עשרות מדענים וקלינאים נגד הרשעת אב באונס על בסיס זכרון מודחק
- פותח הנושא sense9
- פורסם בתאריך
BeLLA עלמה40
New member
שוב חוזרים
לנושא זכרונות כוזבים של E.Loftus
http://www.slate.com/articles/healt...ew_false_memorn_eyewitnesses_child_abuse.html
שונה אבל דומה...
לנושא זכרונות כוזבים של E.Loftus
http://www.slate.com/articles/healt...ew_false_memorn_eyewitnesses_child_abuse.html
שונה אבל דומה...
עשרות מדענים וקלינאים נגד הרשעת אב באונס על בסיס זכרון מודחק
47 אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, חקר המוח והזיכרון חתמו על גילוי דעת נגד הרשעת האב: "תקפות זיכרונות כאלה מעולם לא נקבעה מדעית"
47 מדענים, חוקרים וקלינאים מהבכירים ביותר בישראל בתחום הפסיכולוגיה, חקר המוח והזיכרון חתמו על גילוי דעת שיוצא נגד פסק הדין שהרשיע את בני שמואל באונס בתו, שנזכרה במעשים בעקבות חלום שחלמה 12 שנה לאחר מכן. לטענת החוקרים, לא ניתן לבסס הרשעה על זיכרון מודחק, וקביעות בית המשפט באשר לזיכרון המודחק עומדות בסתירה מוחלטת לידע המדעי העדכני. ביוזמה חוצת מחנות ומוסדות קוראים החוקרים לבית המשפט העליון לבחון מחדש את ההסתמכות על זיכרונות מודחקים כראיה קבילה.
בין המדענים החתומים על גילוי הדעת שמתפרסם לראשונה ב"הארץ", חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, שלושה חתני פרס ישראל לחקר הפסיכולוגיה פרופ' שלום שוורץ, פרופ' דוד נבון ופרופ' אשר קוריאט, וגם חוקרות כמו פרופ' מיה בר הלל ופרופ' מרילין ספר שהיתה פעילה בארגוני נפגעי ונפגעות תקיפה מינית.
"במהלך ארבע השנים האחרונות הגיעו להכרעתו של בית המשפט העליון שלושה ערעורים על הרשעות של בית המשפט המחוזי המתבססות על זיכרונות של התעללות מינית בילדות, שלגביהם נטען כי הודחקו ושוחזרו רק שנים רבות מאוחר יותר", נכתב בפתח גילוי הדעת. "במקרה אחד הערעור התקבל, ובשניים האחרים, האחרון שבהם לפני כחודש, הערעור נדחה".
המקרים האלה מעלים סוגיה עקרונית, והיא, האם עדות המבוססת על זיכרון מודחק־משוחזר לכאורה של טראומה עומדת ברף הנדרש מראיות משפטיות כדי שתתקבל כמהימנה.
"התעללות מינית בילדים/ות היא תופעה מזעזעת ובלתי־נסלחת. נפגעי התעללות מינית בילדות נמצאים בסיכון גבוה לפתח תסמינים חריפים של מצוקה נפשית, כולל תסמינים המכונים בשפה המקצועית 'תסמונת של עקה פוסט־טראומטית'. קיימות עדויות שלפיהן נפגעי התעללות מינית בילדות נוטים לפעמים לא לחשוב ולא לדווח על ההתעללות לאורך הרבה שנים (למרות שהם מודעים לעצם קיומה) בשל גורמים שונים, כגון בושה, חשש שמא לא יאמינו להם, או תלות מתמשכת במתעלל. במקרים אלו אין מדובר בזיכרון מודחק ששוחזר אלא בזיכרון רציף אשר הנפגע/ת דיווח/ה עליו בחלוף זמן, ולגבי עצם קיום התופעות האלו אין מחלוקת. מאידך, קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים. מחלוקת זאת מוזנת על ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה ומצביעים על האפשרות החלופית של זיכרון כן אך כוזב.
"יתרה מכך, קיימת הסכמה רחבה כיום, גם בקרב אלו המאמינים שתופעת הזיכרון המודחק-משוחזר היא אפשרית, על שתי נקודות בסיסיות: אחת היא שאין כיום שום דרך אובייקטיבית המאפשרת להעריך את מידת המהימנות של זיכרונות מודחקים-משוחזרים והשנייה, כי לא ניתן להסתמך על קיומם של סימפטומים נפשיים מכל סוג שהוא, כולל לא כאלו של תסמונת עקה פוסט-טראומטית, כראיה לכך שעבירת המין שנחזתה להיות משוחזרת בזיכרון אמנם בוצעה. זאת משום שמחקרים רבים מצביעים על כך שסימפטומים מעין אלו יכולים להיגרם כתוצאה מטראומות אחרות או אף מעצם האמונה שטראומה אכן התרחשה. הוא הדין בשורה של סימפטומים אחרים הנחזים לכאורה כדיאגנוסטיים, כגון חלומות על גילוי עריות, אירוע לא נדיר שנראה כי אינו מסמן דבר. על רקע כל האמור לעיל, עמדתנו המקצועית היא שזיכרונות מודחקים–משוחזרים כתופעה הם חומר לגיטימי להקשבה ועבודה במסגרת עבודה טיפולית באנשים הסובלים מתסמינים של מצוקה נפשית, אך הם עדיין רחוקים מלעמוד ב'מבחני האש' המדעיים הנדרשים בחוק כדי שעדות המתבססת על זיכרון כזה תתקבל כמהימנה בהליכים משפטיים בכלל, ובהליכים פליליים העלולים להוביל לשלילת שמם הטוב או חירותם של אנשים בפרט".
פסק הדין בעניינו של בני שמואל הוא שהיה הטריגר להתארגנות החוקרים, על אף שמדובר בפסק הדין השלישי שדן בסוגיה של זיכרונות מודחקים. מדובר ביוזמה פרטית שלהם ולא של סנגורו של שמואל, גיל שפירא מהסנגוריה הציבורית. בשבועות האחרונים הם נפגשו ושוחחו על פסק הדין, קיבלו לידיהם את כל חוות הדעת המקצועיות שהוגשו וניסחו הצהרה מדעית ולא משפטית, שקוראת לשינוי. הקהילה המדעית בארה"ב נקטה יוזמה דומה כבר לפני 20 שנה. האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה קלינית אף פרסמה גילוי דעת שמבקר את פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין שמואל.
"הרעיון של זיכרונות מודחקים היה נפוץ בארה"ב בשנות ה-80 והתגבר בשנות ה-90, והיום לא קיים בכלל", מספר פרופ' אמריטוס בני בית הלחמי מאוניברסיטת חיפה, שעוקב אחרי התופעה כבר שנים רבות. "התגייסו אנשי מקצוע, קלינאים ואנשי מחקר שיצאו נגדו התופעה. כשזה התחיל להגיע הנה, הזדעזענו. התיאוריה של דיסוציאציה לא מוכחת בשום צורה" (דיסוציאציה היא מנגנון הגנה שקטינים נפגעי התעללות מינית עשויים לפתח במהלך התקיפה המינית כדי "לנתק" עצמם מהאירוע הטראומטי).
כתב האישום נגד בני שמואל הוגש ב-2003 והדיון בעניינו הסתיים, לפי שעה, בחודש שעבר. ב-2009 הורה בית המשפט העליון להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת חוות דעת מקצועיות בעניין הזיכרונות המודחקים באמצעות חלום. מטעם התביעה העידו פרופ' אלי זומר וד"ר צביה זליגמן שקבעו בחוות דעתם כי אין מדובר במקרה של היזכרות יש מאין בעקבות חלום, אלא במקרה של הדחקה וחוסר רצון להאמין בכך שהמעשים קרו. לשיטתם, תגובתה הנפשית החריפה והקיצונית של הנאנסת לחלום אינה תגובה אופיינית לזיכרון שווא, אלא בפריצת "הסכר הנפשי". מנגד, מטעם ההגנה העיד פרופ' יונתן גושן שיש סבירות גבוהה, אולי אפילו קרובה לוודאות, שזיכרונותיה של המתלוננת הם זיכרונות שווא. הוא הדגיש כי גורמי בריאות הנפש שטיפלו במתלוננת לפני החלום לא הבחינו בתופעות דחק פוסט־טראומטי, ואף שלל את קיומן, הגם שאישר כי אין מדובר בתחום מומחיותו. לדבריו, תיאוריית ההדחקה אינה בגדר עובדה מדעית. חוות דעת נוספת של ד"ר אורלי קאמפף שרף תמכה בעמדה זו. שופטי בית המשפט המחוזי ובהמשך גם שופטי העליון העדיפו את המומחים מטעם התביעה, בשל העובדה שהם "מגיעים מהזירה הטיפולית והמחקרית כשתחום מומחיותם הוא פגיעות מיניות והסוגיות השנויות במחלוקת הן בלב מומחיותם וניסיונם", לעומת המומחים מטעם ההגנה.
"ההסתכלות המחקרית מנסה להבין את כל התופעה ולהגיע להכללה", אומר פרופ' בית הלחמי. "ההסתכלות הטיפולית יוצאת מנקודת הנחה של אמפתיה לסבל, דבר בהחלט ראוי וחשוב. אבל מתוך זה שאנחנו רואים את האדם שבא אלינו כקורבן, אנחנו שוכחים לשאול שאלות. צריך לשאול כאן יותר שאלות כי אנשים מספרים לנו כל מיני דברים, שחלקם לפעמים לא נכונים או בכוונה או לא בכוונה. הזיכרון האנושי, גם לגבי טראומות, הוא לא אמין במיוחד. התזה במשפט הזה היתה שאם למתלוננת היו כל מיני בעיות ואין שום ספק שיש לה בעיות, זאת ההוכחה לכך שהיא עברה טראומה. זו טענה מפוקפקת".
http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2457356
47 אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, חקר המוח והזיכרון חתמו על גילוי דעת נגד הרשעת האב: "תקפות זיכרונות כאלה מעולם לא נקבעה מדעית"
47 מדענים, חוקרים וקלינאים מהבכירים ביותר בישראל בתחום הפסיכולוגיה, חקר המוח והזיכרון חתמו על גילוי דעת שיוצא נגד פסק הדין שהרשיע את בני שמואל באונס בתו, שנזכרה במעשים בעקבות חלום שחלמה 12 שנה לאחר מכן. לטענת החוקרים, לא ניתן לבסס הרשעה על זיכרון מודחק, וקביעות בית המשפט באשר לזיכרון המודחק עומדות בסתירה מוחלטת לידע המדעי העדכני. ביוזמה חוצת מחנות ומוסדות קוראים החוקרים לבית המשפט העליון לבחון מחדש את ההסתמכות על זיכרונות מודחקים כראיה קבילה.
בין המדענים החתומים על גילוי הדעת שמתפרסם לראשונה ב"הארץ", חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, שלושה חתני פרס ישראל לחקר הפסיכולוגיה פרופ' שלום שוורץ, פרופ' דוד נבון ופרופ' אשר קוריאט, וגם חוקרות כמו פרופ' מיה בר הלל ופרופ' מרילין ספר שהיתה פעילה בארגוני נפגעי ונפגעות תקיפה מינית.
"במהלך ארבע השנים האחרונות הגיעו להכרעתו של בית המשפט העליון שלושה ערעורים על הרשעות של בית המשפט המחוזי המתבססות על זיכרונות של התעללות מינית בילדות, שלגביהם נטען כי הודחקו ושוחזרו רק שנים רבות מאוחר יותר", נכתב בפתח גילוי הדעת. "במקרה אחד הערעור התקבל, ובשניים האחרים, האחרון שבהם לפני כחודש, הערעור נדחה".
המקרים האלה מעלים סוגיה עקרונית, והיא, האם עדות המבוססת על זיכרון מודחק־משוחזר לכאורה של טראומה עומדת ברף הנדרש מראיות משפטיות כדי שתתקבל כמהימנה.
"התעללות מינית בילדים/ות היא תופעה מזעזעת ובלתי־נסלחת. נפגעי התעללות מינית בילדות נמצאים בסיכון גבוה לפתח תסמינים חריפים של מצוקה נפשית, כולל תסמינים המכונים בשפה המקצועית 'תסמונת של עקה פוסט־טראומטית'. קיימות עדויות שלפיהן נפגעי התעללות מינית בילדות נוטים לפעמים לא לחשוב ולא לדווח על ההתעללות לאורך הרבה שנים (למרות שהם מודעים לעצם קיומה) בשל גורמים שונים, כגון בושה, חשש שמא לא יאמינו להם, או תלות מתמשכת במתעלל. במקרים אלו אין מדובר בזיכרון מודחק ששוחזר אלא בזיכרון רציף אשר הנפגע/ת דיווח/ה עליו בחלוף זמן, ולגבי עצם קיום התופעות האלו אין מחלוקת. מאידך, קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים. מחלוקת זאת מוזנת על ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה ומצביעים על האפשרות החלופית של זיכרון כן אך כוזב.
"יתרה מכך, קיימת הסכמה רחבה כיום, גם בקרב אלו המאמינים שתופעת הזיכרון המודחק-משוחזר היא אפשרית, על שתי נקודות בסיסיות: אחת היא שאין כיום שום דרך אובייקטיבית המאפשרת להעריך את מידת המהימנות של זיכרונות מודחקים-משוחזרים והשנייה, כי לא ניתן להסתמך על קיומם של סימפטומים נפשיים מכל סוג שהוא, כולל לא כאלו של תסמונת עקה פוסט-טראומטית, כראיה לכך שעבירת המין שנחזתה להיות משוחזרת בזיכרון אמנם בוצעה. זאת משום שמחקרים רבים מצביעים על כך שסימפטומים מעין אלו יכולים להיגרם כתוצאה מטראומות אחרות או אף מעצם האמונה שטראומה אכן התרחשה. הוא הדין בשורה של סימפטומים אחרים הנחזים לכאורה כדיאגנוסטיים, כגון חלומות על גילוי עריות, אירוע לא נדיר שנראה כי אינו מסמן דבר. על רקע כל האמור לעיל, עמדתנו המקצועית היא שזיכרונות מודחקים–משוחזרים כתופעה הם חומר לגיטימי להקשבה ועבודה במסגרת עבודה טיפולית באנשים הסובלים מתסמינים של מצוקה נפשית, אך הם עדיין רחוקים מלעמוד ב'מבחני האש' המדעיים הנדרשים בחוק כדי שעדות המתבססת על זיכרון כזה תתקבל כמהימנה בהליכים משפטיים בכלל, ובהליכים פליליים העלולים להוביל לשלילת שמם הטוב או חירותם של אנשים בפרט".
פסק הדין בעניינו של בני שמואל הוא שהיה הטריגר להתארגנות החוקרים, על אף שמדובר בפסק הדין השלישי שדן בסוגיה של זיכרונות מודחקים. מדובר ביוזמה פרטית שלהם ולא של סנגורו של שמואל, גיל שפירא מהסנגוריה הציבורית. בשבועות האחרונים הם נפגשו ושוחחו על פסק הדין, קיבלו לידיהם את כל חוות הדעת המקצועיות שהוגשו וניסחו הצהרה מדעית ולא משפטית, שקוראת לשינוי. הקהילה המדעית בארה"ב נקטה יוזמה דומה כבר לפני 20 שנה. האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה קלינית אף פרסמה גילוי דעת שמבקר את פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין שמואל.
"הרעיון של זיכרונות מודחקים היה נפוץ בארה"ב בשנות ה-80 והתגבר בשנות ה-90, והיום לא קיים בכלל", מספר פרופ' אמריטוס בני בית הלחמי מאוניברסיטת חיפה, שעוקב אחרי התופעה כבר שנים רבות. "התגייסו אנשי מקצוע, קלינאים ואנשי מחקר שיצאו נגדו התופעה. כשזה התחיל להגיע הנה, הזדעזענו. התיאוריה של דיסוציאציה לא מוכחת בשום צורה" (דיסוציאציה היא מנגנון הגנה שקטינים נפגעי התעללות מינית עשויים לפתח במהלך התקיפה המינית כדי "לנתק" עצמם מהאירוע הטראומטי).
כתב האישום נגד בני שמואל הוגש ב-2003 והדיון בעניינו הסתיים, לפי שעה, בחודש שעבר. ב-2009 הורה בית המשפט העליון להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת חוות דעת מקצועיות בעניין הזיכרונות המודחקים באמצעות חלום. מטעם התביעה העידו פרופ' אלי זומר וד"ר צביה זליגמן שקבעו בחוות דעתם כי אין מדובר במקרה של היזכרות יש מאין בעקבות חלום, אלא במקרה של הדחקה וחוסר רצון להאמין בכך שהמעשים קרו. לשיטתם, תגובתה הנפשית החריפה והקיצונית של הנאנסת לחלום אינה תגובה אופיינית לזיכרון שווא, אלא בפריצת "הסכר הנפשי". מנגד, מטעם ההגנה העיד פרופ' יונתן גושן שיש סבירות גבוהה, אולי אפילו קרובה לוודאות, שזיכרונותיה של המתלוננת הם זיכרונות שווא. הוא הדגיש כי גורמי בריאות הנפש שטיפלו במתלוננת לפני החלום לא הבחינו בתופעות דחק פוסט־טראומטי, ואף שלל את קיומן, הגם שאישר כי אין מדובר בתחום מומחיותו. לדבריו, תיאוריית ההדחקה אינה בגדר עובדה מדעית. חוות דעת נוספת של ד"ר אורלי קאמפף שרף תמכה בעמדה זו. שופטי בית המשפט המחוזי ובהמשך גם שופטי העליון העדיפו את המומחים מטעם התביעה, בשל העובדה שהם "מגיעים מהזירה הטיפולית והמחקרית כשתחום מומחיותם הוא פגיעות מיניות והסוגיות השנויות במחלוקת הן בלב מומחיותם וניסיונם", לעומת המומחים מטעם ההגנה.
"ההסתכלות המחקרית מנסה להבין את כל התופעה ולהגיע להכללה", אומר פרופ' בית הלחמי. "ההסתכלות הטיפולית יוצאת מנקודת הנחה של אמפתיה לסבל, דבר בהחלט ראוי וחשוב. אבל מתוך זה שאנחנו רואים את האדם שבא אלינו כקורבן, אנחנו שוכחים לשאול שאלות. צריך לשאול כאן יותר שאלות כי אנשים מספרים לנו כל מיני דברים, שחלקם לפעמים לא נכונים או בכוונה או לא בכוונה. הזיכרון האנושי, גם לגבי טראומות, הוא לא אמין במיוחד. התזה במשפט הזה היתה שאם למתלוננת היו כל מיני בעיות ואין שום ספק שיש לה בעיות, זאת ההוכחה לכך שהיא עברה טראומה. זו טענה מפוקפקת".
http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2457356
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.