פאנפיק../images/Emo29.gif
הממ.. ראשון שלי.. אז אל תצחקו שיצא גרוע... וגם יש טיפה משולב משירים לא של MCR שם הסיפור: אמ. לאדעת. אין לי שם כותב: נועה סוג: אממ.. רומן? אורך: חלק אחד דירוג:הממ.. A- אין פה שומדבר שלא מתאים לילדים קטנים... זוג: הלנה\ג'רארד(הו, כמה נדוש) כל מה שרציתי זה להיות לבד לקצת זמן, שלא יראו אותי בוכה, יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. אבל הוא בא אחרי. "הלנה חכי!" "תעזוב אותי לבד ריי. תן לי ללכת קצת לבד, להירגע. נמאס לי כבר לריב איתך, איתכם." "אבל תחזרי, אל תישארי לבד בחוץ מאוחר" פשוט הינהנתי בלי להסתובב והמשכתי ללכת. אפילו שכל כך כאב לי, אחרי הריב איתו, ושהייתי כל כך עצובה-חייכתי, אהבתי את ההרגשה שהוא שם, ושאני יכולה לסמוך עליו, כי זה התפקיד של אח גדול, למרות שאני כועסת עליו. המשכתי ללכת, אני לא יודעת למה, פשוט ללכת, באוויר הקר. התחיל לרדת טפטוף. למה לא לקחתי מעיל? בשלב מסויים פשוט עצרתי בתחנת אוטובוס וישבתי שם, מתגוננת מהגשם, בוכה, חושבת על מה שקורה. ישבתי שם עוד כמה זמן.. שמעתי מוזיקה... עצמתי עיניים... “hello there, the angel from my nightmare” זה מה שהתנגן...אני דמיינתי את המלאך שלי, זה שייקח אותי מכאן כבר, לבית מאושר, עם משפחה מאושרת.. "למה נערה יפה יושבת לבד בגשם?" נבהלתי, הסתובבתי- זה היה ג'רארד, חבר של ריי, זה ששר בלהקה הקטנה שלהם. אני שומעת אותו שר, רואה אותו, היו לו תמיד עיניים עצובות, ריקות. כאילו היה משהו שנעלם, והשאיר אחריו חלל ריק. "אל תיבהלי.. זה אני" הוא אמר בקול המרגיע שלו "כן, עכשיו הבנתי" חייכתי חיוך קטן "למה את פה בגשם?" "סתם.. התחשק לי.." "אז למה את בוכה?" "זאת לא אני, זה הגשם" "הלנה, אנחנו בתחנת אוטובוס, יש פה גג, אין פה גשם" "אה. נכון." חשבתי לעצמי כמה אני מפגרת הוא התיישב לידי והסתכל עלי. "אז בכל זאת את רוצה לספר לי?" הוא שאל שוב הסתכלתי לו בעיניים, על מה אני אגיד לו? על הריבים הבלתי פוסקים עם ריי? על זה שהם אף פעם לא בבית? על זה שכבר עם ריי אני לא יכולה לדבר על הכל? אפילו לריי אני לא יכולה להראות את פס האדום שאף פעם לא יורד לי מהיד, מתחת לשעון, איפה שאף אחד לא יכול לראות אותו? הוא המשיך להסתכל. הוא שם את היד שלו על היד שלי, היא הייתה חמה, מרגיעה בקור שהיה בחוץ. לאט לאט הפסקתי לבכות. "סתם.. זה כלום.. זה... זה כלום." "את יכולה לספר לי, אני לא אצחק עליך" הוא אמר. היה לו משהו מרגיע בקול, כל הדמות שלו, הנוכחות שלו, העיניים שלו, הקול שלו, הכל ביחד היה מרגיע, גרם לי להרגיש בטוחה. "זה ריי, וזה אמא וזה אבא, שחושבים שזה בסדר לא להיות בבית וזה בית ספר וזה הסיוט שאני חיה בו וזה..." ניסיתי להמשיך אבל פשוט התחלתי שוב לבכות.. "די, אל תבכי, שש.." הוא ליטף לי את היד, שוב עם העור הרך והמרגיע שלו. לרגע חשבתי פשוט לשבת שם איתו שהוא מחזיק לי את היד, ואז התעשטתי והבנתי מי הוא- הוא ג'רארד, חבר של אח שלי, הוא גדול ממני. גם אם תמיד אני מסתכלת על החזרות שלהם בשביל לראות אותו, אני לא אוכל להיות איתו. "אתה לא צריך לראות אותי ככה.." אמרתי והלכתי, הפעלתי שוב את המוזיקה. הוא לא הבין מה קרה וקרא אחרי "הלנה! מה קרה? חכי!" המשכתי ללכת, הוא בא אחרי בריצה. "למה הלכת?" הוא שאל, כאילו הוא באמת נהנה מלשבת איתי "לא יודעת" "זה בסדר..." הוא ניגב לי את הדמעות מהפנים הוא חיבק אותי. כל הדמעות שלי זלגו לו על החולצה. הוא חימם אותי בתוך המעיל שלו, עטף אותי. הרגשתי בטוחה, ורציתי שההרגשה הזאת תימשך לתמיד. ברקע התנגן לי "so long and goodnight" נו כן, יצא מטומטם. אל תצחקו עלי
הממ.. ראשון שלי.. אז אל תצחקו שיצא גרוע... וגם יש טיפה משולב משירים לא של MCR שם הסיפור: אמ. לאדעת. אין לי שם כותב: נועה סוג: אממ.. רומן? אורך: חלק אחד דירוג:הממ.. A- אין פה שומדבר שלא מתאים לילדים קטנים... זוג: הלנה\ג'רארד(הו, כמה נדוש) כל מה שרציתי זה להיות לבד לקצת זמן, שלא יראו אותי בוכה, יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. אבל הוא בא אחרי. "הלנה חכי!" "תעזוב אותי לבד ריי. תן לי ללכת קצת לבד, להירגע. נמאס לי כבר לריב איתך, איתכם." "אבל תחזרי, אל תישארי לבד בחוץ מאוחר" פשוט הינהנתי בלי להסתובב והמשכתי ללכת. אפילו שכל כך כאב לי, אחרי הריב איתו, ושהייתי כל כך עצובה-חייכתי, אהבתי את ההרגשה שהוא שם, ושאני יכולה לסמוך עליו, כי זה התפקיד של אח גדול, למרות שאני כועסת עליו. המשכתי ללכת, אני לא יודעת למה, פשוט ללכת, באוויר הקר. התחיל לרדת טפטוף. למה לא לקחתי מעיל? בשלב מסויים פשוט עצרתי בתחנת אוטובוס וישבתי שם, מתגוננת מהגשם, בוכה, חושבת על מה שקורה. ישבתי שם עוד כמה זמן.. שמעתי מוזיקה... עצמתי עיניים... “hello there, the angel from my nightmare” זה מה שהתנגן...אני דמיינתי את המלאך שלי, זה שייקח אותי מכאן כבר, לבית מאושר, עם משפחה מאושרת.. "למה נערה יפה יושבת לבד בגשם?" נבהלתי, הסתובבתי- זה היה ג'רארד, חבר של ריי, זה ששר בלהקה הקטנה שלהם. אני שומעת אותו שר, רואה אותו, היו לו תמיד עיניים עצובות, ריקות. כאילו היה משהו שנעלם, והשאיר אחריו חלל ריק. "אל תיבהלי.. זה אני" הוא אמר בקול המרגיע שלו "כן, עכשיו הבנתי" חייכתי חיוך קטן "למה את פה בגשם?" "סתם.. התחשק לי.." "אז למה את בוכה?" "זאת לא אני, זה הגשם" "הלנה, אנחנו בתחנת אוטובוס, יש פה גג, אין פה גשם" "אה. נכון." חשבתי לעצמי כמה אני מפגרת הוא התיישב לידי והסתכל עלי. "אז בכל זאת את רוצה לספר לי?" הוא שאל שוב הסתכלתי לו בעיניים, על מה אני אגיד לו? על הריבים הבלתי פוסקים עם ריי? על זה שהם אף פעם לא בבית? על זה שכבר עם ריי אני לא יכולה לדבר על הכל? אפילו לריי אני לא יכולה להראות את פס האדום שאף פעם לא יורד לי מהיד, מתחת לשעון, איפה שאף אחד לא יכול לראות אותו? הוא המשיך להסתכל. הוא שם את היד שלו על היד שלי, היא הייתה חמה, מרגיעה בקור שהיה בחוץ. לאט לאט הפסקתי לבכות. "סתם.. זה כלום.. זה... זה כלום." "את יכולה לספר לי, אני לא אצחק עליך" הוא אמר. היה לו משהו מרגיע בקול, כל הדמות שלו, הנוכחות שלו, העיניים שלו, הקול שלו, הכל ביחד היה מרגיע, גרם לי להרגיש בטוחה. "זה ריי, וזה אמא וזה אבא, שחושבים שזה בסדר לא להיות בבית וזה בית ספר וזה הסיוט שאני חיה בו וזה..." ניסיתי להמשיך אבל פשוט התחלתי שוב לבכות.. "די, אל תבכי, שש.." הוא ליטף לי את היד, שוב עם העור הרך והמרגיע שלו. לרגע חשבתי פשוט לשבת שם איתו שהוא מחזיק לי את היד, ואז התעשטתי והבנתי מי הוא- הוא ג'רארד, חבר של אח שלי, הוא גדול ממני. גם אם תמיד אני מסתכלת על החזרות שלהם בשביל לראות אותו, אני לא אוכל להיות איתו. "אתה לא צריך לראות אותי ככה.." אמרתי והלכתי, הפעלתי שוב את המוזיקה. הוא לא הבין מה קרה וקרא אחרי "הלנה! מה קרה? חכי!" המשכתי ללכת, הוא בא אחרי בריצה. "למה הלכת?" הוא שאל, כאילו הוא באמת נהנה מלשבת איתי "לא יודעת" "זה בסדר..." הוא ניגב לי את הדמעות מהפנים הוא חיבק אותי. כל הדמעות שלי זלגו לו על החולצה. הוא חימם אותי בתוך המעיל שלו, עטף אותי. הרגשתי בטוחה, ורציתי שההרגשה הזאת תימשך לתמיד. ברקע התנגן לי "so long and goodnight" נו כן, יצא מטומטם. אל תצחקו עלי
