצמה. במצור ובמצוק[5] ניסה צדקיהו למצוא פתרון צבאי-מדיני. נסיון זה מתואר בפרק יז (פסוקים יא-כא) ביחזקאל: "הנה בא מלך בבל ירושלם... וימרד בו לשלח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב היצלח הימלט העשה אלה... ולא בחיל גדול ובקהל רב יעשה אותו פרעה במלחמה בשפך סללה ובבנות דיק להכרית נפשות רבות". הנביא התנבא על כך שפרעה לא יבוא עם כח משמעותי, ולא יצליח לסייע לצדקיהו במצור. הקשר עם מצרים מוזכר גם בירמיהו בפרק לו. שם נאמר: "וחיל פרעה יצא ממצרים, וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם ויעלו מעל ירושלם" (פסוק ה). מכאן למדנו שבתחילה הועילה הפעולה של מצרים לסייע ליהודה והמצור הוסר. באותו זמן שלח צדקיהו שליחים מטעמו אל ירמיהו הנביא לבקשו שיתפלל בעד העיר והוא מנבא להם: "הנה חיל פרעה היצא לכם לעזרה שב לארצו למצרים. ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ באש... אַל תַשִׁאוּ נפשתיכם לאמר הלך ילכו מעלינו הכשדים כי לא ילכו" (ז-ט). מעשה הקשור כנראה למצור והפסקתו, הוא שילוח העבדים עליו מספר פרק לד בירמיהו. שם מסופר על ברית שכרת צדקיהו עם אנשי ירושלים לשלח את עבדיהם לחפשי. ברית זו לא החזיקה מעמד. הפכפכותם של אנשי ירושלים, מודגשת באמצעות חזרה (6 פעמים) על השורש ש.ו.ב. הכתוב משתמש בשורש זה כדי לתאר את שחרור העבדים כמעשה תשובה של העם (פס’ טו): "וַתָּשֻבוּ אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו, ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו". כאמור, לא החזיקה "תשובתם" של אנשי ירושלים מעמד, והם שבו וכבשו את עבדיהם. בפסוק יא נאמר: "וַיָּשׁוּבוּ אחרי כן וַיָּשִׁבוּ את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים, ויכבישום לעבדים ולשפחות", לא מבואר בכתוב מדוע חזרו בהם אנשי העיר מרצונם הטוב לקיים את צו התורה. בהמשך הנבואה גוזר ירמיהו את דינה של ירושלים בעקבות כיבוש העבדים מחדש: "אתן ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם וביד חיל מלך בבל העלים מעליכם. הנני מצוה, נאם ה’, וַהֲשִׁבֹתִים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה וּשְׂרָפֻהָ באש" (כא-כב). מכאן ניתן ללמוד שהשבת העבדים היתה בדיוק בזמן שבבל הסירה מירושלים את המצור. כריתת הברית לשילוח העבדים נראית כחזרה בתשובה הנובעת מהטלת המצור על העיר. לאחר יציאת צבא מצרים מארצו והברחת מלך בבל הוסר המצור (אולי כהיענות הקב"ה לתשובת עם ישראל), ואז חזרו בהם אנשי ירושלים ממה שעשו קודם מרצונם הטוב. הם השיבו אליהם את עבדיהם משום שהיו בטוחים שניצלו מסכנת מלך בבל. ירמיהו הנביא ביטא את אכזבתו משעבוד העבדים מחדש (פס’ טז): "וַתָּשֻׁבוּ ותחללו את שמי וַתָּשִבוּ איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם, ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות". מעשה התשובה הכזיב, ואנשי ירושלים שבו לחטוא. על כן, כנגד השבת העבדים, התנבא ירמיהו על בבל: "וַהֲשִׁבֹתִים אל העיר הזאת". בטחון אנשי ירושלים במצרים יתברר כבטחון לשוא, ומלך בבל יחזור ויכבוש את העיר. ואכן ביחזקאל בפרקים כט-ל מצאנו נבואת השמדה על מצרים בידי מלך בבל: "הנני נֹתֵן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים" (כט, יט). נבואה זו היא אולי הרקע לדברי המקונן באיכה (ד, יז): "עודינה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל, בצפיתנו צפינו אל גוי לא יוֹשִעַ". הקלות בה חזרו בהם אנשי ירושלים מהברית שנכרתה על שחרור העבדים מלמדת ששחרור העבדים לא נבע מרצון לחזור בתשובה, אלא מאילוץ. במצבים קשים של רעב ומלחמה אין טעם ואין אפשרות להחזיק בעבדים. אדוניהם של העבדים נאלצים לשחררם כדי שיילחמו כנגד האויב ברצון, ולא ינהגו באדישות או אף יפריעו למאמץ המלחמתי. מעשה שחרור העבדים הוצג כמעשה של תשובה, וזכה לתמיכת נאמני הנבואה; החזרה ממנו הראתה שלא חזרה בתשובה היא שהביאה לשחרור העבדים, אלא רק המצוקה שגרם המצור.
מצטטת מאמר מהאתר "מוריה" המתייחס לרקע לצום על פי הכתובים תוך דיון בירמיה וביחזקאל... עשרה בטבת ********* בפרק כז בירמיהו נצטווה הנביא לעשות לו מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת ולשלחם "אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צֹר ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה". מדברי הנבואה ניתן להסיק לשם מה באו שליחי המלכים הללו אצל צדקיהו המלך בירושלים. מסתבר שמתואר כאן נסיון לכריתת ברית שכנים נגד בבל. כפי הנראה איימה בבל על כל האזור בכיבושיה, ועל כן התכנסו עמי האזור כדי לכרות ברית משותפת נגד בבל. ברית זו איפשרה לצדקיהו להאמין בכוחו ובכח שכניו לנצח את בבל, בניגוד לנבואת ירמיהו בכמה מקומות, האומרת שעליו להיכנע למלך בבל כי נצחונו מובטח. ירמיהו נצטווה לשלוח מוסרות ומוטות לכל מלכי האזור, כדי ללמדם שרצון ה’ הוא שיביאו צווארם בעול מלך בבל, על כן כל נסיון להתנגד לבבלים לא יצלח. לצדקיהו מלך יהודה אמר הנביא במפורש (פס’ יב): "ואל צדקיה מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה לאמר: הביאו את צואריכם בעל מלך בבל ועבדו אתו ועמו וחיו". הסבר זה לברית השכנים מבאר גם את נבואת יחזקאל בפרק כא, על כך שמלך בבל עומד על אם דרך, המובילה בצידה האחד לירושלים ובצדה השני לעמון. המלך קוסם קסם על איזו מהמדינות להטיל מצור. הנביא מודיע לאנשי ירושלים כי הגורל יפול עליהם. השתתפות עמון בברית השכנים מסבירה את התלבטותו של מלך בבל, איזו משתי הממלכות המורדות לכבוש תחילה. בסופו של דבר נופל הגורל על ירושלים, והתיאור של המצור באותה נבואה הוא: "לשום כרים לפתח פה ברצח להרים קול בתרועה, לשום כרים על שערים לשפוך סוללה לבנות דיק"[3]. ביום בו הוטל המצור נאמרה ליחקאל הנבואה שבפרק כד: "כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה"[4]. בהמשך הנבואה ביחזקאל ממשיל הנביא את ירושלים לסיר בשר שמכניסים אליו נתחי בשר משובחים, אך לבסוף מדליקים אש בעוצמה רבה מדי השורפת את כל הבשר שבסיר. הנביא מבאר בעצמו את הנמשל: "אוי עיר הדמים... נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות... ונתכה בתוכה טמאתה תתם חלאתה". הסיר שאליו נאספות חתיכות בשר הוא ירושלים, שבזמן המצור נאספים אליה כל יושבי הפרזות שמסביבה. האש הגדולה היא כנראה המצור, הגורם למותם של אנשים רבים בתוך העיר, כמו הבשר הנשרף בתוך הסיר מחמת האש רבת העוצמה. במצור ובמצוק[5] ניסה צדקיהו למצוא פתרון צבאי-מדיני. נסיון זה מתואר בפרק יז (פסוקים יא-כא) ביחזקאל: "הנה בא מלך בבל ירושלם... וימרד בו לשלח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב היצלח הימלט העשה אלה... ולא בחיל גדול ובקהל רב יעשה אותו פרעה במלחמה בשפך סללה ובבנות דיק להכרית נפשות רבות". הנביא התנבא על כך שפרעה לא יבוא עם כח משמעותי, ולא יצליח לסייע לצדקיהו במצור. הקשר עם מצרים מוזכר גם בירמיהו בפרק לו. שם נאמר: "וחיל פרעה יצא ממצרים, וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם ויעלו מעל ירושלם" (פסוק ה). מכאן למדנו שבתחילה הועילה הפעולה של מצרים לסייע ליהודה והמצור הוסר. באותו זמן שלח צדקיהו שליחים מטעמו אל ירמיהו הנביא לבקשו שיתפלל בעד העיר והוא מנבא להם: "הנה חיל פרעה היצא לכם לעזרה שב לארצו למצרים. ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ באש... אַל תַשִׁאוּ נפשתיכם לאמר הלך ילכו מעלינו הכשדים כי לא ילכו" (ז-ט). מעשה הקשור כנראה למצור והפסקתו, הוא שילוח העבדים עליו מספר פרק לד בירמיהו. שם מסופר על ברית שכרת צדקיהו עם אנשי ירושלים לשלח את עבדיהם לחפשי. ברית זו לא החזיקה מעמד. הפכפכותם של אנשי ירושלים, מודגשת באמצעות חזרה (6 פעמים) על השורש ש.ו.ב. הכתוב משתמש בשורש זה כדי לתאר את שחרור העבדים כמעשה תשובה של העם (פס’ טו): "וַתָּשֻבוּ אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו, ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו". כאמור, לא החזיקה "תשובתם" של אנשי ירושלים מעמד, והם שבו וכבשו את עבדיהם. בפסוק יא נאמר: "וַיָּשׁוּבוּ אחרי כן וַיָּשִׁבוּ את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים, ויכבישום לעבדים ולשפחות", לא מבואר בכתוב מדוע חזרו בהם אנשי העיר מרצונם הטוב לקיים את צו התורה. בהמשך הנבואה גוזר ירמיהו את דינה של ירושלים בעקבות כיבוש העבדים מחדש: "אתן ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם וביד חיל מלך בבל העלים מעליכם. הנני מצוה, נאם ה’, וַהֲשִׁבֹתִים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה וּשְׂרָפֻהָ באש" (כא-כב). מכאן ניתן ללמוד שהשבת העבדים היתה בדיוק בזמן שבבל הסירה מירושלים את המצור. כריתת הברית לשילוח העבדים נראית כחזרה בתשובה הנובעת מהטלת המצור על העיר. לאחר יציאת צבא מצרים מארצו והברחת מלך בבל הוסר המצור (אולי כהיענות הקב"ה לתשובת עם ישראל), ואז חזרו בהם אנשי ירושלים ממה שעשו קודם מרצונם הטוב. הם השיבו אליהם את עבדיהם משום שהיו בטוחים שניצלו מסכנת מלך בבל. ירמיהו הנביא ביטא את אכזבתו משעבוד העבדים מחדש (פס’ טז): "וַתָּשֻׁבוּ ותחללו את שמי וַתָּשִבוּ איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם, ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות". מעשה התשובה הכזיב, ואנשי ירושלים שבו לחטוא. על כן, כנגד השבת העבדים, התנבא ירמיהו על בבל: "וַהֲשִׁבֹתִים אל העיר הזאת". בטחון אנשי ירושלים במצרים יתברר כבטחון לשוא, ומלך בבל יחזור ויכבוש את העיר. ואכן ביחזקאל בפרקים כט-ל מצאנו נבואת השמדה על מצרים בידי מלך בבל: "הנני נֹתֵן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים" (כט, יט). נבואה זו היא אולי הרקע לדברי המקונן באיכה (ד, יז): "עודינה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל, בצפיתנו צפינו אל גוי לא יוֹשִעַ". הקלות בה חזרו בהם אנשי ירושלים מהברית שנכרתה על שחרור העבדים מלמדת ששחרור העבדים לא נבע מרצון לחזור בתשובה, אלא מאילוץ. במצבים קשים של רעב ומלחמה אין טעם ואין אפשרות להחזיק בעבדים. אדוניהם של העבדים נאלצים לשחררם כדי שיילחמו כנגד האויב ברצון, ולא ינהגו באדישות או אף יפריעו למאמץ המלחמתי. מעשה שחרור העבדים הוצג כמעשה של תשובה, וזכה לתמיכת נאמני הנבואה; החזרה ממנו הראתה שלא חזרה בתשובה היא שהביאה לשחרור העבדים, אלא רק המצוקה שגרם המצור.