עשרת הדיברות

[פלגיה]

עשרת הדיברות

אני מסדרת עכשיו את שרשורי העבר בפורום, ונתקלתי בשרשור העוסק בהבדלים בין שתי הפעמים שבהן מופיעות עשרת הדיברות בתורה: http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?id=1314&msgid=71483478 נותרה שם שאלה ללא מענה - ההבדל העיקרי הוא במצוות השבת, בין "שמור את יום השבת" לבין "זכור את יום השבת". masorti נתן שם הסבר עקרוני להבדל: "בספר שמות הדגש הוא על המשמעות האמונית-סימבולית של השבת כזכר למעשה בראשית, ולכן הדגש הוא על הזכרון וכן השבת חלה במפורש רק על בני אדם. בספר דברים הדגש הוא על המשמעות הסוציאלית של השבת, ולכן האיזכור של תקופת העבדות במצרים וכן הדגשת המעשה ("שמור") והחלת המצווה הסוציאלית גם על בעלי החיים (השור והחמור)." ועל זה נשאלה השאלה שנותרה ללא מענה - אז מה היה כתוב על לוחות הברית, זכור או שמור, הנימוק החברתי או הדת?

 

[shushu10]

ההבדל בין שתי הגירסאות

נעוץ בזמן מסירתם לעם, כלומר - הדברות הראשונות נכתבו בטרם חטא העגל, משמע שבאפן התמים ביותר העם מצווה לזכור את מעשי האל הנשגבים ולקדש בזה את יום המנוחה שבו חדל הבורא מעשייה. הדברות אשר נתנו לעם בשנית - נכתבו לאחר חטא העגל וכאן תם דור התמימות, ולא די היה בזכור אלא חייב בהתראה ואזהרה. בעוד שזכרון הוא פסיבי - באה השמירה בציווי מחייב יותר וקשור בקשר הדוק עם עשייה ייחודית יותר של האל למען העם, שלא כמו בריאת העולם לכל הגויים. ז"א - שיש כאן דרישה מיוחדת נוספת! וזה בא ,כנראה, כדי לחדד את הצורך בשמירת השבת. מעניין למצוא בהמשך לצווי בספר דברים ה',יב' - את הפסוק הבא בפרק ו',יב - " השמר לך פן תשכח את יהוה אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". כאן כבר יש חבור של אזהרה בין זכור ושמור. זהו הסבר שעלה בדעתי הלא נחשבת.

 

[shushu10]

אזכור מנוחת הבהמות מופיע ב-2 הפעמים

 

[masorti]

נכון. בדקתי עכשיו.

כנראה שכאשר התייחסתי לנושא בשירשור ההוא לא שמתי לב לאיזכור "ובהמתך" בספר שמות. עדיין נשארה העובדה שבספר שמות מדובר על מצווה פולחנית-סימבולית ואילו בספר דברים מדובר על מצווה סוציאלית.

 

[shushu10]

נראה לי שהמצווה היא דתית-חברתית

בשני המקרים, מכיוון ששני ההבטים מהווים קשר ישיר לאל, פעם כעם ישראל שהוא חלק מהבריאה ופעם נוספת כעם ישראל בהשגחה פרטית. לא יתכן שיהיה שנוי מהותי בכוונת או מטרת מסירת הדברות אלא באופן קבלתן. שוב - לענ"ד.

 

[חי אדר]

בספר שמות

לא קראתי את השירשור ואיני יודע אם הדברים שאכתוב להלן ניתנה עליהם הדעת מכל מקום השאלה הזו כבר נידונה בהרחבה רבה אצל הפרשן ר' אברהם אבן עזרא(=להלן ראב"ע). והוא קובע מפורשות כי בלוחות היה כתוב "זכור" לדעתו בספר שמות ניתנו עשרת הדברות כפי שיצאו מלפני ה' והעד לכך שעובר לעשרת הדברות נאמר:" וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" הרי כאן הדגשה והבלטה שכל האמור הם הגירסה הכתובה בלוחות. ספר דברים כידוע הוא ספר הנקרא בשם משנה תורה והוא בעצם מעין חזרהנ מסויימת על המצוות נכתובות בספרים הקודמים, ואם כן הדברים האמורים שם כתובים עם ההבהרות השונות הגלומות במצוות ולא כפי שהם כתובים בלוחות. אך מבחינת העניין המשמעות היא אותה משמעות. הכלל הנחה בפרשונות של הראב"ע היא: כי התורה והנבאים בכלל שומרים על הטעמים של העניין ולא על המילים. כלומר נקודת הכובד מוסבת לא על הביטוי אלא על התוכן שלו. בדרך זו הראב"ע מסביר גם את כל השינויים המופעים בכל התורה כולה. למשל בהבדל בין התאור בו מתואר בהתחלה עבד אברהם בהיותו בדרכו לחרן והפניה שלו לרבקה לבין הדרך בה הוא מתאר את זה לאחר מכן בהיותו בבית הוריה של רבקה. וכן ההבדל בין חלום פרעה בהתחלה לבין האופן בו הוא מתואר ע"י פרעה ךיוסף ועוד כהנה וכהנה שינויים שכולם מתבארים על דרך העיקרון הזה. ראב"ע מטעים כי המילים הם בבחינת גוף בעוד התוכן הוא כנשמה.

 

[shushu10]

אם לקבל את ההסבר הזה -

לא היתה עבודה קשה לפרשנים הרבים בכל תולדות עם ישראל. התחברות לנשמה היא המשימה העיקרית אבל מאחר ולכל מלה יש "נשמה" משלה - יש להתייחס אליה באופן ייחודי ולא כחלק מ.."בליל או גיבוב של מלים". לכל מלה יש משמעות וטעם (כוונה) משלה, כן גם ל-2 הסיפורים (או 3 ליתר דיוק) בפרשת נשואי יצחק-רבקה. לי נראית תמוהה פרשנות הראב"ע בענין זה.

 

[חי אדר]

ואף על פיכן

לכל מלה יש נשמה שלה, אך בשאלה היא האם בפרשנות המשקל ניתן לתוכן או למלה עצמה? וזו כוונת הראב"ע. למשל נטול דוגמה את האמור לאברהם " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" יש שדייקו וחיפשו את הפשר של הכפל לך לך, ומכח זה פירשו באום הבא: "לך לך להנאתך ולטובתך" על כגון זה יאמר הראב"ע שאין צורך לדיוק הזה, וזה על דרך סגנון הדבור, ויותר ראוי להתמקד בתוכן של המשפט, ולא במילה יחידאית זו ועל פיה להכריע את המובן של המשפט. וכאן השאלה אינה אם יש עבודה קלה לפרשנים אם לאו, זה עניין של האופן בו מיישמים את כללי הפרשנות בהבנת הטקסט.

 

[shushu10]

עבודה קלה לפרשנים" במליצה כמובן!

יתכן שבמלים לך לך - אין צורך להתפלפל יתר על המדה - אך אם נחזור לענין שליחות אליעזר למצוא אשה לאדוניו - יש בהחלט טעם שונה לכל אחד מהספורים - למרות ש"בגדול" היה צריך לבצע את המשימה וזה בוצע! אבל איפה הדקויות שהועלו באמנות רבה ע"י אליעזר? וכמה ניתן ללמוד מהן. על כל פנים - בענין שמור או זכור - נראה לי שיש לשוני הזה משמעות, בעלת חשיבות כזו או אחרת.

 

[galgal21]

זה באמת נכון.

לא רק בתנך אלא בכל ספר רציני מסתכלים על התוכן, הרעיון ולא על המילים. המילים הם רק אמצעי להביע את העיקר: הרעיון.

 

[אלי ו.]

זו אינה גישת הפרשנות היהודית

לעתים קרובות ההלכה נלמדת מהניסוח. זאת מכיון שהאמונה היהודית היא שהתורה היא דברי האל והניסוח האלוקי אינו מקרי.

 

[Y a n i B]

שלום אלי

רציתי לשאול לגבי המשפט שלך: "זאת מכיון שהאמונה היהודית היא שהתורה היא דברי האל והניסוח האלוקי אינו מקרי". האם ניתן לומר משהו על כל היהודים המאמינים (כלומר שמקבלים עליהם עול תורה ומצוות) מעבר לכך שהם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות?

 

[Y a n i B]

לא משנה, למחוק בבקשה

מדובר על הבחירה *להאמין* שהתורה היא דברי האל.

 

[פלגיה]

לא נכון

לא בספרות, ובוודאי שלא בתנ"ך. הרבה פעמים אם סופא בוחר דווקא מילה א', ולא מילה ב', יש ערך מוסף בשדה הסמנטי של מילה א', שמוסיף לרעיון המובע. הרעיון חשוב - אך גם המילים המביעות אותו. זה קיים יותר בשירה מאשר בפרוזה, אבל בהחלט קיים. בתנ"ך - על אחת כמה וכמה.

 

[יוסי ר1]

galgal21 ,גם אני חושב שדבריך מוטעים

מספיק לזכור שהתנך כתוב כספר, והעוסק בכתיבתו נקרא סופר - וזה לקוח מהפועל לספור. חכמי המסורה שמרו על אחידות הטקסט לאורך ההסטוריה בכך שהיו מדקדקים בספירת האותיות והמילים כשהעתיקו את התנך, משתי סיבות - האחת, כדי שהנוסח לא ישתבש עם הזמן. השניה, כי באמת כל אות חשובה וכל מילה מנוסחת בקפידה, ואין לשנות שום אות, כל אות הושמה במקומה בתשומת לב יתירה! (או בתשומת רוח הקודש יתירה...)

 

[shushu10]

המלים הם "רק" אמצעי להביע את העקר?

איזה אמצעי נוסף יש ברשותנו כדי להביע רעיון או תוכן בטקסט כתוב???

 

[חי אדר]

אכן מילים רק אמצעי

ההקפדה הדקדקנית, קיימת רק כאשר מבקשים לשלוף מהטקסט משמעות הוראה מעשית, או משמעות רעיונית. אך גם בהקשר הזה כאשר חכמצים מדייקים ומבקשים להוציא מהטקסט משמעויות רבות, הרי הם מנסחים זאת בביטוי " קרא אסמכתא בעלמא" שמשמעותו שחכמים ערים לכך, שזה בבחינת פרשנות שלאחר מעשה ולא מחמת כך שזוהי משמעותו הראשונית. מכל מקום גם בפרשנות ההלכתית אנו מוצאים שחז"ל אומרים כי לפעמים נכפל עניין מסויים לשם חיזוק, נמצא שההכרה לפיה, הכתוב לא משחית מילותיו לריק, אחוז וקשור תחת הכלל של:דברה תורה כלשון בני אדם

 

[shushu10]

המלה הנזכרת במתן המצוות "שמור"

לא באה להחליף רעיונית או מעשית את המלה "זכור". חשיבות המנוחה בשבת אינה משתנה בשני הפסוקים. מה ששונה, לדעתי, הוא התאמת הפועל לפי הבנתו של העם - כפי שציינת "דברה תורה בלשון בני אדם". לכן אי אפשר לכרוך משמעות מלה אחת בתוך מלה אחרת, במקרה זה, ולומר שהיא רק כפל לשון שאין לו כפל סיבתיות.

 

[אורן של איה ויולי]

אם כבר- שאלה בקשר לשבת

קראתי בפרוש כלשהוא שאם יהודי הולך במקום לא מיושב ואין לו יכולת לדעת את היום בשבוע- עליו לנוח פעם בשיבעה ימים- גם אם לא מדובר ביום שבת "האמיתי" -אלא בסימבוליקה של הענין. האם שמעתם על זה? אם זה נכון- זה יכול לפתוח פתח לפשרה מענינת בנושא...

 

[פלגיה]

זה לא נראה לי פתח לפשרה משום סוג

הגישה העקרונית היא ששבת היא משהו ש"יורד משמים" כלומר נקבע על ידי האל (ולא על ידי בני אדם - כפי שנקבעים החודשים והחגים השונים). יש סגולה ביום הזה. אבל, במקרה של אין ברירה, של בלבול, של יהודי התועה בדרכו ומאבד קשר עם אנשים אחרים ועם מניין השמנים, אומרים שלכל הפחות יקיים באופן סימלי מנוחת שבת, לפי מה שיכול לספור. ואם כבר - כאשר אילן רמון התכונן לנסיעתו במעבורת החלל, היתה לו שאלה בנוגע לקביעת שבת מחוץ לכדור הארץ, ובתוך מסלול מעגלי סביבה. התשובה שהוא קיבל היתה לשמור באותו זמן שבמדינת ישראל יש שבת, ללא קשר למיקום המדוייק של החללית באותו זמן.