עשרת הדיברות של הכתיבה והקריאה
כשאנחנו נתקלים בפאנפיק, או שכותבים פאנפיק, ישנם מקרים בהם אנחנו מחפשים משהו מאד ספציפי, או אם מדובר בעניין כללי יותר, יש מספר קריטריונים שמבחינתנו צריכים להתקיים, או לחלופין, להימנע.
1. התקציר:
בואו נודה, כשאנחנו מחפשים לקרוא פאנפיק, או כשאנחנו מתחילים לכתוב אחד כזה, אחד הדברים שהכי קריטיים בשבילנו הוא התקציר. איך אנחנו מציגים אותו. צריך לקחת בחשבון מספר דברים. הראשון, מכוון שאנחנו בוחרים לקרוא דבר מה בפאנדום שאנחנו אוהבים, אז סביר להניח שיש קו עלילתי מסוים שיעניין יותר מאחר, לכן בתקציר צריך להקפיד (אם אנחנו הכותבים) שאנחנו מציגים רעיון שאחרים יירצו לקרוא, אלא אם כן אנחנו כותבים לעצמנו, וזה בסדר גמור גם כן. מצד שני, יש לשים לב, במקרה ואנחנו הקוראים, שיש חלק מהתקצירים שנשארים "מסתוריים" או "חלקיים" במכוון, שלא בהכרח הדבר אומר שהפאנפיק עצמו משעמם. הדבר גם תלוי בפופולריות של הכותב עצמו באתר או בפורום.
אם אתם כותבים, יש מספר דברים שצריך להימנע (דברים ששמתי לב בעיקר אצל כותבים באתר Fanfiction.net)
א. אף פעם, אבל אף פעם אל תרשמו דברים כמו "התקציר שלי לא טוב, אבל הסיפור שלי מגניב." אין דבר שיותר גורם לקורא לעבור הלאה, מזה. אם אתה לא יודע לכתוב תקציר, איך נדע שהסיפור עצמו טוב?
ב. אל תתחנן לביקורת תומכת בתקציר. זה ממש לא המקום.
ג. שימו לב על דקדוק תקין בתקציר, במקרה ואתם כותבים באנגלית. זה מאד חשוב.
ד. דברים שיכולים לעסוק בסוגיות בעייתיות כדאי לציין בתקציר עצמו (סצנות גראפיות, עניינים בעייתיים כמו פוליטיקה, הפלות, דת וכו'... שימוש בביטויים גזעניים, אלימות או התעללות וכולי)
2. מארי סו:
אחד מהדברים שהכי מעוררים אנטגוניזם זה שימוש במארי סו. מיהי מארי סו, בעצם? זוהי אותה דמות בפאנדום, או דמות מומצאת, שהיא לחלוטין מתוקה, יפיפיה, חסרת כל חיסרון וביננו- די מושלמת. במלים אחרות, זוהי אותה דמות שהיא מודל לחיקוי בשביל הכותב, עד כדי הגזמה וגלגול עיניים. בהרבה פאנדומים אנחנו מוצאים כזו מארי סו, ולעתים היא מופיעה בצורה כל כך מתקתקה שפשוט לא רוצים לקרוא יותר, כי זה מאבד מהאפקט האיכשהו מציאותי של הפאנדום. כותב מתורגל ידע להמציא או להביא את אותה דמות בלי להפוך אותה לכזו 'מארי סו'.
3. סגנון שפה:
קטגוריה שהיא מעט טריקית. מצד אחד, אנחנו לא רוצים לקרוא משהו בשפה שנראית כפי שיצאה מימי הביניים, בין אם עברית או באנגלית, ומצד שני, אנחנו לא רוצים לקרוא משהו שמלא במלים כמו, "את שומעת? אז בבת מצווש..." אם שומרים על סלנג, צריך להכניס אותו בצורה מעודנת, לא למלא בקללות וקיצורים, אבל גם להימנע משפה שהיא רשמית מדי.
4. הדמויות:
אחד הדברים שהכי חשובים לך בתור קורא, והכי מפילים בתור כותב. אנחנו הרי באים לקרוא פאנפיק בקטגוריה שאנחנו אוהבים, ולכן, אם מדובר בספר, סרט, משחק וכדומה, אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות. אלא אם כן מדובר במציאות אלטרנטיבית (AU) או בייקום מקביל או בעלילה באמת מקורית, אנחנו נרים גבה במקרה ופתאום הופכים את הרשע בסיפור לנדיב, או שדמות רכה, תופיע בסיפור פתאום כאגרסיבית. חשוב, במקרה ואנחנו בוחרים סיפור שהוא בהתאם לעלילה, לשמור על הדמויות ועל האופי שלהן כפי שהן מוצגות, כי יש מקרים בהם הסיפור ייראה פשוט לא טוב. בתור קורא, לא תרצה להמשיך לקרוא סיפור שנכתב על ידי מישהו שבעצמו לא מכיר את הדמויות...
5. מבנה:
עוד דבר חשוב. הקורא, אחד הדברים שקריטיים יותר בכניסה לקריאת פאנפיק, הוא המבנה שלו. אם פאנפיק צפוף מדי למראה, אין פסקאות, אין סימני ניקוד, אין שורות מופרדות, הכל פשוט בלגאן וכואב בעיניים, אז אין שום סיבה שנרצה להמשיך לקרוא. נתקלתם בכותב שכזה? העירו לו בביקורות, ליקוי מבני זה אחד הדברים שהכי פשוטים לתקן, וברגע שיש מבנה נכון לסיפור, כל כך הרבה יותר כיף לשבת ולקרוא אותו.
6. כותרת:
בתור כותב, אחד הדברים שהכי קשה לעשות זה למצוא כותרת לסיפור, ובתור קורא, אחד הדברים שהכי ימשכו לך את העין זה כותרת הסיפור. בגלל שמדובר בעניין אינדבידואלי, קשה למצוא את הכותרת המושלמת, אבל הנה כמה טיפים במקרה ואתה הכותב.
א. כותרת קצרה וממצה: כותרת כמו "דני ורונה הולכים לשחק בייסבול, מעניין מה יקרה", זה...זה פשוט לא זה. עדיף להימנע מכותרות ארוכות שיכולות להיראות אפילו ילדותיות, הרי אם הסיפור כולו מופיע בכותרת, אין טעם כבר להיכנס. עדיף להסתפק במשהו קצר, כמה מלים, שהקורא יירצה להיכנס ולקרוא הלאה.
ב. משחקי מלים וניבים: כדאי דווקא! במקרה וזה מתאים לעלילה ובשפה תקינה.
7. קרוסאוברים
אני אישית מאד אוהבת. אז מה זה בעצם קרוסאובר? בתרגום חופשי זוהי בעצם "הצלבה" של פאנדום אחד בפאנדום אחר, שתי מערכות בדיוניות שאחת מצליחה להשתלב באחרת. פה אנחנו אפילו יותר דקדקנים, אנחנו רוצים לדעת איך תיראה אינטרקציה בין הארי פוטר וג'יין אייר, במקרים כאלה חשוב אפילו יותר שמירת הדמויות נאמנות לעצמן, ליכולת שלהן להתקיים במסגרת טיפה שונה ממה שאנחנו רגילים אליה, ועם דמויות נוספות.
8. עבודה מחקרית
לא, זה לא פרויקט לשיעור הסטוריה או סמינריון, אבל לעתים אנחנו עוסקים בסוגיות הסטוריות או פסיכולוגיות-רפואיות, שאנחנו רוצים ללמוד אותן, לפני שכותבים פאנפיק. בתור כותב, חשוב שנדע שמחקר בסוגיות מסוימות יוסיף עומק לסיפור. אם לא רוצים, אפשר להכניס לעצמנו מרחב נשימה, אבל חשוב שנדע דברים בסיסיים בנושא שבחרנו לכתוב עליו. בתור קורא, אם דבר מה מסוים שאנחנו יודעים לגביו עובדות מסוימות מוצג בפאנפיק בצורה לא נכונה, זה גורם לחשוב שהכותב לא רציני ושאין טעם להמשיך לקרוא. אם בחרנו לכתוב על משהו שעוסק ברפואה למשל, אין שום בושה בלחקור את הנושא לפני שכותבים עליו. מצד שני, חשוב מאד לא להלאות את הקורא במושגים מדעיים, משפטיים או פליליים קשים מדי להבנה, עד כדי כך שהוא ייצטרף להביא אינציקלופדיה בשביל לקרוא את הסיפור שלכם. מצאו את עמק השווה
9. קליפהאנגרים
אומנות הקליפהאנגר זה נושא ששווה להרחיב עליו בפני עצמו. אז מהו בעצם הCliffhanger? זוהי בעצם נקודת המתח שבה אתם בוחרים לסיים פרק, כדי למשוך את הקורא לקרוא את הפרק הבא שלכם.
כל סיפור, באופן עקרוני, יכול להיות מבורך בקליפהאנגר, במידה והוא בנוי טוב, וכל המרבה, הרי זה משובח. אז מה בעצם כדאי לעשות בקליפהאנגר, כדי למשוך את הקורא?
האחד, זרקו מסתורין בפרק, במדה וזה מתאים. אם הקורא מבולבל, זה יכול להיות חיובי דווקא. קורא מבולבל יירצה לדעת ולשמוע הסברים על מה בעצם קורה, ואיך זה מסתדר, ולמה הדמות הזו עשתה או אמרה את מה שאמרה. מסתורין יכול להיות דרך משפט שמישהו אומר, או דרך סצנה כתובה, בלי אימרות.
השני... טוויסטים. ממש כמו סרט, הסטוויסט לוקח את העלילה למקום אחר. שוב, אם חוזרים לעניין של הבלבול. אם הקורא רואה דמות מסוימת עושה או אומרת משהו שזורקת את כל מה שידעתם על הסיפור עד כה, הוא יירצה לדעת מה מתרחש, ואיך הפאזל נפתר. עם זאת, צריך להיזהר עם הטוויסטים, שלא ייצאו הזויים מדי ויאבדו פרופורציות.
10. ולבסוף...ביקורות.
על הנושא הזה ארחיב באשכול אחר.
כשאנחנו נתקלים בפאנפיק, או שכותבים פאנפיק, ישנם מקרים בהם אנחנו מחפשים משהו מאד ספציפי, או אם מדובר בעניין כללי יותר, יש מספר קריטריונים שמבחינתנו צריכים להתקיים, או לחלופין, להימנע.
בואו נודה, כשאנחנו מחפשים לקרוא פאנפיק, או כשאנחנו מתחילים לכתוב אחד כזה, אחד הדברים שהכי קריטיים בשבילנו הוא התקציר. איך אנחנו מציגים אותו. צריך לקחת בחשבון מספר דברים. הראשון, מכוון שאנחנו בוחרים לקרוא דבר מה בפאנדום שאנחנו אוהבים, אז סביר להניח שיש קו עלילתי מסוים שיעניין יותר מאחר, לכן בתקציר צריך להקפיד (אם אנחנו הכותבים) שאנחנו מציגים רעיון שאחרים יירצו לקרוא, אלא אם כן אנחנו כותבים לעצמנו, וזה בסדר גמור גם כן. מצד שני, יש לשים לב, במקרה ואנחנו הקוראים, שיש חלק מהתקצירים שנשארים "מסתוריים" או "חלקיים" במכוון, שלא בהכרח הדבר אומר שהפאנפיק עצמו משעמם. הדבר גם תלוי בפופולריות של הכותב עצמו באתר או בפורום.
אם אתם כותבים, יש מספר דברים שצריך להימנע (דברים ששמתי לב בעיקר אצל כותבים באתר Fanfiction.net)
א. אף פעם, אבל אף פעם אל תרשמו דברים כמו "התקציר שלי לא טוב, אבל הסיפור שלי מגניב." אין דבר שיותר גורם לקורא לעבור הלאה, מזה. אם אתה לא יודע לכתוב תקציר, איך נדע שהסיפור עצמו טוב?
ב. אל תתחנן לביקורת תומכת בתקציר. זה ממש לא המקום.
ג. שימו לב על דקדוק תקין בתקציר, במקרה ואתם כותבים באנגלית. זה מאד חשוב.
ד. דברים שיכולים לעסוק בסוגיות בעייתיות כדאי לציין בתקציר עצמו (סצנות גראפיות, עניינים בעייתיים כמו פוליטיקה, הפלות, דת וכו'... שימוש בביטויים גזעניים, אלימות או התעללות וכולי)
אחד מהדברים שהכי מעוררים אנטגוניזם זה שימוש במארי סו. מיהי מארי סו, בעצם? זוהי אותה דמות בפאנדום, או דמות מומצאת, שהיא לחלוטין מתוקה, יפיפיה, חסרת כל חיסרון וביננו- די מושלמת. במלים אחרות, זוהי אותה דמות שהיא מודל לחיקוי בשביל הכותב, עד כדי הגזמה וגלגול עיניים. בהרבה פאנדומים אנחנו מוצאים כזו מארי סו, ולעתים היא מופיעה בצורה כל כך מתקתקה שפשוט לא רוצים לקרוא יותר, כי זה מאבד מהאפקט האיכשהו מציאותי של הפאנדום. כותב מתורגל ידע להמציא או להביא את אותה דמות בלי להפוך אותה לכזו 'מארי סו'.
קטגוריה שהיא מעט טריקית. מצד אחד, אנחנו לא רוצים לקרוא משהו בשפה שנראית כפי שיצאה מימי הביניים, בין אם עברית או באנגלית, ומצד שני, אנחנו לא רוצים לקרוא משהו שמלא במלים כמו, "את שומעת? אז בבת מצווש..." אם שומרים על סלנג, צריך להכניס אותו בצורה מעודנת, לא למלא בקללות וקיצורים, אבל גם להימנע משפה שהיא רשמית מדי.
אחד הדברים שהכי חשובים לך בתור קורא, והכי מפילים בתור כותב. אנחנו הרי באים לקרוא פאנפיק בקטגוריה שאנחנו אוהבים, ולכן, אם מדובר בספר, סרט, משחק וכדומה, אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות. אלא אם כן מדובר במציאות אלטרנטיבית (AU) או בייקום מקביל או בעלילה באמת מקורית, אנחנו נרים גבה במקרה ופתאום הופכים את הרשע בסיפור לנדיב, או שדמות רכה, תופיע בסיפור פתאום כאגרסיבית. חשוב, במקרה ואנחנו בוחרים סיפור שהוא בהתאם לעלילה, לשמור על הדמויות ועל האופי שלהן כפי שהן מוצגות, כי יש מקרים בהם הסיפור ייראה פשוט לא טוב. בתור קורא, לא תרצה להמשיך לקרוא סיפור שנכתב על ידי מישהו שבעצמו לא מכיר את הדמויות...
עוד דבר חשוב. הקורא, אחד הדברים שקריטיים יותר בכניסה לקריאת פאנפיק, הוא המבנה שלו. אם פאנפיק צפוף מדי למראה, אין פסקאות, אין סימני ניקוד, אין שורות מופרדות, הכל פשוט בלגאן וכואב בעיניים, אז אין שום סיבה שנרצה להמשיך לקרוא. נתקלתם בכותב שכזה? העירו לו בביקורות, ליקוי מבני זה אחד הדברים שהכי פשוטים לתקן, וברגע שיש מבנה נכון לסיפור, כל כך הרבה יותר כיף לשבת ולקרוא אותו.
בתור כותב, אחד הדברים שהכי קשה לעשות זה למצוא כותרת לסיפור, ובתור קורא, אחד הדברים שהכי ימשכו לך את העין זה כותרת הסיפור. בגלל שמדובר בעניין אינדבידואלי, קשה למצוא את הכותרת המושלמת, אבל הנה כמה טיפים במקרה ואתה הכותב.
א. כותרת קצרה וממצה: כותרת כמו "דני ורונה הולכים לשחק בייסבול, מעניין מה יקרה", זה...זה פשוט לא זה. עדיף להימנע מכותרות ארוכות שיכולות להיראות אפילו ילדותיות, הרי אם הסיפור כולו מופיע בכותרת, אין טעם כבר להיכנס. עדיף להסתפק במשהו קצר, כמה מלים, שהקורא יירצה להיכנס ולקרוא הלאה.
ב. משחקי מלים וניבים: כדאי דווקא! במקרה וזה מתאים לעלילה ובשפה תקינה.
אני אישית מאד אוהבת. אז מה זה בעצם קרוסאובר? בתרגום חופשי זוהי בעצם "הצלבה" של פאנדום אחד בפאנדום אחר, שתי מערכות בדיוניות שאחת מצליחה להשתלב באחרת. פה אנחנו אפילו יותר דקדקנים, אנחנו רוצים לדעת איך תיראה אינטרקציה בין הארי פוטר וג'יין אייר, במקרים כאלה חשוב אפילו יותר שמירת הדמויות נאמנות לעצמן, ליכולת שלהן להתקיים במסגרת טיפה שונה ממה שאנחנו רגילים אליה, ועם דמויות נוספות.
לא, זה לא פרויקט לשיעור הסטוריה או סמינריון, אבל לעתים אנחנו עוסקים בסוגיות הסטוריות או פסיכולוגיות-רפואיות, שאנחנו רוצים ללמוד אותן, לפני שכותבים פאנפיק. בתור כותב, חשוב שנדע שמחקר בסוגיות מסוימות יוסיף עומק לסיפור. אם לא רוצים, אפשר להכניס לעצמנו מרחב נשימה, אבל חשוב שנדע דברים בסיסיים בנושא שבחרנו לכתוב עליו. בתור קורא, אם דבר מה מסוים שאנחנו יודעים לגביו עובדות מסוימות מוצג בפאנפיק בצורה לא נכונה, זה גורם לחשוב שהכותב לא רציני ושאין טעם להמשיך לקרוא. אם בחרנו לכתוב על משהו שעוסק ברפואה למשל, אין שום בושה בלחקור את הנושא לפני שכותבים עליו. מצד שני, חשוב מאד לא להלאות את הקורא במושגים מדעיים, משפטיים או פליליים קשים מדי להבנה, עד כדי כך שהוא ייצטרף להביא אינציקלופדיה בשביל לקרוא את הסיפור שלכם. מצאו את עמק השווה
אומנות הקליפהאנגר זה נושא ששווה להרחיב עליו בפני עצמו. אז מהו בעצם הCliffhanger? זוהי בעצם נקודת המתח שבה אתם בוחרים לסיים פרק, כדי למשוך את הקורא לקרוא את הפרק הבא שלכם.
כל סיפור, באופן עקרוני, יכול להיות מבורך בקליפהאנגר, במידה והוא בנוי טוב, וכל המרבה, הרי זה משובח. אז מה בעצם כדאי לעשות בקליפהאנגר, כדי למשוך את הקורא?
האחד, זרקו מסתורין בפרק, במדה וזה מתאים. אם הקורא מבולבל, זה יכול להיות חיובי דווקא. קורא מבולבל יירצה לדעת ולשמוע הסברים על מה בעצם קורה, ואיך זה מסתדר, ולמה הדמות הזו עשתה או אמרה את מה שאמרה. מסתורין יכול להיות דרך משפט שמישהו אומר, או דרך סצנה כתובה, בלי אימרות.
השני... טוויסטים. ממש כמו סרט, הסטוויסט לוקח את העלילה למקום אחר. שוב, אם חוזרים לעניין של הבלבול. אם הקורא רואה דמות מסוימת עושה או אומרת משהו שזורקת את כל מה שידעתם על הסיפור עד כה, הוא יירצה לדעת מה מתרחש, ואיך הפאזל נפתר. עם זאת, צריך להיזהר עם הטוויסטים, שלא ייצאו הזויים מדי ויאבדו פרופורציות.
על הנושא הזה ארחיב באשכול אחר.
